ארכיון דון קישוט:

את פרופ' דוכובני מהניסוי בז'נבה, ראיתי לראשונה בתכנית "שש עם...” בהנחיית סיוון רהב-מאיר. שם הוא ישב על יד שולחן המתראיינים, וענה על שאלותיה. דוכובני הוא בחור בריא. הוא מזכיר לי קצת את רון קופמן. למעשה אילולא היה התואר "פרופ'” מוצמד לשמו בשורת הכותרת בזמן שהתראיין, הייתי יכול לחשוב בטעות שהוא נהג המשאית שמספר על התאונה הנוראית באשמת כתם השמן, או טכנאי המקררים שבא להסביר כיצד לחסוך בחשמל.

דוכובני, שייך לזן הסלב-מלומדים. זהו זן שפעם היה נדיר אך כיום מתרבה ללא הפרעה. מלומדים מאז ומתמיד התחמקו מאור התקשורת. למעט איינשטיין, הוקינג ופרויד, מעט מאוד אנשים יודעים מיהם באמת האנשים שעצבו את עולמנו. כסלב-מלומד, דוכובני ניחן בחושים תקשורתיים בריאים. לא פלא אם כן, שמתוך כל המדענים הישראליים שהשתתפו בפרויקט: מהטכניון, מכון וייצמן ואוניברסיטת תל-אביב, בחרה הנציגות הישראלית דווקא בפרופ' דוכובני להגן על עמדתה אל מול הציבור החששן. המסורבלות הדובית שלו, הדיבור האיטי והאסרטיביות אותה הוא מפגין בכל רגע, משדרים משהו אבהי שעוזר להפיג ולו את החששות המבוססים ביותר.

כשסיוון רהב-מאיר, ראיינה אותו. היא דמתה קצת לילדה, שנושאת מעלה עיניים, מחכה לאישורו של דמות האב. בין אם דמות האב היא האבא, המורה או הרבי, נדמה שיש לה צורך אמתי בדבר. למרות ששניהם, סיוון, ודוכובני, הצטלמו לסירוגין, נדמה היה שמשאלה לשאלה היא הופכת לקטנה יותר, והוא, דוכובני, הלך והתנשא מעלה כשענה לה. גם הוא הרגיש בזה, ולבסוף הרשה לעצמו לגחך על חשבון השאלות (הדי לגיטימיות) שהיא שאלה. כשהיא הבינה לבסוף את הרמז, היא יצאה בשן ועין, התקשורתיים של אמינות, וסיימה את הראיון.

באשר לי, אינני בא מרקע משפטי כמו סיוון רהב-מאיר, אלא דווקא מרקע הנדסי. לפיכך, למרות שהידיעות שלי אינן מתקרבות לידיעותיו של פרופ' דוכובני, עדיין אני יודע מספיק, כדי לא להשליך את חששותיהם של המדענים המתנגדים לו כלאחר יד.

בעבר, היו המדענים גם פילוסופים. בנוסף לשינון והמצאת נוסחאות, הם היו קוראים בתנ"ך. מנסחים עקרונות מוסר, ומעצבים את נתיבי המחשבה בהם הולכים היום חלק הארי של יורשיהם. אולם אותם המדענים בני זמננו, ההולכים בשבילים הסלולים הללו, הפסיקו ללכת בהם מזמן. והתחילו לנסוע, ובקרוב הם גם יפסיקו לנסוע ויחלו לטוס מעליהם. אין בכך כל פסול מלבד העובדה שכשנוסעים או טסים, נקודת ההתחלה הופכות להיות קטנות יותר ויותר, ולפעמים קל לשכוח מאיפה הגענו כולנו.

הניסוי בז'נבה, הוא דוגמה כזו. הוא בעצם חוליית המעבר מנסיעה, שאופיינה ע"י מודלים ממוחשבים, לטיסה. הוא גם דוגמה להתנתקות כמעט סופית של המדע מן המוסר. בעוד עשור או שניים, מדען יהיה "עובד-מדע", ולא קול קורא בחשכה המוסרית לתיקון. הוא ישמח כשפני ההיסטוריה ישנו את תוויהם למענו, וישתמש בעורכי דין, כדי להשיג את מטרותיו, תוך שהוא מטיל את האחריות לכישלונות, לא על עצמו, אלא על השופט העצל שידפדף בין הניירות בחוסר הבנה.

