ארכיון דון קישוט:

כולכם צפיתם בפרומו הזה בשלב זה או אחר, הפרומו ל"פוליגרף", השעשועון החדש של רשת.

הדבר הראשון המוצג בפרומו הוא בחור. בחור שנראה נורמטיבי לחלוטין: צעיר, בריא, יפה ואפילו לובש חליפה שמרמזת על הצלחתו בחיים. לנו הצופים ניתנות רק שניות מעטות להתרשם מן הבחור הזה, ולפתח כלפיו אמפתיה, לפני שמלמעלה מרעים קול הקריין הזועם על כך, שישנם בעולם אנשים, המתחמקים מן הצדק. מאותו הרגע אנו הצופים מתחילים לתעב את הבחור ,לא פעם אלא פעמיים. פעם על כך שהוא רשע, ופעם, על כך שסימפטנו אותו בהתחלה. הדבר הזה מכשיר את הקרקע, לכניסתה של מחט הפוליגרף.

מחט הפוליגרף היא זרוע הנראית כלקוחה מסרטי מדע בדיוני. זרוע שנראית וזזה כמו רגל של חרגול חלל ענקי. לזרוע הזו יש תנועה מרתקת. מצד אחד היא זזה בעוויתות בלתי רצוניות, אך מצד שני גם בעוויתות האלה ישנו משהו מאיים. משהו שגורם לנו הצופים לחשוב, שהרבה יותר כוח טמון בה מכפי שראינו, מן קפיץ דרוך שמחכה להשתחרר. הזרוע נכנסת ללא חשש אל "המגרש הביתי" של הבחור הנורמטיבי שלנו: משרדיה הממוזגים של חברת הייטק. הבחור נושא את עיניו מעלה , ובשניה שהוא רואה את המחט, הוא מבין שהוא לכוד ומנסה לברוח. הזרוע רודפת אחריו, עוקבת אחריו ולא מתבלבלת מכל נסיונות ההטעיה שהוא מנסה להפעיל. בזמן זה הקריין שואל: גנבת מהמעסיק? בגדת באישתך? האשמת מישהו אחר במעשים שלך? הבחור לא עונה וממשיך לנוס על חייו. אנו הצופים מפרשים את נסיונות הבריחה וחוסר האונים שלו כהודאה בכל ההאשמות האלה, כשלמעשה יכול להיות שהקריין בעצמו אינו יודע מה עשה הבחור, ומנסה למצוא משהו להדביק לו.

לקראת סוף הפרסומת מגיע הרגע הגורלי. גיבורנו מגיע אל הגג, מביט לצדדים ורואה שהזרוע לא שם. הוא חושב שנמלט ממנה, ומרשה לעצמו לקחת אנחת רווחה, ובדיוק ברגע זה, קופצות ממחבואן, לא זרוע אחת, אלא שלוש. ולוכדות אותו בתנועת מלקחיים. הן משאירות לבחורנו רק מוצא אחד: לקפוץ מן הגג אל מותו. ואז מתערב הקריין ומציג את הקונספט של התוכנית.

צפיתי באותם פרומואים של התוכנית ה"פוליגרף", באותו הזמן בו הודה הנער ברצח עורכת הדין ענת פלינר. והבנתי עד כמה נכשלנו כולנו בהקמת חברה תקינה. הנער האשם התגלה בטעות לאחר שנתיים. שנתיים שבמהלכן, מי יודע במה עוד פשע. הוא נתפס לבסוף על עברה פעוטה, ורק בדיקה פקידותית שגרתית במאגר DNA, סימנה אותו כאשם. כחברה נכשלנו בלאתר את הרוצח כאדם בעייתי לפני שרצח, נכשלנו במשך שנתיים בלכידתו לאחר שפשע, וכעת העובדה שהוא קטין תמנע מן השופטים לתת לו עונש מרתיע. אפילו במבחן האחרון, שעוד נותר, מבחן השיקום ניכשל, והשיקום היחידי שיקבל הנער, יהיה בתא הכלא כשיעלה בדרגות סולם הפשע.

כל העובדות האלה, על כשלוננו כחברה, צריכות היו לדרבן אותנו לשנות ולתקן. היה עלינו לבצע רפורמות במערכת האכיפה, ובמערכת השפיטה. רפורמות שלא יהפכו את הצדק לנחלתם של העשירים בלבד. במקום זאת, נדמה שבפרומואים האלה כולנו נפלנו בשבי המחט הרוטטת הזו מן החלל החיצון, וכעת אנו עומדים להחליף את מערכת הצדק התקינה בפסק דינו פוליגרף חוצני.

