ארכיון דון קישוט:

צפיתי היום בתכנית של ליאור שליין. הוא פתח את התכנית בכך שהודיע שראש הממשלה החליט להתפטר. הוא מיד קיבל תשואות רועמות, תשואות שלא נשמעו במשך כל הקריירה שלו. כששמעתי זאת חשבתי שבעצם האירוע הזה משקף בעיניי את הלך הרוח של כולנו. נדמה שכולנו מהלכים כסומים בענן האופוריה שפוזר סביבנו מבלי ששמנו לב לאותיות הקטנות. את אותם אותיות קטנות אני אשתדל להגדיל עבורכם בפוסט זה:

לא סתם בחר אולמרט את היום הזה בכדי להודיע שאיננו מתפטר. היה זה היום המתאים ביותר להודעה שכזו – יום יבש וחם, בדיוק בשעה בה כולם חוזרים מעבודה קשה ורוצים להתבדר באיזה משחק טוב או בטלנובלה עסיסית. זה לא היום בו יש לקהל זמן ואפשרות לשמוע ניתוחים מעמיקים מהפרשנים הפוליטיים.

אהוד אולמרט הודיע על התפטרותו למעשה בהפתעה ולא בכדי. הוא ידע שאם ימתין ויודיע על כך בצינורות התקשורתיים המקובלים, אולי יקבל יותר רייטינג, אבל גם מסכת התעתועים שלו תיחשף. אהוד אולמרט לא אמר שהוא מתפטר, אלא אמר בעצם שהוא יתפטר בעתיד הלא ידוע. העתיד הזה הוא לכאורה קרוב, אך בשורה התחתונה אהוד אולמרט, אולי בפעם הראשונה זה שנתיים, יישאר בתפקידו ברישיון ובהסכמת הציבור.

התכסיס שבו נקט אולמרט בנאום ההתפטרות שלו, מזכיר לי את השעשועון "אחד נגד מאה”. זהו לא רק משחק של ידע. שם כמו פה, המתמודד צריך להתמודד עם לחץ קבוצתי מהקהל אם להישאר או לפרוש. ( שם לחץ הקהל הוא להישאר ולהפסיד את הכסף ולא לפרוש). הרבה מתמודדים יודעים מראש שלא יעמדו בלחץ, לכן הם נוקטים בתכסיס הבא: הם באים ואומרים:”אני הולך עד הסוף". כך משלב לשלב הם חוזרים על ההצהרה, עד שהלחץ והקריאות מן הקהל דועכים, ואז כשמתמודדים רוצים לפרוש, הם פשוט פורשים במהירות מתחת לאף של הקהל המנומנם והזועם.

גם כאן, נוקט אולמרט בתכסיס דומה. הוא אומר שהוא יפרוש, כדי להוריד את הלחץ הציבורי, וברקע הוא כבר מתכנן את חזרתו. אני משער שהוא יתמוך (בין אם ישירות או בעקיפין) במתמודד הכושל מבין כולם, וכשקדימה תפסיד בבחירות, כמו ביבי וברק לפניו, אולמרט יזנק בטבעיות לתפקיד "המושיע". ובעצם נקבל שידור חוזר של המצב כיום בתוספת השנים המרות של מחליף בלתי ראוי.

התירוץ שאהוד אולמרט נתן להישארותו, היה שהוא לא מעוניין לערער את היציבות הפוליטית, ולכשיבחר מנהיג חדש לקדימה הוא יתפטר מידית. אינני יודע כיצד להגיב לטענה הזו. זו טענה כל כך מגוחכת שאינני יודע כיצד לענות לה בלשון נקייה.

ראשית,אין כל בעיה עם היציבות השלטונית. למעשה הבעיה של מדינת ישראל היא שישנה יתר יציבות שלטונית. רק בעזרתה הצליח אהוד אולמרט לשרוד ועדות חקירה שרמזו לו ברמזים עבים יותר מסטייק ארגנטינאי עסיסי שעליו ללכת הביתה. היציבות השלטונית בארץ היא כה חזקה,עד שהיא הפכה לקיפאון שלטוני. כנראה את זה אהוד אולמרט מנסה לשמר בעצם.

מבחינה חוקתית, יש לאולמרט ממלא מקום, שיכול להיכנס לתפקידו מידית, ולכן אין בעיית יציבות שלטונית. ממלא המקום הוא ציפי לבני, חברה בממשלה ובקיאה בפעולתה . אולמרט עצמו, נכנס לתפקידו באופן הזה, וכיהן בו חודשים ארוכים. התפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה, הוא תפקיד שנועד בדיוק למטרה הזו:לשמור על היציבות השלטונית עד לבחירות. אם אולמרט חושב שממלא מקומו הוא אדם בלתי ראוי, אז הוא למעשה מעל באמון הציבור ונכשל בתפקידו, ועליו לתת על כך את הדין.

במקום זאת, אולמרט פירט במסיבת עיתונאים מתוקשרת את הצלחותיו, והתאונן על כך שאינו זוכה בקרדיט הראוי בעבורם. מן הדף הכתוב והמוכן הוא קרא ברהיטות. הדרך בה הישיר מבט בדרמטיות אל המצלמה, גרמה לי לחשוד לרגע, שלא היה זה נאום, אלא תסריט, ומיד כשסיים לקרוא שורה, הייתה כתובה שם בנייר הוראה להישיר מבט דרמטי למצלמה. חסרה הייתה שם רק הוראה למחות דמעה.

