ארכיון דון קישוט:

לא מזמן, שידרו בערוץ הבידור הישראלי את מה שהוא אולי סרט המדע הבדיוני (והאפוקליפטי) היחידי על ישראל. שם הסרט היה "הדרך לעין חרוד". זה היה מעניין לראות שם את מיטב כוכבינו ללא שיערות שיבה, כשחקנים צעירים המפלסים את דרכם.

לא,זו לא הייתה הפקה ישראלית. קשה לי להאמין שבאותם הימים של ישראל דוגמטית וערוץ ממלכתי אחד, מישהו היה מממן סרט כה חתרני וביקורתי. במדינת ישראל ישנו מנהג ייחודי, בו מאפשרים ביקורת, אפילו ביקורת קשה,רק כל עוד היא לא תישא פרי.

הסרט לא היה שייך לקטגוריה הזו. הוא דיבר על ישראל בעתיד הלא רחוק. בה ישנו מחסור במים שגורם למהומות, ולפיכך השתלטה ההנהגה הצבאית על המדינה ועל המים, וחילקה אותם באופן שנראה לה צודק. באופן הזה, היא גם קיבלה שליטה על פתחון הפה של אזרחיה: אדם שמביע ביקורת קשה מדי, מקוצצת הקצבה שלו עד שהוא מיישר קו. באופן הזה גדלים בארץ דור של עיתונאי מחמד. אחד העיתונאים האלה, שומע ברדיו את "קול עין חרוד החופשית", בה נטען שהצבא הישראלי לא שולט, ויוצא למסע לחפש את המקום.

הסיבה שנזכרתי בסרט הזה, דווקא עכשיו, כמעט חודש לאחר ששודר, היא האווירה המוזרה ששורה בארץ. אווירה אנמית ופסיבית כמו בסרט. אווירה היא דבר חמקני. היא תעתוע, שגורם רק להרגיש שמשהו אינו כשורה, אבל מותיר אותך לחפש לבד את הסיבה. והמסע הזה הגיע לקיצו אתמול, כשראיתי את מאיר שטרית מציע את מועמדותו להנהגת קדימה.

מאיר שטרית הוא לא הבעיה שלי. נהפוך הוא. מאיר שטרית היה רגע ההארה שלי. כשראיתי בלוח השידורים שישנם ארבעה מועמדים להנהגת קדימה. ארבעה פוליטיקאים אנמיים או זוטרים, עם תמונות פספורט דומות מאוד מודבקות על פלקט כמו אלבום משטרתי. כולם רוצים להנהיג מפלגה כושלת, מפלגה שכנראה תצטמצם לשישה מנדטים בבחירות הבאות. לא יכולתי שלא לשאול פתאום: “מדוע?”. קדימה היא הרי מפלגה חדשה. רוב המקימים שלה, הם אנשים שממילא עזבו מפלגה שהייתה להם כבית במשך 20 שנה. מדוע אם כן, הם נלחמים זה בזה. מדוע הם לא מקימים מפלגה אחרת, שונה.

אז פתאום ראיתי את התשובה שכל הזמן הזה הייתה מונחת תחת אפי. המנהיג של קדימה, לא יהיה רק המנהיג של התנועה. המנהיג של קדימה יהיה גם ראש הממשלה. לא רק שהוא יהיה ראש הממשלה, אלא שזו הפעם השנייה ברציפות בה נבחר מנהיג ללא בחירות, ומבצע מהלכים גורליים מבלי שנבחר, וכל מה שאנו האזרחים יכולים לעשות הוא (אולי) לאשרר את זה בעוד שנה שנתיים.

זהו לא דבר טריוויאלי. היו אומנם מקרי חירום בעבר. רבין שנרצח, דרש את מינויו של פרס. שרון שקרס דרש את מינויו של אולמרט. אבל הפעם אין שום מקרה חירום. אין מלחמה בפתח, אין משבר שדורש התמודדות מידית, בקיצור אין שום סיבה להנחית עלינו ראש ממשלה בהפתעה, וללא כל כוונה לבחירות.

זה אף גרוע יותר מכך. הטרמינולוגיה שבה משתמשים בבחירות האלה היא דוחה, מגעילה בסטריליות שלה. להלן דוגמה: כשאהוד ברק טען שציפי לבני אינה ראויה, התשובה שקיבל משר האוצר, בר-און, תומך שלה, הייתה "שלא יתערב בעניינים הפנימיים של קדימה". שמעתם נכון. שר האוצר, האדם שמנהל את התקציבים של המשרדים, ולכן גם את המדינה, טוען שראש הממשלה של כולנו, הוא עניין פנימי של קדימה. "אל תתערב”, הוא אומר לרמטכ"ל ולראש ממשלה לשעבר אהוד ברק. האירוניה האמתית הייתה באיך שהסביר את דבריו: רוני בראון, טען ש"גם ברק היה ראש ממשלה כושל, שהעם הראה לו את הדלת".

