מזל טוב!
זהו הפוסט
ה-250 שלי.
אני
מודה שבשלב זה,
יש חלק מסוים בי שחולם על
עוגה בשלוש שכבות,
ורקדנית עם אלרגיה לבגדים
שתזנק מתוכה. אבל
חלומות לחוד ומציאות לחוד.
ולכן נותר לי לנשוף על הנר
הבודד שלי, ולטפוח
לעצמי על השכם.
אולם
עדיין נותרה השאלה כיצד אחגוג את היום
הזה? הרקדנית
והעוגה, זה
אאוט. לכן
במקום שאקבל מכם (קוראיי)
מתנות,
חשבתי שאולי הגיע הזמן
שהיוצרות יתחלפו,
ובמקום לדבר על עניינים
ברומו של עולם,
או בביבו של עולם,
אדבר על הנושא היחידי
שמעולם לא כיסיתי ב-249
הפוסטים הקודמים –
הבלוגוספירה.
במהלך
הזמן, שוטטתי
ברחבי יקום פלאי זה,
וראיתי דברים לרוב.
את רובם אהבתי,
ואת מיעוטם אהבתי פחות,
ולאחר שנתיים ו-249
פוסטים של שתיקה,
החלטתי למנות ברשימה,
את עשרת הדברים שפחות אהבתי
בבלוגים ששוטטתי בהם.
ייתכן
שהבלוג שלכם בחוטאים,
אבל לא להיפגע,
אם אתם שם סימן שאהבתי
את כל השאר.
תמונות:
אין לי דבר כנגד תמונות.
בעיניי זהו התבלין שהופך
בלוג למקום עלייה לרגל.
מה שמפריע לי הוא לא התמונות
ששמים בבלוג, אלא
התמונה הקטנה ששמים בפינה,
תחת פרטי הבלוגר.
משום מה פשתה תופעה
בישראבלוג, שאת
המקום לתמונת הבלוגר,
ממלאים בהכל,
רק לא בתמונת הבלוגר.
אין ספק שכל אחד מהאנשים
שעושים זאת, חושב
שהוא כזה מגניב:
אנשים באים ללחוץ על התמונה
שלו, והופ,
מקבלים תמונה של כלב,קוף,
חייזר או סתם תמונה שלו
בגיל 3 בלי
תחתונים מנסה להרוג נמלה בזרם של שתן.
יש לי חדשות בשבילכם.
זה קורה בכל בלוג,
וכולכם
בוודאי יודעים מה קורא לבדיחה שמספרים
אותה פעם ועוד פעם....
ועוד
פעם.
נכון,
הבדיחה
מתיישנת,
והופכת
למשעממת,
כמו
גם האדם שמספר אותה.
הוא
הופך ל...
איך
לנסח את זה בצורה דיפלומטית...
אידיוט!
אם אתם
רוצים לפרסם את התמונה שלכם,
בבקשה!
ואם
אתם לא רוצים לפרסם את התמונה שלכם,
אין
בעיה,זכותכם
המלאה לקבל פרטיות.
אבל
תפסיקו לחשוב שבזה שהטרחתם מבקר תמים,
שגילה
בכם עניין,
ללחוץ
על הלינק של התמונה,
ולא לקבל אותה,
עושה
אתכם מגניבים.
סביר
הרבה יותר,
שהוא
נתקל בזה עשרות אם לא מאות פעמים בעבר,
ושאם
הוא גיבש דעה חיובית עליכם,
בדיחת
הקרש הזו,
מחקה
את הרושם במחי קליק.
מבצעים:
ישנם אנשים,
בעיקר
מבוגרים,
שמתביישים
לבקש עזרה.
הם
מתביישים לומר :
“סליחה,
אני
חלש,
עזרו
לי!".
במקום
זה,
הם
מחליטים "להפוך
את היוצרות".
ולעשות
"מבצע".
הם אומרים
למעשה:
שלא
הקוראים עושים להם טובה,
אלא
הם אלה שעושים טובה לקוראים בכך שהם מרשים
להם לעזור להם (ולשתף
אותם במבצע).
תקראו לי מפגר,
אבל אני חושב שבכדי לקבל
עזרה אמתית, צריך
לפנות לבעל מקצוע.
