ארכיון דון קישוט:

עוד כמה דקות, רק עוד כמה דקות. ודמות חדשה-ישנה תעלה על קרשי הבמה הפוליטית. במובנים מסוימים זה קצת מזכיר את גמר כוכב נולד – תשואות רועמות ישמעו בעבור מועמדים חסרי ניסיון פוליטי, ובאופן מיידי יצפו מהם, לא רק להיות מקצוענים, אלא להיות פי כמה וכמה טובים יותר מהמקצוענים הקיימים כיום.

אפשר כבר להודות שתופעת כוכב נולד התפשטה גם לפוליטיקה, אך זו בפרוש לא תופעה שעומדת בפני עצמה. התופעה הזו, היא אחיו התאום והיפה של היאוש. גם לפני כוכב נולד הראשון הייתה הרגשה של ריקבון וצליל שחוק בתעשיית המוזיקה. יאוש כזה תמיד משמיד כל חלקה טובה. הוא גורם לאנשים לחשוב שאין עתיד ובטח ששום תקווה.

אנשים מיואשים הם אנשים שלא נלחמים. האנשים המיואשים ביותר אפילו לא מעזים להתלונן. הם יושבים בחוץ על הספסל, ומביטים לאופק, מחפשים את העיתונאי בסובארו הלבנה שיוכלו לשפוך בפניו את המרה שהצטברה אצלם במשך חודשים,לעתים אפילו שנים.

העיתונאי הזה יבוא,ויראיין אותם בחיוך האדיב לו הם כה השתוקקו. אך תחת החיוך גם הוא ידע שהם חסרי כוח והשפעה. לרוב העיתונאי אפילו יתעצל לקרוא להם בשם. הוא יקרא להם,לכולם, בשם: "האיש ברחוב". הוא ייקח את הכי רועשים (לצבע), קיצוניים (לאותנטיות) ומגוחכים מהם , וע"י עריכה מתוחכמת, יגרום להם להישמע מגוחכים אף יותר. ע"י כך שיעלים כל משפט חכם שאולי יאמרו באמצע. האנשים הללו, שיישבו בבית, ויראו את עצמם בטלוויזיה, יהפכו לצללים, רוחות רפאים, שיקומו לתחייה רק בליל בחירות עם ירח מלא, ומיד אחר כך יחזרו לצעוד על רצפות חורקות.

כדי להילחם בתחושה הזו, “שכולם מושחתים והמשחק מכור", הגיע פתרון חדש – פתרון של "בואו נשפוך את התינוק יחד עם המים". הפתרון הזה יכול לפרוח רק במציאות בה כולם מניחים שאין תקווה והדרך היחידה למצוא מנהיג לא מושחת, היא למצוא מנהיג חדש ולא מנוסה מבחוץ.

זה לא חשוב כרגע, אם חוסר הניסיון הוא חוסר ניסיון אזרחי כמו למופז, או בטחוני כמו ללבני. או אם זה אפילו חוסר ניסיון ישראלי, כמו לכל המתמודדים יחד, שמעולם לא ידעו מה זה לעמוד בבנק, או לסוע באוטובוס שעלול להתפוצץ. עצם העובדה שמראש 75% מהמועמדים לראשות הממשלה, הם חסרי ניסיון, מעידה יותר מכל דבר אחר על היאוש העמוק בו החברה הישראלית מצויה.

לצערי במקום להילחם ביאוש, או להעניק תקווה לאזרחים, כולם מטפחים אותו. המועמדים חסרי הניסיון, רוצים שאנשים יהיו מיואשים מספיק כדי לבחור מישהו חסר ניסיון. המועמדים המנוסים רוצים אנשים יישארו מיואשים כדי שלא יתלוננו על הכישלונות שלהם. האופוזיציה רוצה שהאנשים יישארו במצב יאוש, כי רק ככה הם יהיו פתוחים לרעיון הפלת הממשלה. אפילו המיואשים עצמם רוצים להיות מיואשים, כי ייאוש הוא מנגנון הגנה פסיכולוגי, כנגד מפח נפש חוזר ונשנה.

זו הסיבה שלכאורה אין כל דרך לצאת מהיאוש, והפתרון היחידי למצב יאוש, הוא חגיגה. החגיגה מהווה מן "חופשה מתוכננת מהיאוש". כמו הקרנבל בברזיל, מדינה מוכת עוני, גם פה בכל פעם שהיאוש מכביד על לבבות האנשים יתר על המידה, עושים חגיגה קטנה להתרעננות, ואח”כ חוזרים לשגרה. בישראל קוראים לחופשה הזו בחירות.

בחירות הם הפתרון ה(כמעט) מושלם ליאוש, כי הבחירות מציעות תקווה, גם אם זו תקווה כוזבת. חשבו על זה לרגע. קחו אדם שהיה מיואש במשך זמן רב, ולא רק זה, אלא שאף אחד אפילו לא דיבר עמו, ופתאום זוכה אותו האדם לא רק לפתרון אחד, אלא (במקרה הזה,) ל-4. מהאיש שישב על הספסל וחיכה לעיתונאי הסקרן שיעבור במקרה, האדם הזה הפך פתאום להיות מסמר הערב – לאיש שכולם רוצים לדבר אתו. במצב כזה, לא רק שהרעב שלו בא על סיפוקו, אלא כמו דג זהב באקווריום, הוא כמעט אוכל את עצמו לדעת מרוב אושר. הוא מכרכר בין המועמדים כמו ילד קטן במסיבה של מבוגרים, מקבל מהם צביטות בלחי. כולו זורח.

