פעם,
לא אהבתי את גאידמק.
גם היום אני לא מסמפט אותו ,
אבל ניחא. עבורי
הדבר הממכר ביותר בשנאתי את גאידמק היה
העובדה שאני לא לבד.
בפעם הראשונה זה זמן רב הרגשתי שאני
נמצא במלחמה ברורה של שחור ולבן – תרתי
משמע. הרגשתי
שלצידי עומדים כל האנשים "השפויים",
ומולי, כל
אותם פראי אדם ששרקו בזמן דקת הדומיה
לזכרו של רבין.
לפני ימים
ספורים, אינני
זוכר בדיוק כמה,
ראיתי תוכנית,
ולא סתם תוכנית,
אלא את תוכנית הדגל של התרבות השפויה:
"תיק תקשורת".
למי שלא מכיר זוהי תוכנית וותיקה
מאוד, כמעט 20
שנה שהיא משודרת,
אחת התוכניות הבודדות מימי הערוץ
הראשון ששרדו את הולדת הערוץ השני.
בהיותה תוכנית כה ותיקה,
ושורשיה נעוצים כה עמוק בברית של
הפוליטיקה והתקשורת ברוממה,
טבעי היה הדבר,
שהתוכנית תשמש כשופר לאותה החבורה.
כך אכן קרה,
והתוכנית הזו,
המונחית בידי עמוס זיסוביץ‘,
הפכה ברבות השנים לגחלת הלוחשת של
ישראל הישנה. אך
גם מגחלות לוחשות ניתן ללמוד משהו.
משהו על גודלה של האש שבערה בעבר
ועלולה להיות מוצתת בעתיד.
באותה התוכנית
שצפיתי , נערך
דיון על ארקדי גאידמק.
ואל הדיון הזה הובא יוסי שריד.
יוסי שריד שהיה חבר כנסת במשך עשורים
ארוכים, תחילה
בעבור מפלגת העבודה,
ולאחר מלחמת לבנון עבר למר"צ,
היה ונשאר איש תקשורת מוכשר,
ולא מזמן נתבע ע"י
ארקדי גאידמק על הוצאת דיבה בסכומי כסף
אסטרונומיים (עשרות
מליונים). כשהובא
לאולפן נשא שם נאום וכמו כל נאומיו,
שריד התחיל בבדיחה,
בדיחה ששברה את הקרח,
והפכה את הקהל המקשיב לו לנוח יותר
להצגת עמדותיו.
הדבר שסיקרן אותי יותר מכל,
היה העמדה שהוא הציג.
בתמציתיות,
העמדה שלו הייתה שארקדי גאידמק הוא
לא "ג‘נטלמן",
והנימוק שלו היה פשוט:
אילו רצה ארקדי לתבוע את כבודו,
ולא סתם כסף ,
מדוע לתבוע עשרות מליונים של שקלים
ולא לדרוש פשוט התנצלות פלוס סכום סמלי.
יוסי שריד
הוא איש תקשורת מאוד מנוסה,
ואני מוכרח להודות שלמשך הדקות הספורות
של הנאום השתכנעתי בדבריו.
באמת, מדוע
לא לתבוע רק סכום סמלי?
אך עם חלוף הזמן משהו התחיל לקנן בי.
משהו שלא יכולתי להיפטר ממנו.
לא יכולתי לשים על כך את האצבע,
אבל משהו לא נשמע לי הגיוני.
היום, לאחר
שצפיתי בתוכניתו של יאיר לפיד,
על רצח עורך הדין חכם החלו הפיסות של
הפאזל להתחבר.
רצח עורך הדין
חכם, היה תקרית
פיקנטית ,שתפרנס
עיתונאים ופרשנים למשך זמן רב.
עיקר הסיבה לכך,
היא הערפול שמטילה התקשורת על הפרשה
מאונס או מרצון.
בהיעדר היכולת/רצון
לספק פרטים, משתמשת
התקשורת בדמויות (מוקצנות))
לשם העברת המסר.
שימוש בדמויות במהדורת חדשות הוא דבר
מסוכן, מסוכן
לנו הציבור, משום
שהוא מאפשר לתקשורת לעצב את הסיפור באופן
כזה, שכשיובהרו
הפרטים, לא תהיה
דעת הקהל בתולית יותר,
ולמעשה המידע יזרום דרך צינורות
ומסננות שנבנו מראש למקום שייעדו לו.
ארנסט המינגווי
אמר פעם, שמהרגע
שנתת לדמות שם, בעצם
אתה יודע עליה הכל.