אם אתם מתקמצנים ללכת
למעצב, צלם,
גרפיקאי,
יועץ נישואין או עורך דין,
ורוצים לקבל עזרה אמתית
ועוד בחינם. אז
לא לזלזל באלה שיכולים לעזור לכם,
ולומר שאתם עושים להם
טובה
ולא לעצמכם.
עזרה אמיתית
מורכבת מזמן השקעה ותשומת לב.
ישנם
אנשים טובים,
שמוכנים
לעזור,
אפילו
כאלה שישמחו לעזור,
אבל
לא אם יזלזלו באינטליגנציה שלהם.
לכן,
אם
אתם מאותגרים גרפית,
נרטיבית,
קוגניטיבית,
דקורטיבית
או טנטטיבית.
פשוט
תבקשו עזרה,
ואל תשכחו להגיד
תודה.
כך
הרווחתם פעמיים,
גם
עזרה וגם חבר טוב.
פונטים
ורשימות:
כדי לכתוב בלוג,
אדם זקוק ליכולות מסוימות.
אחת מהן היא היכולת להביע
את עצמו בכתב.
לא
כל אדם יכול להביע את עצמו בכתב,
אבל
הרצון לקבל עזרה ותמיכה גובר על הכל
ובלוגים נפתחים חדשות לבקרים.
כל
הבלוגים האלה סובלים מליקוי משותף.
הליקוי הוא שהם מביעים את עצמם
בפונטים. לדוגמה
אם מישהי עצובה.
היא לא תגיד שנשבר לה הלב,
או שהיא בכתה במשך שעה.
במקום זאת היא תשחק עם
הפונטים ותאמר שהיא מאוד
מאוד
מאוד
מאוד
מאוד
עצובה.
לאנשים האלה אני אתן את העצה
הבאה בחינם וללא מבצע:
חלק יכולים לכתוב,
חלק יכולים לשיר,
חלק יכולים לצעוק.
אם קשה לך להביע את עצמך
בכתב, ואת
פורייה בשימוש בפונטים או בצבעים,
כנראה שהכישרון שלך הוא
גרפי. תציירי
ציור, או
תצלמי תמונה. גם
כישרון גרפי הוא דבר מבוקש,אפילו
יותר מכתיבה.
כתבי שאת עצובה,
ותשימי ציור עצוב.
כך גם תשדרגי את הכשרונות
שלך, גם
תשיגי קוראים וגם תזכי למחמאות שיגרמו
לך להיות
מאוד
מאוד
מאוד
מאוד
מאוד
שמחה.
סרגלים
רחבים:
לעתים הבלוג
הופך להיות לבית לכל
דבר. וכמו
כל בית, רוצים
הכותבים שתהיה בו הרגשה ביתית.
הם מלקטים תמונות/ציורים,
אהובים עליהם,
ומחדירים אותם לסרגלי הצד.
לעתים התמונות האלה כל כך
מפורטות וענקיות,
שהן מרחיבות את סרגלי הצד
באופן כזה, שהשטח
שהם משאירים לבלוג עצמו צר ודקיק..
העיצוב הזה,
כלל לא נוח לקריאה או לצפיה
,כי
לטקסט לא נשאר מקום – כל שלוש מילים צריך
לרדת שורה. כך
הפוסטים הופכים לתדפיסים של סופרמרקט,
צרים וארוכים.
שמגולגלים על גלילי ענק,
וכידוע לכם אף אחד לא יכול
מסוגל, רוצה
או צריך לקרוא תדפיסים של סופרמרקט.
התמונות בסרגלי הצד צריכות
להיות קטנות וקלילות.
ואם בכל זאת יש לכם תמונה
גדולה, אז
הכניסו אותה לפוסט.
ושימו את הפוסט ברשימת
המומלצים, תחת
הכותרת "תמונה
פגז". וכל
מי שירצה יוכל לגשת אליה בלי לקבל נקע
בצוואר. אם
בכל זאת אתם מתעקשים להכניס אותה לסרגלי
הצד, אז
תלמדו על הפקודות height
width, שמכווצות תמונה גדולה
לגודל סביר.
סיפורים
בלי סוף:
ישנם אנשים המחליטים להשתמש
בבלוג כפלטפורמה לכתוב סיפורים.
זה בעיניי דבר יפה וחיובי.
זה מאפשר לכותבים לקבל
פידבק, הצעות
לשיפורים, ובכלל
להתמודד עם פחד הקהל שלהם,
כי כתיבה היא דבר מאוד
אינטימי.
