ארכיון דון קישוט:

בעוד ימים ספורים, שבוע או שניים לכל היותר, תגיע הכינרת לקו השחור. שבועות לאחר מכן, המים באקוויפרים יגיעו גם הם לרמה הקריטית, ומדינת ישראל תחווה בפעם הראשונה זה זמן רב משבר מים חמור.

אם לא שמעתם על כך, או שמא לא הבנתם את חומרת המצב, לא אשמתכם היא זו. אני ואף אחד אחר לא מצפים מאזרח ישראלי המגיע לטבריה כדי לשכשך רגליים, לקחת מקל, לסמן עליו שנתות, לרשום את התוצאות ולעשות טבלת אקסל שתציג את ההתדרדרות החמורה. אף אדם נורמאלי לא מסוגל ולא צריך לעשות זאת. למרות זאת, על כל אדם נורמאלי מוטלת חובה. החובה לבחור באנשים ראויים שיעשו את העבודה במקומו, וינהלו את מאגרי המים.

במילוי חובה זו, אנו נכשלים כבר שישים שנה, ומעולם לא היה המצב גרוע יותר. לא רק בכינרת, אלא גם בים המלח, הניזון מהמים בירדן. בים המלח לדוגמה, מתרחש אסון אקולוגי. מפלס המים שם יורד במטר כל שנה ללא הפסקה. התופעה הזו, איננה אסון שבא כרעם ביום בהיר, נהפוך הוא, אזהרות נשמעו על כך, לפני שרובנו נולדנו.

משק המים במדינת ישראל, היה תמיד משק פגיע ורעוע. מהסיבה הזו, משק המים היה בין המטרות הראשונות שאליהן כיוונו מדינות ערב, כשניסו להכניע את ישראל. הסורים, לדוגמה, ניסו בעבר להטות את מימי הנהר, כך שלא יגיעו לכינרת. ואפילו החיזבאללה, עוד לפני מלחמת לבנון הנוכחית, הפעיל את מלוא כוחו הפוליטי והצבאי, בכדי לאלץ את ממשלת לבנון לשאוב מים דווקא מן הנהרות המובילים לכינרת, ולא מנהרות אחרים הנמצאים שם בשפע, בניגוד לחוק הבינלאומי.

אל מול מציאות כזו, ואל מול אזהרות שכאלה, חסרות תקדים בעקביותן, ניתן היה לצפות, כי אחד המעשים הראשונים שתעשה מדינת ישראל יהיה לבטח את אספקת המים. ואכן, בראשית שנות החמישים, צעדים חיוביים בכיוון הזה אמנם ננקטו. המוביל הארצי הוא הבולט שבהם, אך מאז אותם ימים של חלוציות, דור חדש של מנהיגים השתלט על מוסדות המדינה. המנהיגים האלה, המונעים במפרשי הכלכלה, עשו צעדים רבים מעוררי מחלוקת, שהביאו אותנו למשבר המים הנוכחי.

לפני שנים ספורות, כשגם היה משבר מים. דודו טופז, שהנחה אז תוכנית בידור פופולרית, מילא את חובתו הפטריוטית, ולקח הפסקה מן הבידור ופנה לאומה. טופז סיפר להם, שבכל פעם שמורידים מים בשירותים, מתבזבזים להם תשעה ליטרים. הוא המשיך למנות את הליטרים המתבזבזים במקלחת ובאמבטיה, ודומה היה שהוא גורם לשינוי. אך כשאני שצפיתי בו, ריחמתי על כולנו. כי הפינה הזו הראתה לי, שהעם לא מודע כלל לבעיה הקיימת בארץ. הפרסומות האלה, לא נועדו לנו, אלא נועדו להגנת הפוליטיקאים באשר הם יושבים. הפרסומות ניסו להעביר את האחריות לכשלון , האחריות שמוטלת על כתפיהם של מנהיגנו אל האזרחים התמימים. אנו, בני ישראל, מתגייסים לכך בשמחה ולא שואלים שאלות. ואילו הפוליטיקאים שחוללו את האסון, בין אם בפעולות שגויות, או בחוסר פעולה פושעת, ממשיכים לשבת לבטח בכסאותיהם, חופשיים לחולל את האסון הבא.

