ארכיון דון קישוט:

מה שהרגיז אותי היום, היו חיוכים, חיוכים במסך מפוצל. מצידו השמאלי של המסך, ישבה כתבת ערוץ 10, שדמתה שתי טיפות ליעל בר-זוהר, ומצידו הימני של המסך המפוצל, ישב רב פקד שזוף ומסוקס במשטרת ישראל.

על פניהם היה מרוח חיוך. חיוך של ניצחון גדול. את החיוך הזה, השמור לסילוקו של רשע גדול מעל פני האדמה, לא עורר לוויתן פשע שנתפס, או מחבל שחוסל, אלא פנסיונר בן 65 . השוטר החייכן במצ’ו- ג’נטלמניות ישראלית טיפוסית, התנדב להסביר “בפשטות”, “לבלונדה הטיפשה" את הפרשה “המסובכת” (לדבריו): האדם, כך טען, חשוד בסחר באיברים. וכאשר הלסת של הכתבת נשמטה כנראה מהפחד, תיקן רב הפקד את עצמו בחיוך מעוד, ואמר שהוא עסק "רק" בתיווך.

בשלב זה התחלתי להקשיב מקרוב, בזמן שהקצין הסביר את שיטת הפעולה "המתוחכמת" שלו. האדם פירסם מודעה בעיתון, והציע את שירותיו הן למעוניינים לקנות והן למעוניינים למכור. הדבר הזה גרם לי לתהיות קשות: ממתי פושע שמפרסם מודעה בעיתון נחשב כ"מתוחכם"? בכל אופן, הפקד המשיך ופירט את השיטה המתוחכמת וסיפר שהפושע הזה גבה 130 אלף שקל, ממשפחת החולה עבור הפעילות.ומתוכם העניק 100 אלף שקל לתורם, ואת השאר שמר לעצמו. בשלב זה נכנסה הבלונדינית, וניסתה לפזר גיצים של אינטיליגנציה, והזכירה שלא מזמן נחקק חוק חדש, שאוסר פעילות שכזו. הקצין הרחיב את חיוכו, וחשף עוד שתי שיניים טוחנות שנצצו באור הפרוג’קטורים, ואמר שזה נכון, ושהאדם הזה הוא האדם הראשון שנשפט על עברה שכזו. האייטם הסתיים, אך ההרהורים שלי רק החלו. הקוראים הקבועים יודעים שכשאני מתחיל להרהר, שום מחשבה חיובית לא יוצאת מזה, אז כאן ניתנת אפשרות יציאה למי שחושש להמשיך.

מן הכתבה הבנתי, שנחקק בישראל לאחרונה חוק האוסר על מכירה של איברים. איני משפטן, ואיני מכיר את לשון החוק, אך יכול אני להסיק כמה מסקנות והנחות לגביו, ומי שחושב שאני טועה, מוזמן לתקן אותי בתגובות. ראשית, החוק לא מבדיל בין סחר בהסכמה וסחר שלא בהסכמה. משום שברור שהפעילות של המתווך הנ"ל הייתה בהסכמה, ולמרות זאת המתווך נעצר, ומנסים לעשות ממנו דוגמה במשפט ראווה מתוקשר. לכן, ברור שהמטרה של החוק אינה שיפור המצב, אלא שימור המצב, כלומר מניעה של בריחת תורמים פוטנציאליים אל המסלול המשתלם יותר של רווח כספי. כמו בכל מדינה דמוקרטית, החוק צריך לעבור את מבחן דעת הקהל, ולכן הוא מוצג בשיטת המקל והגזר. במדינת ישראל, עם זאת, קיים סוג מיוחד של חקיקה: לנזקקים, זוהי חקיקה עם מקלות ארוכים וגזרים קטנים, ולעשירים,זו חקיקה עם מקלות קצרים וגזרים גדולים. אין כל ספק שהאנשים הזקוקים לתרומת האיבר ולכסף נחשבים כנזקקים, ולכן סביר להניח שהחוק נתן להם סוכריות קטנטנות על תרומת איבר מגופם,(בטח הקלות במס או בביטוחים), ואיים עליהם בעונשים כבדים אם יעזו ללכתו למקום אחר.

מה שהחוק, הציבור ושתי הבובות המחייכות במסך המפוצל התעלמו ממנו, הוא שגם התורמים הם אנשים נזקקים.אנשים מיואשים. הם מיואשים עד כדי כך, שהגיעו למצב שהם מוכנים לקחת איבר מהגוף שלהם, ולתת אותו לזר מוחלט.התמורה היא קטנה יחסית להקרבה :סכום הכסף שקול למשכורת שנתית ממוצעת.

