ארכיון דון קישוט:

אני זוכר ימים, לא כל כך רחוקים, שבהם ישבו פרשני אינטרנט, והשוו את דעיכת מערכת החינוך בארץ , עם ההיענות המעטה של הישראלים לכתוב בלוגים. הם הצביעו על איראן, על 75,000 הבלוגים שלה באותה התקופה, בלוגים שנכתבו למרות הדיכוי של המשטר. לאחר מכן הם הניפו הפרשנים אצבע מאשימה אלינו, שלמרות החופש והטכנולוגיה ממנה אנו נהנים, רק אלפים ספורים של בלוגים ישראליים נכתבו באותה התקופה. ולבסוף הם מלמלו נבואות שחורות על עתידנו.

הימים האלה כבר חלפו. כיום שום אדם שמכבד את עצמו, לא יעז שלא לכתוב בלוג. הבלוגים הם כבר מזמן לא יומני רשת שמתעדים כל גיהוק, שיהוק ופיהוק של בעליהם. כיום ישנם בלוגים לכל מטרה: בלוגים לייעוץ, ערים וירטואליות, בלוגים לתמונות ולסרטים, אבל ההוכחה הטובה ביותר לתפוצה הנרחבת של הבלוג, היא העובדה שכיום ישנם בלוגים שמבקרים בלוגים, אלה מן מגדלורים שמונעים התנפצות על סלעי בלוגים גרועים וטביעה בבזבוז הזמן שבצידם.

אז מה בעצם רע בזה? כלום! בלוגים הם אמצעי מושלם להעברת מידע. הם עולים מעט מאוד, ואת המעט שהם עולים קיימות חברות רבות שתסכמנה לממן בתמורה לפרסומות. הבלוגים מקרבים לקצה האצבע את מיטב האמצעים הטכנולוגיים מהם נהנים הבכירים שבעורכי העיתונים בארץ. כל בלוגר יכול כמותם לפרסם מאמרים שיהיו נגישים מכל העולם, לתחזק רשימת מנויים ואפילו לעקוב אחרי התפוצה דרך הסטטיסטיקות. אף עץ לא נכרת כתוצאה מהשימוש בבלוגים, והחיסרון היחידי בבלוג לעומת העיתון, הוא העובדה המצערת שהומלסים לא יכולים להתעטף בו בלילות הקרים שנכונו לנו.

אולם פה קבור הכלב. משום כל היתרונות הללו מהם נהנה הבלוג, מציבים רף כניסה נמוך מאוד בפני בלוגרים חדשים. רף הכניסה הנמוך הזה, מהווה פתח לניצול ציני של האמצעי. החלום הרטוב של כל פרסומאי הוא פרסום אפקטיבי במינימום מאמץ וכסף. הבלוגוספירה משמשת כר פורה לכך. כבר היינו עדים בעבר למסעות פרסום של מוצרים שונים, שניתנו בחינם לבלוגרים כדי שיאדירו את שמם, אולם כעת מסתבר כשריח הבחירות נישא באוויר,גם פוליטיקאים רוצים לעלות על העגלה.

מי שאמר שהנייר סובל הכל, כנראה מעולם לא כתב בלוג. הבלוג סובל אפילו יותר. על גבי הבלוג לא נשארים סימני מחיקה, ואפילו התיעוד שהוא היה קיים אי פעם יכול להיעלם ולצוץ מחדש מהר יותר מתשדירי הפרסומת של "עלה ירוק". בעבר פוליטיקאי שהיה פותח בלוג, היה פותח אותו בפלטפורמה עצמאית. הוא היה מתחזק אתר משלו, וכותב בו בלוג. אבל בכך הייתה טמונה בעיה. אנשים היו צריכים לרצות להיכנס לבלוג הזה. הם היו צריכים באופן מכוון וזדוני להקיש את המחרוזת הארוכה של כתובת הכניסה לבלוג, ובינינו, מי באמת רוצה לשמוע פוליטיקאי מזמזם את אותן קלישאות חבוטות שוב ושוב.

זו הסיבה, שהבלוגים המוכוונים האלה נדחקו לשוליים. הם היו חסרי ביקורת עצמית, ומלאים בתעמולה אחידת גוון, שהחלה להראות מגוחכת אל מול פני המציאות. הציבור הדיר את רגליו מהם, והיחידים שנכנסו אליהם, היו העיתונאים שחיפשו סקופים קלים. כך זמן רב עמדו הבלוגים הללו בשיממונם.

כדי למשוך אליהם דם חדש היה צורך להכניס את המרכיב החסר. במאמץ למצוא אותו, עידנו את הגישה, אבל זמן רב אף אחד לא מצא אף אחד את המרכיב הזה שיהפוך את התבשיל לנסבל. כעת המצב השתנה. הפתרון נמצא, ומן האפר התקשורתי הזה עלה זן חדש של פוליטיקאי – הפוליטיקאי האממי.

אין כאן שגיאת כתיב. הפוליטיקאי האממי, הוא הזן החדש שזורח בפוליטיקה. כזה שמבין את משמעות הביטוי "אכלנו מאותו מסטינג", ודואג לומר לך בלי הפסקה שאתה הוא זה שאכל איתו אז. במקרים רבים הוא כל כך זקן, שהוא גם היחידי שיודע בכלל מה זה "מסטינג". (באמת חבר'ה, מה זה? מישהו יודע ???). הפוליטיקאי הזה מבין, שלא חשוב מה אומרים, ולא חשוב איך אומרים את זה, אלא איפה אומרים את זה. אפשר לזעוק בכנסת שצריך לשפר את החינוך,ואף אחד לא יאמין בכנות הדברים, אבל מי שילך לשכונת מצוקה ויצעק שצריך לשפר את החינוך ייחשב "אממי", ואפילו אם לא ישפר דבר, לפעמים אפילו אם ממש יזיק, יאמינו לו שניסה לשפר, ושהסיבה למצב העגום היא לא הכישלון שלו, אלא שאחרים הפריעו לו.

