ארכיון דון קישוט:

אשקר אם אומר שהרגשתי בנוח, כשצפיתי בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים. לא משנה עד כמה זהרו אורות הזיקוקים, ועד כמה חזק מחא הקהל המשולהב כפיים, הרגשתי עננה שחורה מרחפת שם.

האיצטדיון היה מצוחצח, האורות נצצו בדרך שעושה כבוד למאה ה-21. שירי השמחה היו קופצניים, ונשורו בין שיני החלב של ילדים רכים ותמים; שירי האחווה היו מלודיים ונוגים, ונזלו כמו דבש מפיה של זמרת יפהפיה ומצועפת עיניים. אפילו הילד הגיבור מרעידת האדמה בסצ’ואן, עם הקרחת הקטנטנה בראשו, כנראה ממכה בראש, גרמו לי להתרגש. אבל עדיין היה שם משהו.

המשהו הזה, לא היה מה שאמרו, אלא הדרך שבחרו לומר זאת. אתם מבינים, מעבר למסר אותו האדם מעביר, קיימת גם הדרך בה הוא מעביר אותו. הדרך הזו מורכבת מאלמנטים רבים: בחירת המילים, טון הקול, מחוות הגוף, ואפילו הדרך בה מתקבלת דחייה. המסר שהועבר בטקס הפתיחה, היה מסר ראוי ונכון, אבל מתחת לפני השטח, בטונים ובבחירת האמצעים להעברת המסר, קיבלתי הרגשה שבריון מדבר אלי, וכמו כל בריון, היה איום עמום ומרומז, של מה שיקרה למי שיסרב לקלוט את המסר.

זה התחיל, מהמאורע הראשון. המאורע הראשון הייתה עדת מתופפים. מה שהיה מיוחד בעדה הזו, היה שבכל פעם שהם היכו בתוף, התוף זהר. הבמאי של המופע, הורה למתופפים לתופף בזמנים שונים. וכך נוצרו הדפסי אור מרהיבים. מה שצרם לי, היה שהתיפוף הזה, לא היה ייחודי. זה היה תיפוף מצרפי של קבוצה גדולה מאוד, שכל אחד מהם תופף באופן די פשטני. מה שבכל זאת עשה את התיפוף לשובה עין, היה הגודל, הסדר והאירגון. בדיוק אותם המאפיינים גרמו לי להרגשת חוסר נוחות. כאילו אני נמצא בכוורת. כוורת של דבורים . כוורת עם סדר מאורגן שכל אחד בה יודע את מקומו. כוורת שאומנם נותנת דבש מתקתק, אבל גם כוורת שיכולה בזרזיף של פרומון לא נכון, לזנק ולתקוף. והתופים האלה, שזהרו כמו גחליליות שמחול חיזור, הזכירו לי שהן גם יכולות לשמש כתופי מלחמה.

ואז, בדיוק ברגע שהרגשתי הכי לא נוח, נשלפו הזיקוקים. הזיקוקים יהפכו בטקס זה, למאורע נפוץ. כל כך נפוץ, שהוא הזכיר לי מנקה שעובר ואוסף את הלכלוך בין מופע למופע. בפעם הראשונה פרצו הזיקוקים בכזו עוצמה, שהאיצטדיון כמעט ונראה כעולה בלהבות. הלהבות, ביחד עם הסדר המופתי של המתופפים קודם, העלה אצלי באסוציאציה את דבריו של מאו, לפני מהפיכת התרבות, על כך שיש להרוס את הסדר הישן, ומתוך הכאוס (התוהו ובוהו), יקום סדר חדש.

הסדר החדש לא איחר להגיע. ועל הבמה עלתה קבוצה גדולה של כוהני דת. הם היו לבושים בגלימות ארוכות, שהעידו שהם מגיעים מאקלים קר. על ראשם היה כובע שחור, ונוצה ארוכה ולבנבנה בקצהו. איתם היו על הבמה, רקדנים לבושים לבן, שעלו וירדו כמו גל על פני המים.