לצערי,
חלק מהכותבים הללו,
לא מבינים את המוסריות
שבכתיבה, ומתעללים
בקוראים שלהם על ימין ועל שמאל.
לאחר כמה פרקים,
פתאום יוצא המרצע מן השק,
ומתברר שלסיפור כלל אין
סוף. אז
מחליט אותו הסופר (כמו
שלמדנו קודם),
לעשות מבצע!
ולבקש שיציעו לו סיום.
מכל
"המבצעים”,
זהו
המכעיס ביותר ,
כי
מלבד ההתנשאות על הקורא,
ישנה
בכך בגידה.
בין הקורא
לכותב ישנו חוזה בלתי כתוב.
והחוזה
אומר:
“ אני
הקורא סומך עליך הסופר שתוביל אותי למבוך
(הספר
שלך),
ותגרום
לי ריגוש בכך שאחשוב שהלכתי לאיבוד,
אז
ברגע זה אתה תוציא אותי החוצה,
לי
תישאר ההנאה,
ולך
ההוקרה"
אולם הסופרים שכותבים סיפור
ללא סוף... לוקחים
אותי, מובילים
אותי למבוך,
משאירים אותי שם,
עם הרגשת הפחד,
ואז אומרים לי...
"אתה לא רק חושב שאתה
תקוע, אתה
באמת תקוע ביייי”.
סופר יקר.
אם אתה לא יודע איך לצאת
מהמבוך, אל
תוביל לשם
אנשים.
תאר לך מה היה קורה אם
לאדיפוס לא היה סוף,
ואחרי שהזדהנו עם אדם הזה
שכל כך חיבבנו ורצינו להיות כמוהו,
היינו נשארים רק עם זכרונות
של גילוי עריות,
או פחד או גועל,
ובלי לדעת איך לצאת.
אם כותב מרגיש שאין לו סוף
ושהוא צריך עזרה.
אז שיגיד מהתחלה שאין לו
סוף והוא צריך עזרה,
וכך אנו הקוראים,
נסתכל על הסיפור בעיניים
אוהדות יותר,
וזהירות יותר.
ואולי גם נוכל לעזור לו
לצאת מהפלונטר.
אבל בלי לזלזל ובלי "מבצעים".
רשימות
גאוותניות:
בהמשך לנאמר קודם,
ישנם אנשים שתולים את רשימת
הספרים שקראו כמו רשימת מדליות.
גם אני חטאתי בכך בימיו
הראשונים של הבלוג,
ולבסוף נגמלתי.
נו,
אז
קראתם ספר של 900
עמודים,
בטורקמנית
עתיקה.
יופי!
במה
זה צריך לעניין אותי.
בעיניי זו התנשאות לבוא ולהצהיר
על הספרים שקראת בלי לפרט.
זה קצת כמו להתגאות בנשים
שזיינת, ועכשיו
אתה לא זוכר עליהן דבר,
ועוד לצפות לתשואות.
מי שקורא ספר נהנה,
ורוצה לשתף בחוויה אז
שיכתוב עליו פוסט:
שיכתוב כמה הוא ריגש אותו,מה
אהב בו, ומה
אהב פחות. כך
אנו נדע גם אם זה יכול לעניין אותנו.
אותי זה לא מעניין שקראתם את
"הטחורים
האוזבקיים"
של בוראט חרטתחתוייב.
אני לא הולך להתחרות בכם
ולרוץ לקרוא את "הטחורים
האוזבקיים"
של
בוראט חרטתחתוייב כדי להשתוות לכם.
אם
הרשימות יתמלאו בספרים כאלה,
ללא
הסבר,
הרושם
שאני אקבל על הכותב הוא לא של אדם משכיל,
אלא
של אדם שרוצה שיחשבו שהוא משכיל.
כתב
קטן:
בעולמנו ישנם אנשים ברי מזל.
יש להם ראיה מושלמת.
ולכן הם כותבים בכתב קטנטן
שנראה כמו שיירה עצלה של נמלים בפיקניק.
לצערי מרבית האנשים,
לא נהנים מיתרונות אלה.
רובנו לוקים בראיה באופן
זה או אחר. ולכן
עבורנו לקרוא פונטים קטנטנים,
זו התעללות.