אל נאום אולמרט הגיעו תשובות יריביו הפוליטיים. כמעט כולם (הפלא ופלא) היו בחו"ל. הם לא יכלו להגיב באופן ענייני לנאומו, משום שהם לא צפו בו. את הידיעה קיבלו בפלאפון בין פגישה אחת לשנייה, והניחו בראשם את התסריטים האופטימליים ביותר בעבורם, ועל כך למעשה ברכו. כך חסך מעצמו אהוד אולמרט את עינם החדה ולשונם הביקורתית והמושחזת של יריביו, ולמעשה הצליח לצייר את עצמו כקדוש מעונה.

נאום הפרישה שלו הזכיר לי את נאומי הפרישה של ניקסון שהשתמרו בזכרוני עם השנים.

ריצ'רד ניקסון היה פוליטיקאי אפור וימני, שבדומה לאולמרט, כיהן כמספר 2 של גנרל אמריקאי פופולרי שנבחר לנשיאות. היחסים בינם היו קורקטיים וקרירים, ולאחר שהגנרל,אייזנהאואר, פרש, רץ ניקסון במקומו לנשיאות והפסיד לקנדי ב30000 קולות. כשהוא מנסה לשמור על מעמדו וכוחו הפוליטי, פנה ניקסון להימור בטוח, והתמודד על מושלות קליפורניה, אך הפסיד שם באופן מביש. לאחר ההפסד החליט ניקסון לפרוש מן הפוליטיקה, ונשא את המשפט המפורסם שלו: "לא יהיה לכם את ניקסון בסביבה להתעלל בו יותר".

ניקסון לא נעלם, ולאחר שנים ספורות, שוב הפציע כוכבו של ניקסון בפוליטיקה האמריקאית. הוא זכה בנשיאות לא פעם אחת אלא פעמיים. אך בזמן הכהונה השנייה שלו, צפו ועלו פרשיות שחיתות. המפורסמת שבהן הייתה פרשת ווטרגייט. בפרשה הזו חלק משמעותי מהצוות הבכיר שלו הואשם באחריות לפריצה למשרדי המפלגה המתחרה. במונחים ישראלים זה כמו שראש הממשלה, היה נותן פקודה למפכ"ל המשטרה לפרוץ למשרדים של המערך או הליכוד, ולגנוב מהם את התכניות לתשדירי התעמולה כדי שהוא ייבחר פעם נוספת. זו הייתה פרשה פלילית מביכה שהייתה יכולה לשלוח את ריצ'רד ניקסון לכלא.ניקסון התפטר רגעים ספורים טרם כך. וזכה בחנינה ממחליפו. את נאום הפרידה שלו סיים במשפט הבא: “אני לא שונא אף אחד, גם אם הם שונאים אותי בחזרה". מסר זה היה מסר מאוד נוצרי למדינה נוצרית, שהזכיר את הפסוק בברית החדשה של ישו בזמן שנצלב: "סלח להם... הם אינם יודעים מה הם עושים". הנאום ההוא והפסוק הזה כל כך הזכירו לי את הטון והדברים שנשא אהוד אולמרט מעל הדוכן היום. ההבדל היחידי הוא שאצל האמריקאים נשיא אינו יכול להיבחר יותר מפעמיים, ומן הציבור נחסכה כהונה נוספת של ניקסון

לנו אין מזל שכזה. כבר עתה ישנם שני ראשי ממשלה כושלים, שסולקו על ידנו, מחכים לתפוס את השלטון: נתניהו וברק. אולמרט כנראה תכנן את מסיבת העיתונאים באופן הזה, כדי להיות השלישי. נכון, קל לומר עכשיו שאין לו סיכוי וזה בחיים לא יקרה. אך אסור לשכוח שבתקופת נתניהו אמרו גם את אותו הדבר, וכעת לפי הסקרים הוא עומד לנצח בבחירות. וברק, שחוסר כישוריו התחילו את האינתיפאדה השנייה שבה נהרגו אלפי ישראלים, יושב לבטח בראשות המערך.

הסיבה שהתופעה הזו מתרחשת, היא שראשי הממשלה שלנו לא מתפטרים בכוונה לעזוב, אלא בכוונה לחזור.. כבר מרגע ההחלטה שלהם להתפטר, הם מתכננים כיצד ישובו. הם בוחרים מחליפים שהם מאמינים לא יצטיינו בהנהגה, ואז כשהם פורשים הם מטרפדים את צעדיהם בכל פעם. נתניהו לדוגמה, השאיר את מפתחות המפלגה בידיים של שרון: מועמד שנחשב כסוס מת. שרון היה זקן, וקופת השרצים של הטבח בסברה ושתילה הייתה על גבו. גם ברק ניסה להישאר בציפורניים כשר ביטחון. וכעת אולמרט נוקט באותו הטריק. טריק שקוף ועלוב.

בסופו של דבר, אני בטוח שהן יריביו של אולמרט וידידיו, ממלמלים בליבם את המנטרה:”הוא עוד יחזור", באותו האופן שמלמלו אותה על ברק ועל ביבי. ההבדל היחידי הוא שכעת יש לאהוד אולמרט חודשיים בתפקיד הכי חזק במדינה כדי להפוך דברים אלה למציאות.