מן הכתבה הזו, ומכתבות אחרות שראיתי בטלוויזיה לאחרונה, קיבלתי את הרושם שהאנשים המוכנים לתרום איברים, עושים את זה רק בשבלי הכסף, ובכסף הזה הם הולכים לבלות, אולי לצאת לטיול במזרח הרחוק, או לטיול גמלים באפריקה. הם הוצגו ומוצגים כאנשים אגואיסטים אגוצנטריים ותככניים, המעדיפים את האינטרס האישי שלהם על פני אינטרס הכלל. אולם האמת היא שונה: הצרכים שלהם, הם צרכים מיידיים וכואבים. כולנו יודעים את האמת הזו בתוך תוכנו, אך משום מה, ברגע הצפיה בכתבה אנו שוכחים מכך.

מה שמעניין בחוק, הוא שהוא לא אוסר על תרומת איברים, כל עוד היא ”טהורה”. לכן, בכל מקום אנו מופגזים בפרסומות, תשדירים וכתבות המעודדים אותנו לתרום בחינם. רבים מספור הם הסיפורים המשודרים על אדם שחייו נצלו ברגע האחרון מתרומה שהגיעה בדיוק בזמן. אבל ללא הפסק מנקרת בי המחשבה: מדוע לתרום בחינם. מדוע שבמקום שהמדינה תאסור על אנשים לקבל מאה אלף שקל שהם בברור זקוקים להם. בעיקר אם זה סכום שאנשים אחרים מוכנים לשלם, לא תיתן המדינה מאה אלף שקל לתורם הכליה,על כך שהציל אחד מאזרחיה? מדוע שהמדינה לא תחייב את חברות הביטוח, האחראיות להוצאות הרפואיות, לעשות זאת? אם זה בלתי אפשרי, אז מדוע שהמדינה לא תיתן את הכסף כהלוואה לחולים ותחבר תוכנית החזרים נוחה למשפחה המקבלת שתסכים לשלם את הכסף הזה בשמחה, במקום לגרד כסף בשוק האפור בריבית רצחנית? מדוע באה המדינה, מציבה קיר בלתי עביר, ואומרת לאנשים שיתרמו (למעשה) ללא תגמול ראוי, או שלא יתרמו בכלל??

ההסבר ששמעתי הוא שישנם הרבה אנשים נזקקים, כמאה אלף בישראל, והמדינה לא יכולה לשלם לכולם, ולכן היא נאלצת לבקש "תרומות" תמורת תגמולים קטנים מאוד”. את ההסבר הזה שמעתי פעמים רבות, אך יש בו פגם עיקרי: המדינה לא משלמת עבור הטיפולים אלא קופת חולים פרטית. אם כן, מדוע לא לחייב את קופת החולים לשלם עבור הכליה שהמבוטח זקוק לה, ומדוע, מתערבת המדינה לטובת קופות החולים כדי לקבל תרומות בחינם, ולא לטובת החולים. מדוע המדינה לא בוחרת לעשות מה שמטיפה היא לנו כל הזמן הזה: להיכנע לתנאי השוק ולשלם את המחיר הראוי? ההסבר שקיבלתי היה שאם יעשו כך, יעלה מחיר הביטוח לכולם, והרבה אנשים לא יוכלו להרשות זאת לעצמם.

התהיות הללו נשארו אצלי בראש זמן רב, עד שבוקר בהיר אחד קיבלתי מכתב מקופת החולים שלי. היות ואני אדם צעיר ובריא, הציעו לי להירשם לפוליסה נוספת של ביטוח. פתחתי את החוברת, וגיליתי למרבה ההפתעה, שהחברה מציעה לי תמורת כמה עשרות שקלים בחודש, ניתוחי השתלה (חלקם אפילו בחו"ל) בעלות גג של מליון וחצי שקלים.

למי שלא הבין את מה שקרא, אני אחזור על כך שוב. תמורת סכום של עד 100 שקל בחודש, חברות הביטוח מוכנות לשלם באופן גלוי וחוקי פי 15 מהסכום שדורש תורם כליה בשוק השחור. או במילים אחרות, אם מדינת ישראל הייתה רוצה לסלק את בעיית תרומת הכליה, ובעיית הכספים של התורמים, כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות הוא לדאוג שכל אחד מן המאה אלף יהיה מבוטח, כלומר להוציא 10 מליון שקלים (לא דולרים) ולשלם ללא כל בעיה לכל תורם כמאה אלף שקל.