הכוהנים המהמו מזמור דתי, והשתחוו פעם אחר פעם אחר פעם. הטקס המוזר הזה, גרם לכך שעם כל תפילה יצרו הרקדנים צורות שונות במים. צורות של אותיות, מספרים ועוד. האיטיות שבה זזו, לא הייתה איטיות רגילה, איטיות בה אדם זקן מנסה לזרז את עצמו, אלא איטיות מסוג שונה – איטיות מהפנטת, של אדם זריז וחזק שמנסה לרסן עצמו. חשבו על זה לרגע... פתאום אני אומר מילה, רק מילה, וצומח מולי הר. אני אומר עוד מילה, ופתאום ההר קורס מיידית והופך לעמק. וזה לא סתם הר של בליטה גסה, אלא הר מעוצב ומסותת בצבע השיש של בגדי הרקדנים. זה השאיר אצלי את ההרגשה, שהמארגנים מנסים לומר, שבמעשיהם קיימת שליחות דתית.

בדיוק אז הגיע רגע של נחת. סופסוף יכולתי לנשום אנחת רווחה. באמצעו של האיצטדיון, בים של אפלה, נגלו חמשת הטבעות האולימפיות. הטבעות לא היו צבועות, כולן היו לבנות. למי שלא יודע, כל טבעת מייצגת יבשת, וכל צבע של טבעת מייצג יבשת מסויימת. לדוגמה, הטבעת השחורה מייצגת את היבשת השחורה – אפריקה. הטבעת האדומה את היבשת האדומה – אמריקה וכיו"ב. ניסיתי לחשוב מדוע כל הטבעות הן באותו הצבע? הייתכן שזהו מסר של שלום ואחווה, מסר שכולנו אותו הדבר? אני בהחלט מקווה כך.

המארגנים הפתיעו שוב, והטבעות התגברו על כוח המשיכה, והתחילו להתרומם מעלה ומעלה. ברגע זה גם נשמתי נעתקה. עד עתה אני לא מבין, אם הטבעות היו רקדנים לבושים בבגדים לבנים, או איזשהו מבנה מורכב. אם היו אלה רקדנים, כיצד הורמו אל על בתיאום כה מדהים, ואם זה מבנה כלשהו כיצד הרימו דבר כה עצום וכבד עם כבלים בודדים? כך או כך, זה היה מחזה יפהפה. על יד הטבעות התעופפו רקדנים בבגדי גוף זוהרים בצבע ורוד-ירוק-שחור. הן נראו לי קצת כמו חרקים המתקהלים מול פנס, כי האולם היה חשוך כולו אז, והאור היחידי בקע מן הטבעות.

אחרי מפגן כזה של כוח ומסתורין מהו הדבר, שרוצים הייתם לראות? עדינות ותום כמובן! המארגנים ידעו לספק את הסחורה, ועל הבמה עלתה ילדה ענוגה, שהזכירה מאוד את הילדה ששרה בנעילת האולימפיאדה האחרונה באתונה. היתה לה שמלה אדומה, ושתי צמות, והיא שרה בקול ממיס. גם אני נשביתי בקסמיה, אני מודה.

הכל היה צבוע באדום. הילדה והתפאורה. כשסיימה ן פרצו עשרות ילדים לבמה. כל אחד מהם לבוש בבגדים של הקבוצה האתנית אליה הוא השתייך. (בסין ישנן 59 כאלה). הם התאחדו ביחד למפגן של אחווה. המארגנים כנראה ביקשו להגביר את האפקט, והקרינו גם את צבעי הדגל באיצטדיון. הבעיה הייתה שצבעי הדגל של סין הם 90% אדום, ו10% צהוב. וכשלאחר השירה ההמונית, בא חייל וצעד על הבמה, כולו מדוגם, על רצפה שכולה אדום, זה עשה לי אסוציאציות של נהר של דם, שהחייל בוסס בו ,בפנים חתומות, דורך ורומס, בלי להרגיש דבר, מחזיק בידיו נשק.