השם שנבחר לדמות המרכזית בפרשת רצח
עורך הדין חכם היה "האוליגרך".
גם אני ניזונתי מן הפרשה,
ותיארתי לעצמי אדם בסגנון גאידמק,
או רומן אברמוביץ‘,
בעל מבטא רוסי כבד,
מליארדים בבנק ועסקים מפוקפקים חובקי
עולם. אך במקום
זאת, קיבלתי
אדם שעלה לארץ בגיל שנתיים.
אדם הדובר עברית רהוטה ושירת בצבא.
אדם בן 53, ש51
משנותיו בילה בישראל.
זהו "האוליגרך"!
כמו כן הוא לא מליארדר,
אלא מליונר מקומי.
אדם כה חסר השפעה,
שעורך הדין חכם ,
לטענתו, לא
חשש לגנוב ממנו כסף שלא לדבר גם על אישתו.
בתוכניתו של
יאיר לפיד, התראיין
האיש הזה, אל
מול העיתונאי הישראלי ביותר שיכול להיות.
ואותו העיתונאי ביצע שגיאה גדולה
כשבמשך כל הקריינות,
המשיך לכנותו "האוליגרך".
הוא אפילו הגדיל לעשות,
וששאל אותו אם מפריע לו שהוא קורא לו
כך. ה"אוליגרך"
שתק רגעים ארוכים,
ואז אמר שלא,
אך השתיקה הארוכה אמרה ההיפך.
האדם הזה, בין
אם הוא אשם ובין אם לאו,
יחרט כאוליגרך,
אדם זה שהיה קשור לישראל במשך 51,
לא ייזכר אפילו בתקשורת כישראלי אלא
כזר.
הכתבה הזו
העלתה באוב, את
אותו הראיון בתוכנית תיק תקשורת,
ואת זחיחות הדעת של יוסי שריד,
וכן גם טענתו.
הזמן, גורם
לכל הבדיחות להתיישן,
ובהיעדר השרידים של הבדיחה שוברת
הקרח שנשא שריד בהתחלה,
התחלתי לחשוב יותר ויותר על דבריו,
ופחות ופחות הדברים שאמר נראו לי
הגיוניים. אולם
יותר מכל צרמה לי הטענה שארקדי גאידמק
הוא לא ג‘נטלמן.
שריד מעולם לא אמר שארקדי גאידמק הוא
לא ג‘נטלמן, אלא
טען שארקדי לא מתנהג בג‘נטלמניות משום
שהוא רודף אחר סכום כסף גבוה.
המילה הזו ג‘נטלמניות,
הייתה מילה קשה לעיכול,
אך לבסוף ירדתי לעומק דבריו.
המרכיב הסודי
להבנה מעולם לא היה טמון בארקדי גאידמק,
אלא ביוסי שריד.
בעצם, לא
רק ביוסי שריד טמון היה הסוד,
אלא בכל הברנז ‘ה שהוא מייצג.
בטענתו שארקדי הוא לא ג ‘נטלמן,
אמר יוסי בין השורות,
שהוא כן גינטלמן,
אבל לא ג’נטלמן במובן הנימוסי,
אלא ג’נטלמן החבר במועדון סגור,
ולמועדון הסגור שהוא חבר בו,
אדם כמו ארקדי לא יתקבל לעולם.אלא
אם כן יאמץ את קוד ההתנהגות ששריד מכתיב,
למרות שהחוק,
אותו החוק שיוסי שריד עיצב אותו במשך
עשורים מחייו, גורס
אחרת.
לאחר צמד
הכתבות האלה, ראיתי
את המציאות התקשורתית בארץ בעיניים אחרות,
ורודות פחות,
ואפורות הרבה יותר.
המאבק של שחור/לבן
שכל כך חפצתי בו נגוז כלא היה ,
והשאיר אותי מבולבל.
לא ידעתי, ועדיין
אינני יודע אם האנשים מולי הם האויבים,
או אם האנשים מאחורי,
הם החברים.
הבנתי שאני הוא הצופה תמים,
השה לעולה במלחמת מעמדות בין האצולה
הותיקה בעלת הכוח הציבורי,
ובין האצולה החדשה,
האולגרכית,
שמביאה את הכסף,
ואני שלא שייך לא לקבוצה זו ולא לשניה,
עלול להילכד בין השתיים.
הבנתי גם בתת המודע מדוע מורעפת אהבה
גדולה כל כך על גאידמק,
דווקא מאוהדי בית"ר,
אותם אוהדים שנודו על ידי הממסד במשך
עשורים.
ידעתי הרבה,
אך עדיין אינני יודע הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
