ארכיון דון קישוט:

על עסקת השבויים הזו קשה לי לכתוב. האמרה הנושנה: “אל תדון אדם עד שתגיע למקומו", עוד מהדהדת בראשי עם כתיבת שורות אלו. יחד איתה, מהדהד בראשי דבר נוסף – פחד. פחד שיותר מדי אנשים יסיימו את דרכם באופן הזה.

היום, תצא לפועל עסקת השבויים. קדימה, מפלגה גוססת שבמשך זמן רב התנגדה לעסקאות השבויים, בטענה כי המחיר גבוה מדי, נכנעה בחוסר רצון, והזמינה את העיתונאים והצלמים לתעד את העסקה. אלה אותם עיתונאים שמולם טענה קדימה בתוקף, כי הדבר מסכן את בטחון המדינה. בדרך הזו היא מקווה לגרוף אהדה ציבורית, ולזכות בבלון חמצן שירחיק את חרחורי הגסיסה שלה לזמן מה. לצערנו זהו בלון חמצן יקר מנשוא שאת מחירו היא לא תשלם.

בלון החמצן הזה, נקנה במחיר עקרונות. בלון החמצן זה מצהיר שתמורת המחיר הנכון, גם עקרונות של בטחון יעברו למושב האחורי של רכבת השדים הזו. שלושת החיילים: שליט , רגב וגולדווסר, לא נחטפו בגלל ערכם הצבאי, אלא כקלפי מיקוח יקרים. האמת העצובה היא, שהערך שלהם הוא לא ערך נומינאלי או ריאלי, אלא הוא ערך של אספנים. אנו האספנים. אנשים המצמידים תווית מחיר רגשית גבוהה מאוד לכל אדם, ובשל כך גורמים למחיר שלו להאמיר ולתפוח. אך כאלה הקובעים את המחיר, אנו גם אלה היכולים להוריד את המחיר. פעמים רבות שמעתם בוודאי את הביטוי: “ישראל מוכנה לשלם כל מחיר כדי להשיב את בניה". כולנו מלמלנו אותו בגאווה בשלב זה או אחר, אך במבחן התוצאה זהו בדיוק הרעל שמרעיל את החברה שלנו.

"כל מחיר" אין פירושו מחיר אינסופי. "כל מחיר”, אומר למעשה, מחיר גבוה, אפילו גבוה מאוד אך מטעמים פוליטיים, מעולם לא נקבע מהו התעריף הגבוה. פדיון השבויים בארץ, למרות השלכותיו העצומות על בטחוננו, מעולם לא עבר מיסוד. בשל כך, בכל פעם שמתרחשת חטיפה, נכנסת המדינה לסחרחרת רגשית בלתי פוסקת.

דווקא התורה מחמירה בנושא. חבריי הדתיים ציינו בפני את האמרה ש"אין פודים שבוי יותר מכפי דמיו". הסיבה לכך הייתה, שתשלום מחיר מופרז בעבור שבוי, רק מעודד חטיפות בעתיד. הם אף הביאו דוגמה, על רב שנחטף על ידי קיסר בתמורה לבקשת כופר. למרות שאנשי הקהילה היהודית, היו מוכנים לגייס את סכום הכסף הדרוש בכדי לשחררו, הרב סירב להשתחרר, משום שידע שאם ישתחרר בתמורה לכופר העצום, אף רב בשום קהילה לא יהיה בטוח. לבסוף מת הרבי בשבי, ורק לאחר זמן רב נפדתה גופתו.

כששמעתי את הסיפור, הבנתי בעצם, שזהו בדיוק הדבר שהתרחש כאן. הבנתי שחזרנו לגולה, להיות עם מפוחד. שמתי לב פתאום לדבר מסויים שתמיד היה ברקע, אך תמיד באופן בלתי מודע התעלמתי ממנו, הדבר הזה הוא המילה "חטופים". "רגע רגע", אמרתי לעצמי. "חטופים צריכים להיות אזרחים ולא חיילים”. חיילים חטופים נקראים שבויים. מדוע אם כן, במשך שנתיים מרצון קראנו להם חטופים(סוד של מסכנות ופסיביות)?

הסיבה לכך פשוטה מאוד: הם חטופים. הם חיילים שנשבו בקרב שלא נועד לזכות בשטח אסטרטגי, בכלי נשק או חיסול מפקד מרכזי. הם חטופים שנלקחו למטרות מיקוח: ייסורי המצפון שלנו, בתמורה לבטחוננו העתידי. ככל שאנו מסכימים לשלם מחיר הולך וגובר תמורתם, כך מעודדים אנו חטיפות בעתיד. אולי שני בנים שבו הביתה (על הרגליים או בארון), אך בזה הרגע חרצנו את גורלם של מי יודע כמה אזרחים אחרים שהפכו למטרה חיה. פעם אחר פעם, נותנים אנו לאוייבנו להעביר את שדה הקרב לזירות אחרות: תקשורתיות, דיפלומטיות ורגשיות, ולאחר מכן מתפלאים על ההפסדים שאנו נוחלים.

