ארכיון דון קישוט:

פעם כאשר הייתי צעיר יותר, לא היה לי כסף. כמו היום גם אז, ספרים עלו לא מעט, ותמיד הם מצאו עצמם בתחתית סדר העדיפויות שלי, מתחת לאוכל, ביגוד, ארנונה וקורת גג.

כמובן שגם את הנפש צריך היה להזין, ולא נולד האדם שיכול לחיות על דיאטה של ריאליטי ומשחקים של מכבי תל-אביב. אומנם היו אז ספריות, לחלק מהן היה לי גם מנוי, אך כמו המזון הפיזי, גם המזון הרוחני, לא צריך להיאכל מן היד לפה. בדיוק כמו שלאדם שבע מספיק לפתוח את דלת המקרר, ולראות מדפים ריקים, כדי להרגיש רעב בבטן. כך גם אני כאשר הסתכלתי על מדפי הספרים שלי, וראיתי אותם ריקים, הייתי מרגיש רעב במוח.

בכדי להשקיט את הרעב הזה, היה לי פטנט. מאחורי כל ספרייה, ישנו מקום ששם זורקים הספרנים את הספרים הבלויים ,שאף אחד לא רוצה לקרוא. אני הייתי במיוחד מאריך את מסלול ההליכה שלי הביתה, כדי לעבור מאחורי הספרייה, ולראות אם שמו שם ארגז ספרים חדש.

קשה לי לתאר את ההרגשה כאשר מחטטים בארגז כזה. רובכם בוודאי מכירים את ההרגשה כאשר קונים ספר חדש דנדש. הדפים הנוצצים, האיורים המרהיבים, השוליים הכל כך חדים, שגורמים לספר להיראות, כאילו הספר מוכן למסדר מ"פ. ומעל לכל ברקע מרחף ריח של ציפייה מתוחה. "הינה”, חושב הקונה, “ אני מגיע הביתה, ובמקום להתעסק בשותפים המעצבנים, בחובות של נגמרים, ובבעל הבית הקרציה, עוד חצי שעה, אפתח את הספר, ואהיה בעולם של אבירים, נסיכות, חלליות טרנס גלקטיות...'” את כל זאת מקבל הקורא רק מהתרשמות ראשונית.

עכשיו תארו לכם את ההתרשמות הראשונית בהחזקת ספר משומש בידיים. הכריכה דהויה, ולעיתים גם קרועה. השוליים, מקומטים ובעלי "אוזניים", אך מעל לכל, חסר הריח של הספר החדש, הריח הממכר הזה של פוטנציאל. את מקומו מחליף ריח של נייר מתפורר. ריח שדומה לשתן שהתייבש, מלא רקב. למרות זאת, ישנו עדיין דבר שלא ידהה לעולם – זו ההבטחה. לקחת ספר כזה הביתה, זה קצת כמו להתאהב באישה גרושה. זו לא רק פעילות לעין, לריח או לרגש. זוהי גם פעילות לדמיון. זוהי פעולה של חיפוש פוטנציאל, והתעלמות מכל השאר, והפוטנציאל הוא דבר אינסופי... כמו האהבה.

כמו ההתאהבות, גם ההתפכחות היא כואבת. את מקום ההבטחות, ממלא לרוב מפח הנפש, על הכתיבה הבינונית, ועל הזמן שבוזבז. זהו בעצם המבחן של נפש האדם המפריד בין הריאליסט לרומנטיקן. הריאליסט מתפכח כמעט מיד, וחוזר להיות מרותק לארץ, ואילו הרומנטיקן ממשיך לנסות ולנסות, ובכל פעם מחפש הוא את הספר הבא שבו הוא יכול להתאהב ולהמריא אל על. אולם לאחר אכזבות רבות מדי, לבסוף נשחק גם הרומנטיקן. מגיעה הנקודה, שהוא מאבד תקווה, וכמעט מפסיק להאמין. אז הוא מתמסר כולו לשלב הראשון – התאהבות, למרות שהוא יודע היטב כיצד זה יסתיים. בשלב זה הוא מפסיק לשאול שאלות מיותרות, כדי לא לקלקל את הרגע הקסום הזה, ופשוט זורם, שלא להגיד נסחף.

באחת הפעמים, כשחיטטתי בארגז הספרים המושלכים, ראיתי ספר שנראה פחות בלוי מהשאר. הכריכה שלו הייתה שלמה כולה, השוליים ישרים, והתמונה המרהיבה שעל השער עדיין בהקה. היא הראתה חיילים עומדים למסדר בשלג, לבושים פרוות. הספר נראה ממש כמו חדש, ורק מלהחזיק אותו התרגשתי. זה היה כמו למצוא מטיל זהב בערימה של זבל: הרגשה מיוחדת כל כך שלא רציתי להיפרד מממנה כל כך מהר, ולכן בלי לקרוא את הכריכה יותר מדי, הוספתי את הספר הזה לשקית שלי, יחד עם עוד ספרים אחרים שמצאתי שם, ופניתי ללכת הביתה.

