ארכיון דון קישוט:

האולימפיאדה, שהיום אנו נמצאים בעיצומה, היא מוקד להתעניינות רבה בכל העולם. מליארדים של אנשים יושבים צמודים אל מקלטי הטלוויזיה שלהם, מעודדים את המדינה שלהם, ומתחשבנים חשבונות הסטוריים עם המדינות שבעבר היו להם איתם סכסוך. רוסיה וגיאורגיה, סין ויפן,יפן וקוריאה.. וכל העולם עם גרמניה. היום אני רוצה לספר לכם על סכסוך שלא היכרתם בין שתי מעצמות על: ביני ובין מעיין (שם בדוי).

מעיין ואני חברים מאז שהתחלנו ללמוד יחד. כשאתם רואים אותנו מסתובבים , זה קצת כמו לראות תאומים, הוא גבוה, שרירי, שזוף עם לסת חזקה כמו ארנולד שוורצנגר... ואני דומה הרבה יותר לדני-דה ויטו: קירח ושעיר.

אולי זו העובדה שהלימודים קורעים לשנינו את הצורה במידה שווה, אולי זה בגלל שאני בחור שאי אפשר לעמוד בפני הקסם שלו, אולי זה בגלל שאני כל כך צנוע ב...תהיה הסיבה אשר תהיה , אבל למרות ההבדל הצלחנו, אני ומעיין למצוא שפה משותפת. כך או כך, זה עובד. ביננו, ביני ובין מעיין, הכל זורם על מי מנוחות. אנו מחליפים ביננו חומר, עוזרים אחד לשני ברגעים הקשים, ואפילו מרשים להראות חולשה זה בפני זה, דבר שאינו אופייני לגברים.

עם זאת, מאז שהחלה האולימפיאדה, נוצר סדק ביחסים שלנו, שרק הולך ומתרחב עם התקדמות המשחקים האולימפיים. מרגע לרגע, הסדק האידיאולוגי הזה, הופך יותר ויותר קשה לגישור. על מה הסדק הזה אתם שואלים? את הסדק התחילה כתבה על ההישגים של מייקל פלפס בבריכה.

"דברי כפירה!” כך קרא מעיין לדברים שהשמעתי בפניו אתמול. (אם כי לא במילים כה יפות). הוא הסתכל בי בפנים מזועזעות, וקצת סמוקות מהויכוח הסוער שקדם להם. לעולם לא אשכח את המבט שלו, כשהביט בי כמו לא מאמין. גם אם שנינו היינו טסים לאנגליה, מתקבלים בארמון בקינגהם, מקבלים תואר אבירות מהמלכה, ובדיוק ברגע שהיינו מתכופפים להכתרה הייתי תוקע נוד רועש לפני כולם,.גם אז לא היה יכול מעיין להביט בי מזועזע יותר.

"נמאס לי מהשחייה", אמרתי לו, כשישבנו בדירת הסטודנטים שלו, "זה כבר מתחיל לעצבן אותי”.

מעיין הסתכל בי בעיניים פעורות. “מה בדיוק הבעיה שלך עם שחיה?”

"תראה את מייקל פלפס",עניתי,” הוא עומד לקבל 8 מדליות אולימפיות, אבל על מה בעצם, כל מה שהוא עושה זה לשחות, זו לא סיבה לקבל שמונה מדליות, אולי רק אחת".

מה לא ידעתי אז הוא שמעיין אוהד שחייה נלהב, ששחה מאז שהוא היה ילד. לומר דברים כאלה בבית שלו, זה קצת כמו להיכנס לבית זר אחרי שדרכת בחרא של כלבים, והשארת עקבות בכל הבית. אבל אני, למי שלא מכיר אותי, הוא האדם בעל יכולת הטקט הנמוכה בעולם. (יש לי תעודה מספר השיאים של גינס ,נו טוב עוד תהיה לי). לכן המשכתי לסבך את עצמי הלאה.