לא מהניסוי בז'נבה אני חושש, אלא מהנתיב הזה שהוא מייצר. הנתיב ולא הניסוי הוא זה שיוביל לאובדן. המדענים מחזיקים בידע חשוב, ידע חזק ידע מכריע אך זהו גם ידע מסוכן. אין שום סמכות היכולה לפקח על המדענים, מלבד המדענים עצמם. אי אפשר לצפות משופט, בעל 6 שנות השכלה משפטית (במקרה הטוב), שידע די כדי להחליט איזה מן המדענים צודק או טועה, או האם התגמול שווה את הסיכון, או שמא הוא יותר מדי כבד. אבל בניסוי המדובר בז'נבה, זה בדיוק מה שקרה, שופטים החליטו, ואם הוא יצליח, זה מה שיקרה מרגע זה ואילך.

אין לי ספק שהניסוי בז'נבה, ילך כשורה. הוא יצליח, הוא יפרח. המדענים שישתתפו בו, יכריזו שזה היה ממש "נוק אאוט" למתנגדים ושהם למדו ממנו "המון". הם ימשיכו ויפליגו בשבחים, ובחכמה של האנשים שאישרו אותו, והם בתמורה יקבלו קידום. בדרך, באופן לא מורגש, גם יגחיכו את האנשים שניסו למנוע אותו: "כברברים חשוכים”. קולותיהם של המבקרים ידמו, אולי לתמיד, והנסיקה לשמיים תמשיך... לפחות עד שיגמר הדלק.

בכל טיסה מגיע הרגע הזה. הרגע שמד הדלק קרוב לאפס, ולא משנה כמה דפיקות מביאים לו עם האצבע, המחוג פשוט לא זז. הרגע הזה יגיע גם במדע. בעיקר במדע הפיזיקה. לאחר הצלחת הניסוי הזה, והשתקת המבקרים, הביקורות תהפוכנה לפחות קפדניות, הניסוי המצליח יוליד ילדים ונכדים של ניסויים דומים לו, ומכונת הפיקוח המקרטעת ממילא, לא תוכל להמשיך ולפקח על כולם, ופשוט תפסיק לנסות.

לא מן הנמנע שברגע ההוא תתחיל ההתרשלות, ואז יתממשו התרחישים הגרועים ביותר. אולי זה יקרה מחר, אולי בעוד 10 שנים, אולי בעוד מאה, אבל זה יקרה. כולנו יודעים שהכביש עליו אנו נוסעים הוא כביש חד סיטרי והמנוע הוא הרצון לתהילה, ולפחד מכישלון וגינוי, אין הילוך “רוורס”. פרופ' דוכובני הוא "הנהג החדש". נהג שישב בראיון עם סיוון רהב מאיר, וצחק כששמע על החשש "מחורים שחורים”.

צחוק היא תגובה שבדרך כלל מתרחשת כתוצאה מהפתעה. לדוגמה הפתעה מתוחכמת בבדיחה, או במעשה שערורייתי. קשה לי להאמין שפרופסור כל כך מכובד, מעולם לא קרא או שמע על החששות האלה, וכששמע אותם לבסוף מסיוון המראיינת הוא הופתע עד כדי כך שנאלץ "לצחוק". ייתכן שזה היה צחוק מלאכותי. צחוק של סלב הבקיא ברזי התקשורת. ואם כך, מה הוא בדיוק ניסה להסתיר כשלא התמודד עם השאלה ישירות.

אינני פיזיקאי ואינני יכול לדעת. אני רק יכול לשאול את השאלה הבאה: אם הפרופסור מצפה לקבל מן הניסוי תוצאות ודברים חדשים שהוא "לא חשב עליהם קודם”, דברים שהוא פשוט "לא יכול לחזות במודלים", אז כיצד הוא יכול לצחוק, ולומר שדווקא האפשרות הגרועה ביותר שהמודלים שלו כן הצליחו לחזות היא הבלתי אפשרית.

כך או כך, אנו נמשיך בדרכנו, מדורבנים ע"י המדע-סלבים. ויבוא היום שהימים בהם האקדמאי היה גם מצפן מוסרי, שהגביל את עצמו, ולא נשא עיניים לאחרים שירסנו אותו ישמעו לנו כאגדות ותו לא.