הקטעים היפים ביותר בעיניי, כאלה שלא היה מהם מספיק, היו הקטעים שהציגו את ההישגים של סין. סין המציאה את הנייר, ואיתה פיתחו את אומנות הכתיבה (הקליגרפיה). עד היום נחשבת האומנות הזו, לדרגה הגבוהה ביותר בסין. וישנם לא מעט שחושבים שהיא בעלת קונוטציות מגיות. לכן זה היה מעניין לראות רקדן שהופך למברשת ומצייר על המגילה. בעיניי זה איחד שתי אומנויות, הריקוד והקליגרפיה, שתיהן מקרינות משהו מן הלב. עוד תרומה תרבותית של סין היא האופרה הסינית. לא ארחיב על כך, משום שפרט לתלבושות היפהפיות הריקודים והבובות, לא מבין אני הרבה בנושא.

סין גם הציגה את תרומתה לדרך המשי, ודרך הים. שתיהן נתיבי מסחר שסין העבירה דרכן סחורה לשאר העולם. דרך הים הוצגה על ידי ספנים לבושים כחול, עם משוטים זהובים. היה משהו בכוריאוגרפיה שצרם לי, כשבסופה הם הקיפו את כל כדור הארץ, בצורה של תליון, שהפכה את כדור הארץ לקטן כל כך. כאילו כל כדור הארץ אינו אלא יהלום בתכשיט הסיני.

המוטיב הזה חזר גם בשיר הסיום. היה זה שיר אחווה שהושר כשפסל של כדור הארץ ברקע. אמנם היה משהו בעייתי בזמר שבמעמד שכזה, שר בחולצת טריקו וג’ינס. אבל מלבד זאת, כאב לי לראות את שני הזמרים נעמדים בנקודה הגבוהה ביותר בכדור הארץ – בקוטב, כשכל כדור הארץ תחת רגליהם. הם לא נראו כבני אדם המושיטים יד לאהבה בשיר הזה, אלא כמו אלים או קיסרים, העומדים ממעל, על רקע הכוכבים, כשכל כדור הארץ נרמס תחת נעליהם. מוטב היה לדעתי אילו היו בונים להם פיגום על הקו המשווה של הכדור, ובכך גורמים לזמרים להיראות יותר אנושיים, ולמסר להישמע יותר לבבי.

בשלב זה הטקס כמעט הסתיים, וכל אשר נותר היה מצעד המשלחות. המצעד הזה, המלא שמחה וחיוכים, מחק ממני את שרידיו האחרונים של הרושל השלילי שקיבלתי בהתחלה. זה תמיד שובה עין לראות ספורטאים מחייכים, אם כי קצת ריחמתי על הרקדניות הסיניות, שנשארו על הבמה, במגפי עקב נוצצות וגבוהות, והיו צריכות לרקוד במשך שעות ארוכות בקופצניות. הנקודה הישראלית החיובית הייתה שעל פי האלפבית הסיני, ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שהופיעו ולכן לא נאלצתי לחכות זמן רב לחזות בנציגים שלנו.

בסופו של דבר, האולימפיאדה הציגה את סין בכל הטוב הרע והמרומז שבה. והאולימפיאדה הציגה את הצעדים הענקיים שסין עשתה קדימה, והדגישה את העובדה, שכנראה בעוד כמה שנים כולנו נצטרך ללמוד סינית כשפה נוספת. נזכרתי שעד לפני זמן לא רב, סין נשמעה לנו הישראלים כמקום רחוק ואקזוטי, וכעת כמעט כל פן של חיינו, מהבגדים שעל גופנו ועד למחשב בו אתם צופים בפוסט הזה, נוצר כולו או חלקו בסין. בעתיד החיבוק הסיני יהיה צמוד יותר, אך אין ספק שסין עמדה במבחן בכבוד. והטקס הזה, יהיה נקודת ציון להתקדמות המדהימה שנעשתה בסין. נקודת ציון שלא תישכח במהרה.