איני אומר, שצריך להתעקש על מחיר שווה לערכו של החייל. כמובן שעל מדינת ישראל להיות מוכנה לשלם יותר בעבור בניה. מה שאני אומר הוא, שאסור שהמחיר שמשלמים עבור החטוף, יהיה גבוה כל כך שהוא יהפוך את החטיפה לכדאית. למצב שבו מרוויחים ממעשה יש שם: ביזנס, ואסור שהחטיפות יהפכו לביזנס, כי אנו יודעים שזהו מחיר חד פעמי, שלא נוכל לשלם אותו בעבור כל אחד. זהו בעצם המצב שמתרחש בקולומביה. צריך תמיד לדאוג שמחיר ההחזר יהיה נמוך יותר מהמחיר ששלמו החוטפים בעבור החטיפה, כך שזה לא ישתלם להם לנסות שוב. במבחן הזה אנו שוב נכשלים פעם אחרי פעם, והתוצאה היא רק התגברות החטיפות.

דווקא הצד השני מכלכל את צעדיו בחוכמה. הוא מעולם לא אמר שהוא מוכן לשלם "כל מחיר". למרות זאת, הצליח להחזיר הביתה מספר גדול יותר של שבוייו מכפי שאנו מצליחים. הסיבה לכך היא שמנהיגיהם מעולם לא נעמדו בתקשורת, והצהירו שהם ישלמו כל מחיר. במקום זאת קשרו את החזרת בניהם עם כל צעד פוליטי ומדיני, בכל דיוני רגיעה, ובכל החלפות שטחים מרגע החטיפה ואילך. אנו לעומת זאת, מפרידים את הסוגיות, ומוצאים את עצמנו משלמים את מחיר החטופים פעמיים.

הדבר הראשון שעושה מנהיג ישראלי הוא ללכת לתקשורת, ומטעמים של רייטינג, מצהיר שהוא ישלם כל מחיר. השידורים נקלטים גם מעבר לגבול, והאויבים הצופים בנו, מחכחים את ידיהם בהנאה. ובמקום לחשוב על מה שהם צריכים, או אפילו מה שהם רוצים, המחשבה הראשונה שעוברת במוחם, היא עד כמה יוכלו להרחיק לכת. הם נוקבים בסכום דמיוני, ומיד מתחילים להפעיל לחץ ציבורי כדי לקבל אותו. הלחץ עובד, והם זוכים בתיבת אוצר קטנה.

אולי הפעם המצב יהיה מעט שונה. אהוד אולמרט, עשה מעשה מתוחכם. שחרור האסירים הוא אקט לצבירת רייטינג, והוא שילם מחיר זול תמורתו. את המחיר היקר, עבור החייל החי גלעד שליט, הוא פטור מלשלם במשך זמן רב, משום שאת מנת האהדה הציבורית לה היה זקוק, קיבל במחיר מבצע. הפלסטינים זועמים על כך, ובכדי להצדיק בפני בני עמם את המחיר הגבוה ששילמו עבור החטיפה, הם מצהירים שהם יקבלו עבור גלעד שליט מחיר גבוה יותר מהמחיר שהשיג נסראללה. זהו למעשה צעד של יאוש, כי הלחץ על ממשלת אולמרט ייקטן וגלעד שליט יישאר בבית הסוהר עוד שנה לפחות, עד שראש הממשלה שמחליף את אולמרט ייקלע למשבר.

העסק המשתלם של החטיפות מתחיל ללבלב. העסק רק גדל ומתרחב. זהו רק עניין של זמן עד שהפלסטינים יפסיקו לחטוף חיילים ויעברו למטרות קלות יותר: אזרחים, נשים וילדים על קו התפר. ההד הרגשי שהם יעוררו יהיה גדול יותר ומשתלם יותר.

לאחר מכן אולי נהפוך למן קולומביה: מדינה שבה החטיפות הפכו לעסק כלכלי משתלם, אבל אם באמת נשלים את המהפך ממדינת עולם ראשון ונהפוך למן קולומביה, לפחות דבר אחד טוב אולי יקרה לנו: יהיה לנו כדורגל טוב יותר. גם זה משהו לא?