אך למרות שהבחירות התיימרו להיות הפתרון ליאוש. הן מעולם לא היו. כל מה שהן יכלו להיות היה רק חופשה קצרה מאותו היאוש. אותו אדם אומנם רצה שיפתרו לו את הבעיות, אך הפתרון לרוב הבעיות טמון בכסף, ולצערנו בחירות לא מייצרות כסף, הן רק מבזבזות אותו. ואלא אם כן בסופן נבחר מנהיג באמת ,אבל באמת מוכשר, אז נשאר פחות כסף לפתרונות אחרים, והיאוש רק מעמיק..

אולמרט לא ייזכר לטובה בדברי הימים של ישראל. לאו דווקא משום שהיה מנהיג גרוע, ובטח לא בגלל שעשה טעויות, אלא פשוט משום שלא ניחן בגן המנהיגות. הוא לא היה מנהיג שיכל לסחוף את העם כמו שרון, או להראות פן של ישראלי משודרג, כמו ביבי. אולמרט היה ונשאר פקיד אפור, ופקיד הוא האדם הראשון שבאים אליו בטענות כשמשהו משתבש, בעיקר אם הוא באמת אשם, כפי שקבעו בוועדות שונות.

כשאני אחשוב על אולמרט, לא אחשוב על מלחמת לבנון השנייה, או פרשיות שחיתות, ואפילו לא על ההתנתקות. ישנם די והותר אנשים שיזכרו את הדברים האלה עבורי, ובמוח שלי, בין כל הנוסחאות פשוט אין מקום. הדבר שאני אזכור מאולמרט, הוא דווקא את החודשים שבין מחלתו של שרון, לבחירות שהתקיימו לבסוף. אני אזכור את הממשלה הקטנה והרזה, שתפקדה באופן (כמעט) אידאלי. שמונה שרים בסך הכול היו שם, ולא רק שהמדינה החזיקה מעמד, אלא היא אפילו פרחה.

הייתה זו תקופה, שלא הרבה אנשים יזכרו, וזו גם הסיבה שעכשיו אני מעלה אותה לדיון. אז בסקרים קדימה עמדה לקבל 45 מנדטים. זה היה סימן שהציבור מאוד מרוצה מהתפקוד שלה. אולמרט היה אפילו פופולרי (הייתם מאמינים?). וזה היה כל כך טוב, שקדימה לא שאפה אפילו לעשות מהלכים פופוליסטיים כמו כלכלת בחירות... ובכל זאת נצחה. תקופה כזו לא תחזור בפוליטיקה הישראלית, אלא אם כן נלמד מהו הדבר שגרם לה, מה החזיק אותה בחיים, ומה גרם לה לבסוף להיעלם.

מה שיצר אותה היה החוק שבממשלת המעבר, אי אפשר לפטר שרים, ולהם גם אסור להתפטר מיוזמתם. זה גרם לממשלה, ולו לחודשים ספורים, להפסיק להתעסק במאבקים קטנוניים זה עם זה, כי ממילא אי אפשר היה למנות/לפטר אף אחד, ופשוט לעבוד. אולם אז הגיעו הבחירות, ואחריהן קדימה נלכדה בין מפלגת העבודה והליכוד, וחזרה לעסקנות הפוליטית הרגילה. היא מכרה כיסאות בתמורה לתמיכה פוליטית. ובסיכומו של דבר פרץ מונה לשר הביטחון ... ומופז לשר התחבורה.

התקופה הכמעט נשכחת הזו גרמה לי להבין מהי הבעיה שלנו : לא מנהיגים מושחתים או חלשים, אלא השיטה. אני לא מתכוון לשיטת בחירות אחת או אחרת, אלא לנו העם. אנו בחרנו בשיטה פוליטית יקרה מאוד, חלק יאמרו יקרה מדי. הייקור הזה הוא לא במספר המועמדים, ולא במספר המפלגות. הייקור הוא במנגנון העצום שדרוש כדי לקבל מושב אחד בכנסת בו אפשר (אולי) להשמיע דעה שתישמע.

אנו כעם לא מסוגלים ולא יכולים לממן את המנגנון הזה. אבל זה כלל לא אומר שאנו לא משלמים עבורו. אנחנו כן משלמים, לאחר הבחירות. אנו משלמים בפוליטיקאים כושלים, בהסדרים מלוכלכים, בחוסר יכולת להשפיע. אנו משלמים ביאוש. אנו משלמים באובדן שליטה. ואנחנו משלמים במרתון פוליטי של "כוכב נולד" שפשוט לא נגמר.

למרות זאת ישנה תקווה, והתקווה נעוצה בחודשים הספורים בהם הייתה לנו מערכת פוליטית קטנה ורזה. מערכת פוליטית שבצירוף נסיבות מדהים קיבלנו במתנה. אבל שכחנו ממנה. זרעי הפתרון טמונים שם.