בעוד זמן קצר,
כמה ימים לכל היותר,
הלילה ירד על הרחוב,הצינה
תעטוף אותנו כמו שמיכה,
וקול שופר ישמע ליד בית הכנסת.
שנה חדשה תחל.
כולנו נתכנס בסלונים ברחבי הארץ,
עם קרובי משפחה שלא ראינו במשך כל
השנה, ונחליף
חוויות. גם עלי
יעבור יום כזה, אבל
שלא כמו בשנים הקודמות,
עבורי ראש השנה הפעם הוא
לא סתם פגישת מחזור,
אלא גם יום של תקווה.
למרות
שעדיין לא סיימתי את עבודת הגמר שלי,
אני מקווה לסיים אותה
במהרה, ולקבל
תואר.זה
יהפוך את ראש השנה הזה,
לשונה משלושת קודמיו.
זהו אולי ראש השנה הראשון
מזה זמן רב, שבאמת
תתממש עבורי הכוונה שלשמה ראש השנה נועד:
חשבון נפש.
בראש
השנה הזו, אפרד
מקומץ הידידים שרכשתי באוניברסיטה,
ואצטרך ליצור קומץ חדש
במקום העבודה.
אין חשבון נפש נוקב יותר
מזה. זהו
חשבון נפש של חטאים עונשים ולקחים,
שאשא איתי זמן רב.
במובן מסוים,
ההחלטות שאבצע כעת יהיו
ההחלטות שתעצבנה את חיי.
ההחלטה
הראשונה שעליי לעשות,
היא האם אני באמת רוצה
להמשיך במקצוע שרכשתי,
או להחליפו.
אני אמנם אוהב הנדסה,
ואת כל מה שכרוך בה:
המחשבים,
הפיזיקה והמתמטיקה.
אבל ההנדסה של היום היא לא
ההנדסה של פעם.
זוהי בהחלט לא ההנדסה
המחקרית שלימדו אותנו במשך 4
שנים.
לדוגמה ברוב העבודות לא
צריך לבנות מערכת.
כל הרכיבים מגיעים מודפסים
מחו"ל,
בתוספת דף נתונים המפרט
את התשובות לכל החישובים שעמלתי עליהם
בזמן לימודיי .כיום
המהנדס נהיה טכנאי,
והמוח שלו מתנוון עם הזמן.
העבודה הופכת להיות פחות
כרוכה בלהפעיל את הראש,
ויותר בלצעוק על הספקים
שהביאו את הסחורה הפגומה.
זו
הסיבה, שאני
מתלבט אם אני באמת רוצה להמשיך בתחום.
יהיו אלה שיאמרו שיש בזה
כסף טוב. ייתכן
שהם צודקים. לפני
כמה שעות הסתיים מבצע התרמה,
"לתת”.
צפיתי בתכנית הזו,
כשהציגו סיפורים נוגעים
ללב. יותר
מהרצון לתרום,
הסיפורים הקצרצרים הללו
החדירו לתוכי את התודעה כמה קשה להיות
בלי כסף. כיום
אני צעיר ובריא,
ולא דורש הרבה,
אבל המקרים קורעי הלב של
הפנסיונרים שהתדרדרו לחרפת רעב,
או ההורים שפשוט אין להם
כסף להאכיל את הילדים,
הבהירו לי,
שעלי לחשוב ברצינות לא רק
על עצמי, אלא
על כך, שבעתיד
אצטרך להעניק לילדיי אוכל,
חינוך ובריאות,
דברים שהיום הופכים להיות
יקרים יותר ויותר,
ולחלק מהעם הם אפילו מחוץ
להישג יד.
אולם
מצד שני, אני
כלל לא בטוח שאני צריך להקריב את האושר
שלי בשביל ילדים שאפילו לא נולדו.
הרי אני לא נשוי.
ילדים יהיו לי ,אם
בכלל,רק
בעוד כ- 10 שנים.
ואיזה מן אבא אני אהיה ,
אם אני אהיה אדם מריר שעוסק
במשהו שהוא לא אוהב.
הרי היום אין דבר כזה
"עבודה".
את המושג הזה מחליף המושג
"קריירה".
קריירה למי שלא יודע,
בא מהמילה האנגלית career.
זה משהו כמו לשים "פול
גז" כשמתקדמים
לקראת מטרה.
במילים אחרות,
למי שיש קריירה,
נשאר מעט מאוד זמן,
לעסוק בדברים אחרים בתור
תחביב.