"הינה קח לדוגמה את הג’ודו, אדם קורע את התחת 4 שנים. קורעים לו את הצורה כל תחרות רק כדי להיכנס לאולימפיאדה.” הצבעתי על הטלוויזה באותו הרגע. "אתה רואה שם את הג’ודוקא הזה, שהולך להילחם עם תחבושת על הפנים? בשביל מה ?מדלית ארד אחת!” והינה בא אדון מייקל פלפס, שוחה פעם אחת בשמונה סיגנונות שונים ומקבל שמונה מדליות, שמונה נסיונות, ועוקף אותו בסיבוב. זה לא האתלט הגדול במשחקים האולימפיים זה פשוט אותה התחרות 8 פעמים? הרי הוא כל הזמן עושה את אותו הדבר... שוחה. זה משעמם, ומיותר.”

"תגיד אתה השתגעת? שחייה זה המקצוע הכי יפה בעולם, לא סתם הוא כזה פופולרי". השיב מעיין.

"אתה השתגעת מעיין? פופולארי?!, אני יושב מול הטלוויזיה שלושה ימים ומתייבש. כל הזמן טוחנים לי את המוח, שישראלי א’ שבר שיא, וישראלי ב’ לא. בכל מקרה אין מדליה. יש אלפי מקצי מוקדמות, לכל סוג שחיה אפשרי, ואחרי שמיצו את כל ארבעת הסוגים שאפשר, הם עושים את זה ב100 200 400 ומעורב. גם לגברים, וגם לנשים. ואם זה לא מספיק, עוד עושים משחה שליחים לנבחרות, כלומר רואים 4 אנשים עושים בדיוק את אותו המשחה ממש. והכל במקום שנראה ענפים אחרים, שניחשף לקצת תרבות זרה. אני אפילו לא רואה את השחיינים. אני רק רואה אותם קופצים למים, ואז כתם של קצף לבן מתקדם, רודף אחרי קו ירוק, כשמידי פעם, מבצבץ החוצה הראש של השחיין. בשביל זה לשרוף שלושה ימי שידורים? היה עדיף כבר לראות את נילס הולגרסון, ומרקו.”

"אז מה אתה חושב שצריך היה לעשות, לבטל את כל השחיה? אתה חושב שמישהו היה מסתכל באולימפיאדה בלי השחיה?”

"מצידי שלא יבטלו את השחיה", עניתי בלהט,”אבל שלא יהפכו את כל השחיה לניסוי מעבדה. שיבחרו מרחק סטנדרטי, 100 מטר לדוגמה, ושישחו כל השחיינים 100 מטר, באיזה סיגנון שהם רוצים, ומי שמגיע ראשון לוקח. שאחד ישחה פרפר, שני ישחה חזה.... מצידי... מצידי... שאפילו ישחו שחיית כלב. אבל אם מישהו הגיע לאט יותר בסגנון חתירה, אין שום סיבה בעולם שהוא ייקח יותר מדליות מזה שעקף אותו, רק בגלל שהוא שחה לאט יותר בסגנונות שונים.”

"אבל חסר מעש,” ניסה מעיין להסביר לי כמו לילד ,"אם תעשה את זה, אז כל הסיגנונות האיטיים יותר, כמו גב, יתבטלו, מה תעשה אז?"

"יופי, שיתבטלו. האולימפיאדה זה יותר מהר יותר גבוה יותר חזק. אם יש סגנון שהוא לא מהיר יותר, אז אין לו מקום באולימפיאדה. אם מישהו רוצה לשחות גב, שילך לים המלח, ולא יבזבז לי את הזמן".

לא ידעתי את זה, אבל מעיין היה שחיין חזה, שאומנם זה לא איטי כמו סגנון גב, אבל עדיין פחות מהיר מחתירה. רק אחר כך, הבנתי משיחות עם אחרים, שכשאמרתי את זה, פגעתי לו בעצם בציפור נפשו. וזו כנראה הסיבה שהוא החליט שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. מעיין ידע שאני אוהב את הענפים האסתטיים: התעמלות קפיצה למים וכו... והחליט כנראה שהדרך היחידה לסתום לי את הפה, זה לתקוף אותי בנקודה הכי כואבת.