מדינת ישראל יכלה כבר מזמן להשליך מאחוריה את דאגות המים. כבר לפני 5 שנים, עלתה הצעה לקנות מים מטורקיה. אך אז, באה לה פתאום שנה גשומה, והעברת המים נחשבה לבלתי כדאית כלכלית. למרבה האירוניה, בעקבותיו של מסע יחסי ציבור שהדגיש את חשיבותו של יבוא המים, בא פתאום מסע יחסי ציבור, שהגחיך אותו, הכל מאותו המקור אגב. הפוליטיקאים והתקשורת הציגו את המחיר הנמוך (והלא מציאותי) של המים בארץ, ואת המחיר הגבוה של המים המיובאים והראו את חוסר הכדאיות שבדבר. כמובן שהכל היה נכון רק בטווח המידי. מנהיגנו, שרובם כבר התקדמו בפוליטיקה, לא ראו את הנולד, ובמקום לבסס תשתית חיונית לאסון שידעו שעתיד היה לבוא, החליטו לשלם לטורקים פיצויים על ביטול העסקה ולהשאיר את המים שם .

מאז המשכנו אנו כעם לשאוב מאותו מאגר מדולדל – הכינרת. כשהקימו את המוביל הארצי ,לשאוב מים מן הכינרת, מנתה אוכלוסיית ישראל 2 מליון, וכיום היא מונה שבעה. הירגעו! לא התרחש כל נס, הכינרת לא צמחה לה לפתע פי שלושה, היא דווקא הצטמצמה כי שאבו ממנה יותר. עם השנים נוספו גם שלושה מליון ערבים בגדה, שגם להם אנו מספקים מים מן הכינרת, והירדנים, להם אנו מחוייבים מתוקף הסכם השלום לספק 150 מליון קוב מים בכל שנה גם דורשים את חלקם, בנוסף ללבנונים ששואבים מים לפני שהם כלל מגיעים אלינו כאמור. אל מול כל העובדות האלה ,עדיין ישנה חוצפה לפוליטיקאים שלנו לטעון, שכשנתנו יד לכך ש12 מליון איש , יחיו על תשתית מים שתוכננה להרבה פחות. זו אשמתנו שהכינרת מתייבשת ולא אשמתם.

אף ועדת חקירה שתחקור את ההזנחה הזו לא הוקמה. היא גם לא תוקם, כי אנו הציבור ניפול שבי ליחסי הציבור ובאמת נאמין כי המצב הזו הוא באשמתנו. אולי במישור מסויים אנו אכן אשמים בכך שבחרנו בפוליטיקאים כושלים, שלא עשו דבר לשיפור המצב, אך הם הפוליטיקאים שהופקדו ישירות על המשימה, הם אלה שצריכים לשלם את המחיר ולא אנחנו. תשלום המחיר צריך להתחיל בועדה שתברר כיצד היגענו למצב הזה, מי הם האחראים וכיצד ניתן יהיה להימנע ממצב כזה בעתיד, ולא בפרסומות לחיסכון מים, דווקא בשלב שזה *כמעט* מקרה אבוד.

ההסטוריה מלמדת אותנו שבזמנים של יאוש,תמיד נולד הפוליטיקאי שמציע את שתי הציפורים שעל העץ במקום האחת שביד. הפוליטיקאי הזה, מצליח בכישרון שאפשר רק לפנטז עליו, להסיט את תשומת הלב מסוגיות כמו כדאיות וביצועים. הוא מדבר על הזדמנויות תעסוקה, ועל גאווה לאומית. הכל חוץ מלדבר על פתרון מידי ויעיל. בכל מדינה יש כמה כאלה, גם לנו כעת יש אחדים, שבמקום לחדש עיסקה מהירה ויעילה לקניית מים ממקור זר, מציעים התפלת מים.

