ארכיון דון קישוט:

יום הולדת חגיגה נחמדת. מה נעים ומה נחמד כשכל בלוג וכל טראק רק על יום הולדת, רק על יום הולדת.

כן שמעתם נכונה, זהו יום ההולדת של הבלוג. ברגע בו המחוג הגדול וגם הקטן עברו את גבול החצות. נפתח לו עידן חדש, שחר חדש, עתיד מזהיר, שמי תכלת עם עננים דביקים מצמר גפן מתוק, שרוצים רק לנגוס בהם וללכלך את הסנטר.

לפני שנתיים בדיוק, בלילה סגרירי, אחרי הידפקות חסרת טעם של חיפושי עבודה גאה מפלס התסכול שבתוכי מעבר לנקודת הרוויה. לא היה זה תסכול של כישלון, כמו שהיה זה תסכול של אי הקשבה וחוסר איכפתיות. באותו לילה לבן, כשישבתי מול המחשב ושיחקתי את אחד ממשחקי המחשב הישנים שלי, ככה משום מקום, המוח שלי עבר מהילוך שני לשלישי, נדלקה לי נורה בין שני החצאים ובעקבותיה עלתה לה מחשבה.

הייתה זו מחשבה מעט מוזרה – לכתוב בלוג. מוזרה, משום שהונעה ממניעים רגשיים, ולא שכלתניים. חשבתי שכך אוכל להנות משני העולמות. מצד אחד אוכל לקטר על מצבי, ומצד שני לא להזדהות. כתבתי באותו לילה חסר שינה את הפוסט הראשון שלי. בפוסט זה כתבתי על התסכולים, ועל הדלתות הנטרקות ואלה הנעולות מלכתחילה. כתבתי על הכעס הרב, הכעס שנבע מן ההתעלמות שזכיתי לה. תקתקתי לי כך שעות ארוכות, וכשלבסוף סיימתי,שחררתי אנחה. עמדתי ללחוץ על כפתור "שלח". ו.... תקלה באתר.

כל המידע שכתבתי, נמחק ואבד לו, ואיתו הפוסט הראשון שלי אי פעם. יותר מכל, היווה הדבר לקח, לקח ששימש אותי עד היום: לא משנה עד כמה קטנים הסיכויים If something can happen, it will happen. התיישבתי שוב, ובמקום לכתוב את הפוסט הדי יללני שעמדתי לפרסם, כתבתי פוסט אחר, פוסט על חוויה לא נעימה שעברתי יום או שניים לפני. שוב שמרתי את הפוסט, ושוב נאנחתי אנחת רווחה, ושוב לחצתי על "שלח", והפעם זה נשמר (יששש). ישבתי מול המחשב, וחיכיתי להמונים שיזרמו יקראו, ויגיבו, אך במקום זאת קיבלתי רק דממה.

יום יומיים חלפו להם, ועדיין היה הבלוג שלי היה נקי מתגובות. לאדם כמוני הרוצה תשומת לב, אין דבר מכעיס יותר מזה. ישבתי וכתבתי עוד פוסט, ועוד אחד, ועדיין שקט, שקט תעשייתי, שביתה איטלקית, תנומה מקסיקנית, נחירה קירגיזית, קראו לזה איך שאתם רוצים, אני רק התעצבנתי יותר ויותר, עד שלבסוף הפנמתי בדרך הקשה את הלקח השני , והוא שצריך לעניין אנשים, ולא לצפות שיתעניינו בך, במיוחד כשיש מבחר גדול מסביב.

זהו הסיפור איך הבלוג הזה לימד אותי, כבר מימיו הראשונים, שני לקחים חשובים, לקחים שאני שומר איתי מאז ועד עצם היום הזה. מאז הפסקתי את חיפוש העבודה, ועברתי להתרכז בהשלמת התואר. היתה זו תערובת של תסכול מתמשך ורצון לשנות כיוון גרמה לי להפסיק ולחפש. כיום כשאני בסמסטר האחרון שלי, אני עומד שוב לזנק למאבק החיפוש , אותו המאבק שגרם לי לכתוב את הבלוג מלכתחילה, הפעם כשתואר אקדמי יהיה (בתקווה) באמתחתי, וכמה לקחי חיים חשובים בליבי, נראה אם יספיק הדבר לשנות את התמונה ונראה גם מה טומן בחובו העתיד עבורי.