אם מדינת ישראל הייתה מוציאה על כל אזרח את כמה עשרות השקלים הנדרשים כדי לבטח אותו כנגד מקרים אלה, זה היה עולה הרבה פחות מכל הפרסומות, הכתבות והשידולים חסרי התועלת. לכסף יש נטיה להעלים את הבעיות האלה. גם אם חברות הביטוח תסרבנה לבטח את כולם ותתעקשנה לבטח רק את הבריאים, יש לצאת מנקודת ההנחה שכל החולים היו בריאים פעם (לשם כך נועד הביטוח מלכתחילה), וכמות האנשים שיוולדו חולים, ויזדקקו לטיפול אך ישארו ללא ביטוח תהיה כה קטנה, שלהם תמיד אפשר יהיה למצוא פתרון מיוחד במסגרת התקציב ובא לציון גואל.

אולם הממשלה שלנו, פועלת לפי הכלל "למה לשלם על משהו בזול כשאפשר לקבל אותו בחינם". ובמקום לסבסד את הביטוח הזה לכולם, עשתה מעשה זול עוד יותר: ברגע נתון הרימו מאה ועשרים ח"כים את היד, חוקקו חוק, ונפתרה הבעיה: "אין יותר סחר באיברים!”.

מוטב היה אם חברי הכנסת שלנו היו מנצלים את נסיעותיהם התכופות בחו"ל כדי לבלות פחות בדיוטי פרי ולבקר יותר באתרים. אם ישנו משהו שההסטוריה למדה אותנו, בעיקר ההיסטוריה העכשווית של הגוש הקומוניסטי, הוא שכשיש למשהו ביקוש שהממשלה לא מספקת, נוצרת בועה קטנה ואפלה שקוראים לה שוק שחור. הבועה גודלת וגודלת, ואם הבועה צומחת מעבר למסה קריטית מסויימת, היא הופכת לרווחית ברמה כזו, שהיא מזינה אירגוני פשע, שכבר אי אפשר להדביר לעולם.

גם כאן, יצרה הממשלה אפקט דומה. ראשית היה מחסור בתרומות, עם אפיק חלופי מפוקפק אבל חוקי לתרומות בתשלום. הממשלה הפכה את האפיק הזה לבלתי חוקי, מתוך מחשבה, היא שהחומר הזורם בו, יעבור לאפיק החוקי. בתרגום פשוט יותר: הממשלה הניחה שאם לא יאפשרו לאדם לתרום כליה בתשלום, הוא יאלץ לתרום בחינם. (כן זה באמת נשמע "הגיוני" נכון? ). אבל האפיק החוקי, לא יכול לספק את הביקוש, ולכן נוצר שוק שחור בלתי חוקי. כלומר שוק שחור מסוכן יותר, ולכן גם רווחי יותר.

שוק בלתי חוקי ימשוך גם אנשים הרגילים לעסוק בתחום בלתי חוקי, ואז במקום לדרוש 130 אלף מאדם נזקק, ולתת לתורם מאה, הם ידרשו חצי מליון, יתנו לתורם מאה, ואת השאר ישמרו לעצמם. בכסף הם יקימו מנגנון משומן יותר ומשוכלל יותר. אולי יקנו כמה פוליטיקאים ושוטרים שיעלימו עין בדרך, וימשיכו לקחת עוד ועוד סכומי כסף בסדר גודל הזה, ובמהרה יהפכו לאימפריה שלא ניתן יהיה לעצרה, גם לאחר שיתבטל החוק האווילי הזה.

מה שמצחיק בכל הסיפור, מה שבאמת גורם לי לחייך במסך מפוצל, הוא שישנם שני אנשים, במרכז העניינים של העשייה הישראלית. אחת בתקשורת, והשני במשטרה, שמאמינים שעל ידי משפט ראווה לדג רקק, שהעניק יחס הוגן (פחות או יותר) ללקוחות שלו, הם ידבירו את התופעה, במקום לעודד אותה עוד יותר. האנשים האלה מאמינים שהנזקקים לכליה, יפחדו מהמשפט ולא מהכאבים הבלתי פוסקים. הם מאמינים שעל ידי החוק הזה, הם חיסלו את הצורך של האנשים המיואשים הצריכים כסף רב, הם לא מבינים, שבמקום לתרום כליה באופן חוקי, הם יפנו לעבריין וינוצלו כמו נערות ליווי שאינן יכולות לפנות לאף אחד בארץ לעזרה. זה מדהים עד כמה כוח מאמינים הפוליטיקאים שלנו קיים באצבע אחת שלהם.