התפלת מים היא אינה פתרון ישיר לבעיית המים. לאו דווקא משום שאינה יעילה. אלא משום שהיא דורשת תשתית מפעל שלמה. הקמת תשתית כזו, והרחבתה בהתאם לצרכיו המשתנים של העם תיקח זמן רב, רב מדי. במציאות הפוליטית הקיימת בארץ, הקמת המפעל הזה, תימסר לזכיין מקורב לשלטון, שיעשה הכל פרט לעבודה טובה ובזמן. כמו שנתב"ג 2000, הסתיים ב-2004, ועדיין נמצאו בו שגיאות תכנוניות, גם אנו נקבל מפעל התפלה בינוני, הרבה לאחר המשבר, כשנזדקק לו במידה המועטה ביותר. במציאות כזו המפעל יהפוך במהרה ממוקד תעסוקה למוקד תעשוקה.

אסור לשכוח שכ-24 מדינות נמצאות לחופי הים התיכון (תלוי בשיטת החישוב), וכמעט כולן מזרימות אליו שפכים שיהיה עלינו לסנן. בנוסף לכך, ישנם הרי געש רבים באיזור, שאחראים לשיעור משמעותי מהזיהום הקיים. מערכת ההתפלה, מסננת רק את הרעלים הידועים לנו כמסוכנים כיום. המערכת לא מודעת לסוגי הרעלים הנוספים שיתגלו בעתיד כמסוכנים,ועלולה להתברר כגורם תחלואה שידביק את כולנו בטווח הארוך. לדוגמה ישנם היסטוריונים הסבורים שאחת הסיבות להתמוטטות האימפריה הרומית, הייתה שהיא העבירה את המים שלה בצינורות עופרת, שאז נחשבו כבטוחים, אך היום ידועים כגורמים לרפיון שכלי.

מערכת קנייה והובלת מים, לעומת זאת, היא הדרך הזולה הבטוחה והיעילה ביותר למלא את החסר באופן מידי, לפחות בשלב הההתחלתי. ההובלה לא תהיה יקרה יותר מהובלת נפט, למעשה היא תהיה זולה יותר כי מים שוקלים פחות . גם השליטה במאגר המים שממנו נקנה תהיה בידנו, ובמקום מקור מים מזוהם שכ-20 מדינות שמזרימות אליו שפכים, אותם יהיה עלינו לטהר. נוכל לבחור כמעט מכל פינה בעולם, מים טהורים וזכים, שהתושבים שותים אותם מאות ואלפי שנים. אומנם נצטרך לשלם את מחיר ההובלה, אך גם מפעל התפלה, פועל על חשמל, ודורש נפט, פחם או סוג אחר של חומר בעירה, שיכלל בחישוב המחיר הסופי. מערכת להובלת מים, לא תדרוש הקמה של מפעלים מורכבים, ולמעשה כל גורם, זר או מקומי יוכל לספק את מחסור, וליצור תחרות במקום מונופול ,ואולי מזה חוששים הפוליטיקאים.

לצערי, למרות כל היתרונות האלה, נוצרה ברית בלתי קדושה, בין התעשיינים, הפוליטיקאים, ואפילו האקדמיה. ברית בה כולם מעוניינים לקדם את רווחיהם, הגאווה הלאומית, או פרסומם המדעי. הברית הזו מפעילה לחץ הולך וגובר לקראת פתרון גרנדיוזי ובלתי נחוץ. אל המרפסת הצופה אל הכיכר יוצאים פוליטיקאים, ששולטים בנו ,העדר, ביד רמה. עומדים ומספרים לנו על הגאווה הלאומית, ועל הזדמנויות התעסוקה, הכל בכדי שנרצה להתפיל, אך זוהי למעשה בקשה למשהו נוסף. זוהי בקשה לעוד כוח, כוח שהם לא ראויים לו. כוח שנועד לפתור בעיה שהם עצמם יצרו. ואנו, אל מול אותם נאומים חוצבי להבות, שוב נקבל אנו הקהל את העיניים המצועפות האלה, ושוב ניתן להם עוד ועוד כוח, עד המשבר הבא.