ובתור מאורע חד פעמי לרגל הבלוגולדת החלטתי להעניק מתנה לקוראים: כמה עובדות אישיות עלי.

אזהרה: יכול להיות שתדעו "קצת יותר" ממה שאתם רוצים, וייתכן גם שתדעו פחות מכפי הייתם רוצים לדעת. למאוכזבים אני מציע את התנצלותי מראש . הקריאה לבני 18+ בלבד.

1. היום בו התחלתי לכתוב את הבלוג, היה הפעם הראשונה בה התחלתי לכתוב. עד אז מעולם לא כתבתי דבר .לא חיבורים ולא יומנים, רק נוסחאות בפיזיקה.

2. כבר חצי שנה, שאני משתמש בלינוקס 98% מזמני. על מערכת ההפעלה הזו, ועל ערכת Openoffice, המתלווה אליה, אני כותב את כל הפוסטים והעבודות שלי. לא, אף אחד לא מחזיק לי אקדח לרקה אני עושה את זה כי היא יעילה טובה ואמינה. וכן כמעט הכל בעברית.

3. אני פריק של הצבע כחול. אני מסוגל ללבוש רק כחול כל הזמן 24/7, כולל התחתונים והגרביים. אני חושב שזה כנראה דחף פרודיאני להתאים את הבגדים לראש. :)

4. יש לי אהבה גדולה למאכלי דגים. בכל פעם שאני רואה דג נצלה על האש, גם אם זה בטלוויזיה, אפילו אם זה בהישרדות, אני מתחיל לרייר. בגלל סיבות שאינן תלויות בי בעת האחרונה אני נאלץ לצמצם בצריכה, מה שגורם לרעב להתעורר מחדש בכל פרסומת או פרומו. אין צורך לנחש כמה שמחתי כש"הישרדות" לבסוף הסתיימה.

5. את תל אביב אני לא אוהב. כשאני בכל זאת נאלץ ליסוע לשם מסיבות כלשהן, אני מתייחס לנסיעה כמו בדיקה רקטלית, ומנסה לדחות אותה עד כמה שאפשר. לבסוף, אני נאלץ ליסוע לתל אביב בזמן הכי לא נוח עבורי, וכך אני גם סובל במיוחד, וגם לא מספיק את הסידור ונאלץ ללכת שוב..

6. יש לי קול מאנפף, בסגנון פראן דרשר מנני, שגורם לי להישמע כמו חתול רחוב שנלכד בפיר ביוב בשתיים לפנות בוקר. דבר שיכול בהחלט להסביר את האהבה הבלתי מוסברת שלי לדגים.

7. אני ניחן בשילוש המרגיז, של עור לבנבן (שלא משתזף), קרחת, וחיים בנגב. מה שאומר שרוב הזמן אני נדון להתרוצץ מחלקת צל אחת לסמוכה לה. או שאני חוזר ורוד ולוהט כמו מרשמלו.

8. במשך7 שנים, אני מקבל אורגזמות באוטו. להלן הסבר חרמנים שכמותכם: בכל שנה אני מחליט שזו תהיה השנה שאני אעשה רישיון, ואז נופל עלי "משהו". המשהו הזה יכול להיות תשלום גדול לשכר לימוד. קורס שנכשלתי בו, ואני צריך לשנס מותניים בכדי לעבור, או עבודה זמנית. כך אני דוחה את הסיפוק "עד לעונג הבא" בעוד כמה חודשים, וחוזר חלילה.. כאמור כבר 7 שנים שהאורגזמה הזו נמשכת, מה שבטוח זה ששפיכה מוקדמת אין לי :).

9. חשבתי לבקש להיכנס לספר השיאים של גינס, בגין זאת, אבל למשרדים של גינס האוטובוס לא מגיע, ובשביל זה צריך רכב ...ורשיון , אחח איזה מעגל קסמים מרושע.

10. זה נכון מה שאומרים, ספר אחד באמת יכול לשנות חיים. הספר ששינה את חיי היה "אנקת הגבהים". מאז שקראתי אותו האשכים שלי פשוט הפסיקו הפסיקו לבעור. אחרי מחקר מתמשך על התופעה גיליתי שהסיבה לכך היא שצלחת המרק שלי כבר לא נשפכת לי יותר על המכנסיים . איזה מזל שהספר היה בדיוק בעובי הנכון לאזן את השולחן. ספרים, רבותיי ספרים!