ארכיון דון קישוט:

כשראיתי את בועז יונה, בנאום ה"אני מאשים" שלו – הנאום שאילתר ממושב המטוס. הדבר האחרון שעניין אותי היה שאלת אשמתו או חפותו. יותר עניין אותי בועז יונה כ"טיפוס”.

מה שמשך את תשומת ליבי במקרה של בועז יונה, היה העובדה שהוא אחת הדמויות התקשורתיות היחידות שמעולם לא שמענו את קולה. לתופעה הזו אפשר לקרוא: "תופעת הסרט האילם”. בועז יונה היה במשך עשרה חודשים דמות בסרט אילם. במשך כל החודשים הללו למרות שראינו בנדיבות תמונות סטילס שלו, את קולו מעולם לא זכינו לשמוע. כעת, צורף פתאום פס הקול ודמותו השתנתה בזיכרון הקולקטיבי שלנו.

כאשר שודרו רק תמונותיו של בועז יונה, ללא הקול, הוא נראה כמו ישראלי טיפוסי. אדם שהוא לא יפה מדי, לא כריזמטי מדי. הוא היה שזוף ומקריח כמו חלק לא מבוטל של הישראלים, וכמו גם חלק מהעבריינים. במילים אחרות, הוא היה אדם שנראה כמו פושע צווארון כחול, ולא כמו פושע צווארון לבן. כשצפיתי בתמונות הסטילס, לא יכלתי להבין, כיצד אדם שנראה כך, יכל היה לגייס את אמונם של כל כך הרבה אנשים, קבלנים, ספקים ולקוחות ולברוח עם סכומי עתק שכאלה.

רק כשהוסיפו פתאום את פס הקול היום, באותו הראיון שהעניק היום לכתב נוסבאום, הבנתי כיצד יכל הדבר לקרות. צילומי הסטילס הסוו את האמת לגביו. בועז יונה ניחן בקול עשיר ואסרטיבי. גם השחיקה של עשרה חודשים בכלא האיטלקי, "עם ארבעה מרוקאים שכיבו עליו סיגריות", לפי דבריו, לא הקהיתה אותו. ואנו הישראלים, שהטביעו בצופן הגנטי שלנו, עוד מימי הצבא, היענות עיוורת לטון הקול הזה – קול של מפקד, נענננו לו כמו כלבי ניסוי פבלוביים.

רק כששמעתי את הקול הזה, הבנתי מדוע כל כך הרבה מהנושים שלו בהווה, חלקם אקדמאים ועורכי דין, וויתרו ברצון על הביטוח ,שהיה מאפשר להם לקבל את כספם חזרה במקרה של פשיטת רגל, ופשוט סמכו עליו. יותר משמעניין הקול של בועז יונה, מעניינת תופעת ההיענות שלנו לאדם בעל טון דיבור שכזה, והסלידה שלנו מטוני דיבור אחרים חלופיים. גם עתה לאחר שנאם את הנאום שלו, אני בטוח שלפחות 500 איש (שאינם מנפגעי חפציבה), שינו את דעתם לגביו והם בטוחים כעת שתפרו לו תיק.

זהו לא עניין טריוויאלי, ובטח שלא עיסוק בזוטות. דומה שאנו בישראל הלכנו שבי במשך שנים אחר האפקט הזה. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי שלנו, פתח במלחמת ששת הימים מיד לאחר נאום כושל ברדיו. רבין קיבל את היתרון על פרס המנוסה יותר, בבחירות 74, מאותן הסיבות לדעתי. וזה קרה שוב בשידור החוזר כאשר ביבי בעל אותה אסרטיביות בקולו ניצח את פרס...שוב. גם כעת, כאשר מערכת החינוך בבתי הספר הייתה משותקת לחודשים ארוכים, בגלל שר האוצר, סירב רוני בראון, להעניק העלאה, ולא היסס להודות למעשה בכישלון ולבקש צווי ריתוק, עם זאת הוא עדיין שמח להתראיין בחופשיות בטלוויזיה באותו הקול ולהסביר מדוע זהו דבר טוב וחיובי לא לשלם מצד אחד ולהוציא צווי ריתוק מצד שני. פתאום שמתי לב שגם בערוץ הקניות, משכנעים אותנו המוכרים באופן הזה לקנות דברים שמעולם לא ראינו, מוצרים שצולמו ע"י צלם מיוחד באופן המחמיא ביותר... וזה עובד!

יהיו אלה שיגחכו, ויאמרו שבכך אין שום דבר חדש. הרי אסרטיביות וקול עשיר תמיד נתנו יתרון לאנשים בשוק. אך לא על היתרון אני מדבר, אלא על ההשתתקות של כל מנגנוני הביקורת הפנימית, אפילו של הישראלי הספקן ביותר, גם עם רכושו היקר ביותר. זוהי איננה שאלה של יתרון או חיסרון, אלא של פגם גנטי, אפשר כמעט לומר מולד. פגם שמנוצל פעם אחר פעם ליוזמות ולעסקאות שווא מחד גיסא, ולחסימה שיטתית של אנשים מוכשרים אחרים מאידך.

פרשת בועז יונה לימדה אותי להיות קשוב יותר, לאו דווקא לאחרים אלא לעצמי, ולהבין שהאוייב הכי גדול שלי, הוא לא תואם בועז יונה במטוס אל-על אי שם מעל שמי וורונה, אלא אני כישראלי וההסתמכות שלי על עצמי וחושיי, שניהם יכולים ליפול טרף למניפולציות פשוטות. ואת הלקח הזה, רציתי בפוסט הקצרצר הזה לחלוק עימכם.