מנחם בגין היה בין הראשונים לעשות זאת. זה עבד! הדוגמה שלו שימשה השראה לגל שלם של פוליטיקאים. מאז הכנסת החלה להתרוקן, וחבריה החלו לצאת לרחובות. אבל לאחר זמן מה לבסוף גם זה מיצה את עצמו. כיום אפילו הקנאים שבתומכים כבר הפסיקו להאמין לתמונות של פוליטיקאי שזועק לשינוי בשכונת עוני, או עושה סיבוב בשוק לפני הבחירות. חלק כבר החלו לרטון על סידורי האבטחה המפליגים שפגעו בפרנסת האנשים למען תעמולת בחירות, וממכשיר שמשרת את הפוליטיקה, הזירה הזו הפכה למכשיר שפוגע בה. זו הייתה הסיבה שכדי להעביר את המסר, היה צורך למצוא זירה חדשה, זירה שנמצאת בשליטתם המלאה של הפוליטיקאים.

היו ניסיונות רבים למצוא אותה. ערוץ הכנסת ,שהוקם ואושר במהירות מפתיעה במדינה שלקח לה 30 שנה לאשר ערוץ שני, הוא דוגמה לניסיון כושל שכזה. הפוליטיקאים אף הרחיקו לכת, והפכו אותו בחוק לאחד מערוצי החינם בממיר מצומצם וזול, אך אף אחד לא צפה בו, ואני בספק אם מישהו בעתיד עוד יצפה. היו כמובן עוד ניסיונות נוספים אך לאחר חיפוש מתיש, נמצאה לבסוף הזירה המתאימה: הבלוגוספירה.

כאן, תחת אפנו צומח זן חדש של פוליטיקאים: פוליטיקאים "אממיים”. העממיות הזו לא מתבטאת במסרים שלהם, אלא בעצם העובדה שהם מוכנים לחלוק עמנו את אותו האוויר. עם ההצלחה של המדיום, הם יתווספו אחד אחרי השני עד שיהיו לנו 120 בלוגים חדשים טריים ונוצצים. וכולנו נתמוגג על הנגישות לכאורה של נבחרינו ש“יורדים לעם". תוך כדי השמחה אנו כמובן נספיק לשכוח שאנו לא בחרנו בהם כדי "שירדו לנו". אנו בחרנו בהם כדי שישנו משהו.

כך יחלוף לו הזמן, והשינוי שנבקש במדיום הזה פשוט לא יגיע. הנגישות הזו שאנו נתמוגג ממנה בקרוב תיחשף במערומיה, כאשליה ותו לו, ואנו נבין שהפלטפורמה הזו לא שונה כל כך מכל שאר הפלטפורמות מעליהן אוכזבנו בעבר. אנו הקוראים, ננטוש את הבלוגים האלה, וננסה לעבור הלאה. אולם אז ניחשף למציאות מטרידה.

אף אחד לא יהיה מוכן לוותר על מדיה זולה כזו, ולחפש מדיה אחרת. במקום זאת הם ינסו לשמר אותה. במאמץ לרכז תשומת לב סביב הבלוגים שלהם, והאמירות השחוקות שהם מכילים, ינצלו הפוליטיקאים את יכולותיהם של מיטב הפרסומאים לרתק את הקוראים מחדש.אנו עוד נתגעגע לימים בהם הדבר היחידי שהטריד בלוגר משוטט היה בלוג גרוע. כבר עכשיו קיים מצב דומה מאוד: הטוקבקים לכתבות באינטרנט.

כשאנו רואים טוקבק נלהב לכתבה, שבדרך כלל מסתיים בהרבה סימני קריאה, אנו מיד חושדים שהתגובה לא מגיעה מהלב, אלא מטוקבקיסט בשכר. החשד הזה יעתיק את עצמו גם לבלוגוספירה. אנשים כבר לא יאמינו שדברים נלהבים שכתב בלוגר, מגיעים באמת מהלב, ויראו זאת. לבסוף נגיע למצב שהבלוגר יפחד לכתוב אותם. וברגע שזה יקרה, לא יהיה טעם בקיומם של הבלוגים, בטח שלא כמקום מפלט.

כדי למנוע את המצב הזה, יש לי הצעה פשוטה. לגבות תשלום מפוליטיקאים הרוצים לפתוח בלוג תעמולה. הסיבה לתשלום היא לא המצוקה בה שרויה ישראבלוג, אלא משום שכל בלוגר שפתח בלוג, נדרש לחתום על הסכם בו הוא לא ישתמש בבלוג לפרסומות. הפוליטיקאי, לעומת זאת, מפר את ההסכם באופן עקיף ומפרסם את עצמו ואת עמדותיו. הוא גם מרוויח מכך לכל הפחות הוא חוסך את עלות פתיחת הבלוג הפרטי.

אין לי אשליות, אני יודע היטב שלכל פוליטיקאי יש די והותר כסף לפתוח עשרות בלוגים, אבל עצם העובדה ששילם על הפצת מסר פוליטי, תסיר מן השולחן את התואנות שלו לעממיות, ופוליטיקאי שישלם את הסכום, יודה מראש שמטרתו היא תעמולה, ולא לרדת אל העם.