"אז למה שלא יבטלו גם את ההתעמלות?”,היקשה.”גם היא לא יותר מהר יותר גבוה או יותר חזק?” אמר בלגלוג תוך שהוא מחקה את הפרצוף שלי" גם ככה בהתעמלות כל אחד מקבל מדליה על כל מכשיר. יכול לצאת עם 6 מדליות.” ומה עם קפיצות למים, גם בקפיצות למים, עושים את אותו הדבר... קופצים מגובה 3 מטר, 10 מטר, בזוגות וכו..”

כשהוא אמר את השורות האחרונות, הקול שלו נשמע צווחני יותר. בגלל זה החלטתי לענות לו תשובה דיפלומטית יותר. "כשאדם עולה על מכשירים שונים, הוא עושה פעילות שונה. בגלל זה מגיע לו לקבל מדליה שונה על כל דבר. אבל שחיין עושה את אותם הדברים, בועט וחותר. בקפיצות למים, מ-10 מטר, ישנו יותר מקום לתרגילים לעומת השלוש מטר שזה יותר תיאום, אבל אין לי שום בעיה, שגם בשחייה יצטמצמו ל2 משחים. הרי גם בהרמת משקולות ישנם 2 סגנונות. גם בהיאבקות ישנן 2 סגנונות. אבל לתת לאדם באוליפיאדה אחת 8 מדליות , בזמן שמתאגרף או מתאבק, צריכים 32 שנה כדי לצבור את הכמות הזו, לא עושה אותו יותר טוב מהם. המספר הגדול של המדליות, נותן חשיבות מוגזמת לספורט הזה. הוא גורם להשקעה מטורפת בשטויות. לדוגמה עכשיו, בבגד ים השחור, שאתה רואה את השחיינים לובשים. זה בגד ים שעולה 800 דולר, ואחרי 5 משחים אפשר לזרוק אותו לפח" זה פשוט לא מוצדק.”

מעיין בלע את הרוק שלו. “זה מוצדק, ועוד איך שזה מוצדק. שחיה זה הספורט הכי פופולרי באולימפיאדה. אז למה שלא ישקיעו בזה. למה שלא ישדרו את זה כל הזמן. רק בגלל שאותך זה לא מעניין, כמה כמוך אתה חושב שיש חסר מעש?”

"יכול להיות שאין הרבה כמוני, אבל תגיד לי משהו. אם שחיה זה ספורט כזה פופולרי, אז למה אנחנו רואים אותו רק באולימפיאדה. אם שחייה זה ספורט כזה פופולארי, למה לא משדרים את אליפות העולם בזה, כמו שמשדרים מונדיאל בפריים טיים, למה מעיין? אני אגיד לך למה. כי כולם יודעים שאם היו נותנים בשחיה רק 2 מדליות, אף אחד לא היה מסתכל בזה. רק משוגעים כמוך. כל הסיבה שמסתכלים בכלל בשחיה באולימפיאדה, זה כי יודעים שעם שמונה מדליות אפשר לדפוק כל מדינה בטבלה. ובמקום להתמקד בשמונה ענפים מספיק אחד, ובגלל זה השחיה היא הענף הכי נצפה... דווקא באולימפיאדה. זה לא ענף של ספורט זה ענף של לעשות דווקא."

בשלב זה, מעיין העיף אותי מהחדר שלו, בפעם הראשונה זה כמה שנים במילים לא כל כך מנומסות... והמשיך להסתכל בשחיה בהפגנתיות. ואני נותרתי לספר את סיפורי בבלוג זה. אתם חושבים שכדאי לי לצלצל לספר השיאים של גינס ולנסות להרוויח משהו על הטקט שלי ?