מהר מאוד אנו מתעייפים
ומאבדים עניין.
מי שרוצה לכתוב פוסט,
ורוצה גם לחשוב על קוראיו,
יזכור נא שהגודל הסטנדרטי
לכתב הוא 12pt.
הבלוגים אינם צורכים נייר.
ולהגדיל את הכתב לא עולה
כסף. אפשר
רק להרוויח מזה – קוראים כמוני לדוגמה.
גנבות
למרות שעולם האינטרנט לכאורה
אינסופי. עדיין
קיימים בו אנשים שלא מצליחים למצוא את
מקומם.
כדי לזכות
להערכה בחיים,
צריך
כישורים ועבודה קשה.
למרות
זאת ישנם אנשים שעדיין לא הבינו את זה,
ורוצים
שיעריכו אותם סתם.
כשבכל
זאת הן נדרשים להשקיע,
הם
הולכים ומחפשים עבודות שאנשים עשו בעזרת
עבודה קשה,
וכישורים,
ומציגים
אותם כשלהם.
אלה יכולים
להיות תמונות,
או
סיפורים מועתקים.
שירים
או כתבות.
בכל
מקרה התוצאה זהה.
הגנב
מקבל הערכה,
מתמכר
לה,
וכשהוא
לא יכול לתחזק אותה,
הוא
מחפש את הדבר הבא לגנוב.
ישנן חברות
שקוראות לזה ווינריות,
אני
קורא לזה התעלקות.האנשים
האלה לא רק פוגעים בעצמם,
ולא
רק באלה מהם הם גונבים,
אלא
בכולנו.
בגללם
הגישה החופשית למידע הופכת להיות קשה
יותר ויותר.
והסופרים
ציירים צלמים ומשוררים,
לא
יכולים להתפרנס,
וצריכים
לעבוד בעבודה צדדית במקום ליצור עוד ועוד
אומנות.
לצערי ככל
שהאינטרנט גדל,
וקל
יותר לפתוח בלוג חדש קשה יותר ויותר לתפוס
אנשים כאלה.
רשימות
חברים/מומלצים:
ישנם בלוגרים המערבבים המלצות
על בלוגים באיכות טובה ובלוגים של החברים
שלהם. הם
מציגים בסרגל
הצד של הבלוג רשימות אינסופיות של בלוגים
מומלצים,
אך
סריקה קצרה בבלוגים מגלה שחלקם הגדול הוא
די רדוד,
ושייך
לחברים שלהם.
זה גורם
לכך,
שאנשים
באופן אוטומטי מתעלמים מרשימת המומלצים,
כי
הם יודעים שהבלוגים שם,
לא
באמת מומלצים בגלל האיכות,
אלא
בגלל החברות,ובמקום
ששני הצדדים ירוויחו שניהם מפסידים.
אני מציע
לפרק את הרשימה הארוכה ל-2
רשימות:
בלוגים
מומלצים,
ורשימת
חברים.
כך
הקורא יבוא לבלוג שוב ושוב,
כדי
לקבל לינקים לבלוגים טובים,
אבל
גם יתרגל לבלוג,
ויבדוק
גם מי הם החברים וכך שני הצדדים ירוויחו.
פוסטים
מסוכנים/מגעילים.
קורא הנכנס לבלוג,
נכנס לבלוג עם ציפייה סבירה
להתבדר ולהנות,
אך המציאות לא תמיד וורודה,
וישנם פוסטים נשכניים
עוקצניים ושנויים במחלוקת.
זה תופס את הקורא לא מוכן
ומעורר עוינות.
הכוונה היא לא לנושא
אלא לתוכן.
אפשר לדבר על אלימות,
אבל לא לתאר אותה צעד אחרי
צעד. אפשר
לדבר על מחזור,
אבל לא לתאר את מפלי הדם.
אפשר לומר שכשכאבה לכם
הבטן הייתם בשירותים,
אתם לא צריכים לתאר מה
בדיוק עשיתם שם ואיך זה נראה.
ואם החלטתם לעשות את זה...
אז לפחות לפני הפוסט שימו
אזהרה שהתוכן הולך להיות לא נעים.
טוב סיימתי.
מקווה שלא נפגעתם,
ולמדתם ממני כמה דברים.
ואם כן...
אז תזכרו שבלוגולדת אין
כל יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