כשהגעתי הביתה, דעכה ההרגשה. הספקות התעוררו, ויחד איתן ההרגשה שזה יותר מדי טוב מכדי להיות אמתי. "אם הספר לא דהוי", כך חשבתי, "ועדיין הושלך החוצה, סימן שאף אחד לא קרא אותו, בטח ישנה לכך סיבה”, שכנעתי את עצמי. לפיכך שריינתי את הלב כנגד האכזבה, שכבר שמעתי נוהמת בשער, והתחלתי לקרוא.

לקרוא ספר תחת התנאים האלה, זה כמו לעשות אהבה בפעם הראשונה. עושים את זה בזהירות, בלי להתפרע, בלי להיפתח, פוחדים לפגוע ולהיפגע, ולכן מתקדמים צעד צעד, כמו גישוש באפלה. נוגעים בנקודה אחת, ורואים אם אין רתיעה, ואם ישנה פתיחות והתמסרות. אם אין, נרתעים ומפסיקים, ואם יש, מסירים עוד חומה, מקלפים עוד שכבה, עד שעומדים ערומים נפשית בפני החוויה. כך קראתי את הספר... בשקט בשקט, מתקדם ממילה למילה, והצעדים הפכו להליכות, וההליכות הפכו לריצות והריצות לניתורים. לפני שהנחתי את הספר, כדי לקחת נשימה, גיליתי שלמרות שהספר היה כולו באנגלית (מתורגם מרוסית), ולמרות שזו לא שפת האם שלי, בערב אחד הגעתי לעמוד 40!! הינחתי מיד את הספר, ולא יכולתי להפסיק להביט בו. רציתי כל כך להמשיך לקרוא אותו, והוא שכב שם ופיתה אותי. הייתי חייב לכבות את האור כדי לא לראות אותו קורץ לי, והלכתי לישון.

בבוקר, רצתי מהר לספרייה , לראות אם ישנם בארגז עוד ספרים של הסופר הזה. היו שניים. הם היו דהויים ובלויים יותר, אבל עדיין לקחתי אותם, כדי שאף אחד אחר לא יעשה את זה במקומי. שמתי אותם על המדף, והמשכתי לקרוא את הספר הראשון. כשלבסוף סיימתי לקחתי נשימה עמוקה. זה היה ספר כל כך עצוב.

כשסיימתי הלכתי לאינטרנט וקראתי על הסופר הזה. כתוב היה שם, שהספר הטוב ביותר שלו, הוא הספר שאני זה עתה קראתי, ואילו על המדף עדיין ישבו, מתגרים בי, שני הספרים האחרים. התבוננתי בהם ימים ארוכים מהמיטה שלי בפחד. פחד שלקרוא אותם עכשיו, אחרי הספר ההוא, תהיה אכזבה. “אולי הייתי צריך לקרוא אותם בסדר הפוך" חשבתי, “וכך להעלות את מפלס ההנאה מפעם לפעם?”.

כך עבר שבוע שלם, שבוע של תהיות לכאן ולכאן. לבסוף לא יכולתי להתאפק וקראתי את הספר שנראה הכי פחות מהוה מהשאר. הפעם, לקרוא את הספר היה כמו לעשות אהבה עם חברה שלך. נעלמו הצעדים החששניים שליוו את הקריאה הראשונה. זוהי הייתה התמסרות מלאה, והידיעה שהיא לא תאכזב אותך; אמונה שהיא יודעת מה אתה רוצה, ואיך אתה אוהב לקבל את זה.

הספר השני היה יותר מעניין. אך כשקראתי את השלישי, הרגשה אחרת לוותה אותי. זו הייתה הרגשה שמעבר להתאהבות. הרגשתי כאילו אני נולד מחדש, או יותר נכון, מוליד את עצמי מחדש. מעמוד לעמוד הרגשתי איך השקפת עולמי משתנה לה. וכשסיימתי לקרוא הייתי אדם חדש. הספרים האלה, הפכו אותי מילד המחפש הרפתקאות, בספרי מדע בדיוני, לאדם מבוגר, המבין שהיקום העצום באמת נמצא בנפש הלא נחקרת של האדם.

בוודאי מי שקרא עד עכשיו שואל את עצמו למה אני חרגתי ממנהגי, ובמקום ביקורת פוליטית, כתבתי את הפוסט האישי הזה.התשובה היא שהסופר שכתב את הספרים האלה: אלכסנדר סולז'ניצין, נפטר היום, ואני רק רציתי להודות לו על החוויה שבקריאת ספריו.