בתי המשפט הם גדולים ומסורבלים, ומשפט ארוך וממושך הפך כבר מזמן לנחלתם של העשירים בלבד. פסקי הדין ניתנים לאחר שנים ארוכות, וגם אז חלק גדול של פסקי דין מתבטל בשל ערעורים. בואקום שכזה, זה רק טבעי שיהיה "שוק שחור" לצדק . שוק מהיר ופשוט. בו חוקי הכלכלה תופסים את מקומם של חוקי הצדק. שוק התפור למימדיו של מכשיר הפוליגרף.

למרות שבדיקות פוליגרף אינן קבילות בבית המשפט, הן מתפקדות כמערכת צדק לכל דבר. חברות ביטוח לדוגמה, מאיימות לעכב תשלום פיצויים לנפגעים במשך שנים, אלא אם כן ילכו לבדיקת פוליגרף שתוכיח שלא גרמו לנזק בזדון. חברות המקדמות אנשים לתפקידים בכירים, אנשים שעבדו אצלן שנים, מתעקשות שיבדקו בפוליגרף. אפילו מערכת הביטחון, הסכימה לשחרר את אלחנן טננבאום לאחר בדיקות פוליגרף למרות שעדיין חשדה בו.

ישנם אנשים שמצדיקים את מנדט הצדק החלופי הזה שנבנה סביב הפוליגרף , כנראה משום שהם סבורים שפוליגרף הוא מכונת אמת, אולם זה כלל לא נכון. פוליגרף הוא לא מכונת אמת, אלא מכונת שקר. הוא מתבסס על כך שכאשר אדם יודע שהוא משקר, המצוקה שבדבר תגרום לו להגיב בצורה חזקה יותר מהפעמים בהם הוא אומר אמת. כלומר הפוליגרף לא בודק את האמת, אלא את המצוקה שחווה אדם בזמן שהוא משקר.

לא מן הנמנע יהיה לשאול, שאם אלה הם פני הדברים. האם לא ייתכן שבעצם השימוש בפוליגרף, כאבן יסוד ל"צדק החדש", אנו מבצעים בעצם "ברירה טבעית"? האם בכך שאנו מוותרים טיפין טיפין על מהלך הצדק התקין אך היקר והמסורבל של ראיות הוכחות ודיונים, אנו בעצם מקדמים זן חדש של אנשים. אנשים שיכולים לשקר, ולא להרגיש נקיפות מצפון בשל כך? אנשים אלה יוכלו לפשוע, ואז לשקר בבדיקת הפוליגרף,להימלט ממשפט יקר ולפשוע הלאה, וברוח זו יחנכו גם את הילדים שלהם.

אלה הן שאלות כבדות משקל, אך בבסיסן עומדת שאלה אחרת. האם אנו כחברה מודרנית מוכנים להילחם על העקרונות שעשו אותה ככזאת, או שמא פשוט נשקיט את פחדנו מפני זה שהפכנו לחברה פרימיטיבית , בכך שנציג את הפוליגרף כפלא טכנולוגיה, שיסתור לכאורה טענות אלה?

את התשובה להרהורים האלה שלי קיבלתי מהפרומואים. הפרומואים שנועדו להפוך את הפוליגרף לשעשועון. שעשועון שבו יעברו על גבי שולחן ההימורים, דברים "פעוטים" כמו בגידה בבן זוג, גניבה ממעסיק,והכל להנאתם של הצופים. שעשועון מבוסס פוליגרף, שיהפוך את הבדיקה לידידותית ונגישה יותר, יהיה בעצם הצעד האחרון לפני קבלה עממית של הוויתור על מערכת צדק אמיתית. בתוכנית יהיה וודאי מנחה אהוד, ואולי דוגמנית חטובה שיעזרו להחליק את הגלולה המרה, ובמהרה כולנו, מכל שדרות העם נאמר לעצמנו, שהשד אינו נורא כל כך.

אבל השד הוא דווקא כן נורא. כי השד אינו העבריין, והשד הוא גם לא מכשיר הפוליגרף. השד האמיתי הוא הקריין. אותו הקריין בפרומו שעומד ממעל בלי שאנו אפילו חזינוו בו, אך מעולם לא ערערנו על קביעותיו ומתמרן את דעותנו בכזו מומחיות, שאנו שמחים כשאדם נלכד על הגג ורוצים לראות את זה קורה שוב ושוב. ואם את כל זה הרגשנו בפרומו, תארו לכם מה נרגיש בתוכנית האמיתית.

הערה: כן , אני יודע היטב שהבחור הוא שחקן, והמחטים של הפוליגרף הן עבודת אנימציה אבל לא על זה הפוסט, ומי שלא הבין את זה... שיקרא שוב.