כיום
אין דבר כזה "עבודה
מ-8 עד
5 וללכת
הביתה”. היום
אין אפילו "שעות
נוספות". פעם
המעסיק שילם על שעות נוספות שכר מוגדל.
כיום הוא לא משלם עליהן
בכלל. מבחינתו
שעות נוספות זה העונש של העובד שלא ביצע
את העבודה בזמן,
והוא מצפה ממנו,
כמו מילד קטן,
להישאר בעבודה "ולסיים
את שיעורי הבית שנתן"...
בחינם כמובן.
אתם מבינים,
כיום אי אפשר "לדפוק
שעון" ולחזור
הביתה כמו פעם.
היום צריך לתת את הנשמה,
ואם לא אוהבים את "הקריירה"
מספיק,
כדי לתת לה את הנשמה,
אז גומרים כמו רוח רפאים
– בלי נשמה. אין
לי מושג איך ייפול דבר.
ייתכן שאמשיך בתלם,
וייתכן שאצטרך לפרוש עכשיו
כל עוד לא מאוחר.זו
אחת ההתלבטויות שאני חווה.
התלבטות
נוספת היא איפה לגור.
זה לא סוד שאני גר בפריפריה.
אני אוהב כאן את החיים.
יש הרבה מרחב,
והרבה שקט.
שקט לאנשים כמוני הוא דבר
חיוני. זה
מאפשר לחשוב,
לנוח ולהירגע.
אבל הבעיה העיקרית בפריפריה,
היא שאין עבודה.
רק עבודות פשוטות מאוד.
כל המפעלים עתירי הידע,
וכל העבודות הטובות נמצאות
במרכז, בעיקר
בתל אביב.
עבורי
הסוגיה אם ללכת ולגור בתל אביב,
קשה מאוד להכרעה.
תל אביב היא ההפך המוחלט
מכל מה שהורגלתי בו.
אין שם לא מקום,
ולא שקט,
אפילו פינה לעצמך קשה שם
למצוא. אבל
מצד שני יש שם עבודה.
קשה לי להכריע אם עלי לסכן
90% מהדברים
שאני נהנה מהם כעת,
תמורת ה-10%
שיש בתל אביב,
או שאשמור עליהם,
ואוותר על "קריירה
רצינית".
בשתי
סוגיות אלה עדיין לא החלטתי,
ודווקא שתי סוגיות אלה
תעצבנה את חיי בעתיד.
תמיד חשבתי שהחיים הם
פשוטים: לומדים
הולכים לצבא,
לומדים עוד קצת והולכים
לעבוד. אבל
הסתבר לי שהחיים הרבה יותר מסובכים מכפי
שתיארתי אותם.
יש סוגיות של מקום,
קשרים וחלומות,
ולא כל השאלות מקבלות
פתרון.
הבעיה
איתי היא, שהייתי
כל כך עסוק בלימודים עד שלא נותר לי זמן
לחלום. ישנו
הבדל בין עיסוק שיש לי את הכישורים לבצע
אותו, ובין
מה שאני רוצה לעשות.
השנים באוניברסיטה לימדו
אותי היטב את כל הדברים להם אני מוכשר.
הקורסים שם בחנו את הכישורים
שלי באופן די קיצוני.
הייתי צריך להשתמש
במתמטיקה,פיזיקה,
תכנות מחשב,
לעבוד שעות ארוכות אל תוך
הלילה ולשבת למחרת רענן בשיעור.
אם אקבל כעת משימה,
אוכל לדעת ללא כל קושי אם
אוכל לעמוד בה,
כמה זמן היא תיקח ואפילו
כמה כסף לדרוש בעבורה.
זהו הידע העיקרי שהלימודים
העניקו לי.
מצד
שני, העבודה
הקשה לא התירה לי זמן לחלום או להתנסות.
זו הסיבה שאין לי מושג מה
אני באמת אוהב או רוצה.
אני יכול לעמוד בכל משימה,
אבל אני לא יודע אם אני
אהיה מאושר אם אצטרך לעשות את אותה המשימה
פעם אחרי פעם.
אני לא יודע מהו המחיר
הנפשי שזה יגבה ממני.
אני אפילו לא יודע אם מעבר
לאופק נמצאת עבודה טובה יותר,
שלא אצרך לוותר בה על מהותי,
וכשאני נשאר בנוכחית,
אני בעצם מחמיץ את היעוד
שלי.
מה
שבטוח הוא שבראש השנה הזה,
נכון לי הרבה מאוד חשבון
נפש...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