לפעמים, גם לרוני בראון, עורך דין מקושר שכיהן בתפקיד שהיה מזניק אותו לבית המשפט העליון, יש פליטות פה. גם זו הייתה פליטת פה שכזו. רוני בראון הכניס בדלת האחורית שני פרטים קטנים: האחד, שאהוד ברק נבחר ע"י העם והשני הוא שהעם הראה לו את הדלת החוצה. את שתי הפריבילגיות האלה הוא שולל מאיתנו כעת. אנו לא יכולים לבחור את ראש הממשלה שלנו, ואנו לא יכולים גם להראות לו את הדלת... ועל פי בר-און ראש הממשלה שלנו, זה בכלל לא העסק שלנו, זה הכל עניין פנימי של קדימה, ואפילו לפוליטיקאים בכירים ורבי זכויות, כמו אהוד ברק, אסור להעיר על כך.

רוני בראון אמר את הדברים האלה לפני זמן רב. זמן רב ביחס לאורך הנשימה התקשורתי בישראל. אך בכל הזמן הזה, הוא מעולם לא ננזף, או ספג ביקורת על הדברים האלה . לא רק זאת, אלא שכל חברי קדימה, מציגים את המהלך הזה, החלפת ראש ממשלה קבועה ללא בחירות, כמהלך של אחריות לאומית.

"אחריות לאומית”, למי שלא יודע, היה השם שקדימה אמצה בימיה הראשונים, קצת לפני שהפרסומאים שינו את שמה ל"קדימה" האטרקטיבית יותר. "אחריות לאומית”, אולי לא היה שם אטרקטיבי, אבל הוא כן היה שם בו בחרו עשרה פוליטיקאים בחדר מעושן ששיקף את הלך רוחם. "אחריות" הוא מונח שלא יכול לעמוד בפני עצמו. כמו שהמונח "קשה”, לא יכול להתקיים ללא "קל" להשוות עצמו אליו. גם אחריות לאומית, הוא מונח חסר ערך, אם לא נבין, מהי בעצם "חוסר אחריות לאומית" בעיניהם של מקימי התנועה, לעולם לא נוכל להבין מהי באמת אחריות לאומית.

הפוליטיקאים מקשרים אחריות לאומית עם יציבות שלטונית, והם מקשרים יציבות שלטונית, עם בחירות מעטות ככל האפשר. ודווקא עכשיו, כשהבחירות נחוצות, מבקשים האנשים שבחרו ראש מפלגה כושל אחד, למנות ראש מפלגה נוסף. הם גם טוענים שזו תהיה חוסר אחריות, לתת לעם, לבחור ראש ממשלה בעצמו. לא סתם חוסר אחריות אלא חוסר אחריות לאומית.

כמובן שמאחורי זה מסתתרת הצהרה נוספת. הם , הפוליטיקאים של קדימה, טוענים שאנו, עם ישראל לא אחראים,שאנו לא מסוגלים לבחור ראש ממשלה ראוי. הם טוענים שהם אחראים, ולא סתם אחראים, אלא האחראים הבלעדיים. בעיניהם אפילו מפלגת העבודה (המביעה ביקורת) איננה אחראית, והיא סתם "נודניקית שנדחפת".

כששמעתי את זה, פתאום כמו תגובת בעירה ספונטנית הכל התחבר במוחי. נזכרתי בעצם, שבכל הפיכה, הצבא משתלט, מטעמים של "אחריות לאומית". כל דיקטטור שעולה לשלטון טוען "שהעם לא אחראי לנהל את עצמו... ובדרך כלל מוסיף “עדיין”". גם באותו הסרט, שהכה בי גלים כה גדולים. פתאום הבנתי , שכמו ששם (בסרט) שלטו על האנשים באמצעות פתיחה וסגירה, של ברז המים. כאן, שולטים על האנשים באמצעות פתיחה וסגירה של ברזי תקציב. ומי שולט על ברזי התקציב? שר האוצר כמובן – רוני בר-און. אותו שר אוצר שכל מילה שנייה שלו, בין אם זה במאבק המרצים, או במאבק המורים, היא "אחריות". וכל צעד שני שלו, הוא לקיחת העניין תחת חסותו (ולא חסות המשרד המטפל).

הבנתי, שהסרט אינו מדע בדיוני אלא משל. משל עלינו, על איך שאנו נותנים לעניינים להתדרדר. לא מזמן כתבתי פוסט על ההתפטרות של אהוד אולמרט. בפוסט הזה כתבתי, שההתפטרות הזו חסרת ערך,שהיא הצהרה להשגת הקלה תקשורתית, והנה כעת, חודש לאחר מכן, אהוד אולמרט עדיין ראש הממשלה, אין מחליף באופק, ורוני בר-און הפך את בחירת המחליף לעניין פנימי. המועמדים של קדימה, נאבקים זה בזה על ליבם של העסקנים, ובעצם , מי שיזכה במספר הגדול ביותר של עסקנים, יזכה ויהיה האדם שישמר באופן הטוב יותר את שלטונו של אולמרט שדווקא לו, כן הראו את הדלת החוצה. אבל העיקר הוא, שמעל כל ה"סידור" הזה, תתנוסס רוחה של קדימה. רוחם של האנשים שהקימו אותה. היא תמיד תצוף למעלה, ולעולם לא תשקע בבוץ. היא לעולם לא תתלכלך אבל תמיד תאמר. בהתחלה בקול רועם, אך לבסוף בלחישה גוועת: “אחריות לאומית, אחריות לאומית.... אחריות לאומית".