ארכיון דון קישוט:

איסופוס התחיל את חייו בתור עבד וסיים אותם בתור אחד האנשים המפורסמים בהיסטוריה. כדי להגיע למעמד זה הוא לא נלחם בקרבות, לא רצח אנשים, לא בנה בניינים מפוארים... הוא רק דיבר או המשיל משלים.

אחד המשלים המפורסמים של איזופוס היה השועל והכרם:

שועל עבר על פני כרם ורצה להיכנס לתוכו, אך הכרם היה גדור מסביב .

הלך השועל מסביב לכרם ומצא חור בגדר.

רצה השועל להיכנס דרך החור – ולא יכול .

מה עשה?

צם שלושה ימים עד שכחש ונכנס דרך החור.

ישב השועל בכרם שלושה ימים , אכל מן הענבים עד אשר השמין .

ביקש השועל לצאת דרך החור ולא יכול .

מה עשה?

צם עוד שלושה ימים עד שכחש- ויצא.

הפך השועל את פניו אל הכרם ואמר :

"כרם, כרם ! מה יפה אתה! מה טובים פרותיך ! אבל מה הנאה ממך ?

רעב באתי ורעב יצאתי ..."

אם יש דבר אחד שההיסטוריה נודעת בו הוא האירוניה, ואם פעם השתמשו במשל זה של איסופוס כדי לשחרר עבדים, כיום משתמשים בו כדי לשעבד אותם.

כשאני חושב על בעיית העובדים הזרים, תמיד צץ במוחי משל זה. מה שמעניין הוא שהמשל הזה נכון בכל כך הרבה מישורים. דוגמה אחת יכולה להיות שאנו הכרם והעובדים הזרים הם השועלים. הם נכנסים הנה כחושים, והרבה מהם נתקעים פה בלי יכולת לצאת, ויוצאים כחושים שוב.

דרך אחרת לחשוב על המשל הזה הוא שאנו, האזרחים הפשוטים, הם הכרם, והשועלים הם בעלי ההון. הם נכנסים וניזונים מאיתנו אך יודעים שיעזבו את הכרם, כלומר אותנו, כחושים, ולכן לא מתאמצים לצאת. הם ממשיכים בסורם... עד שכל הענבים העסיסיים נעלמים, או בשפה מוכרת יותר : “בריחת מוחות".

העשירים בוודאי יגידו משהו שונה כדי לחזק את הטענה שלהם. הם יגידו שהם הכרם, ואנחנו, האזרחים הרגילים הם השועלים. אנחנו מגיעים אליהם כחושים, וניזונים מהם (בשפתם: הנבלות שמנצלות אותם), וכשאנו בוחרים לעזוב, הם מאחלים לנו להיות כחושים שוב.

תהיה נקודת השקפתכם אשר תהיה, דבר אחד ברור. יש בסיפור שלנו שני אלמנטים. הראשון הוא השועל, והשני הוא הכרם. השועל הוא יצור חי נושם ומדבר. כואב לו, הוא רעב, ואנו מתפתים לרחם עליו. שימו לב גם שהשועל הוא זכר. השנייה, הכרם, לעומתו, היא נקבה פתיינית שמבטיחה הרבה ולא נותנת דבר בתמורה. אנו שונאים אותה על כך. העובדה שהכרם היא השתקנית, והשועל הוא בעל יכולת הדיבור גורמת לנו לסערת הרגשות בה אנו שוכחים שהשועל הוא הנצלן, והכרם היא המזינה, שהשועל לא הפסיד דבר, הכרם כן.

בשבועות האחרונים יצא קמפיין שיווקי, כנגד העסקה לא חוקית של עובדים זרים. קמפיין זה מציג שחקנים המשחקים אנשים אמתיים המביטים אליכם בעיניים מלאות תחנונים ומבקשים: “אל תיקחו לי את הפרנסה". אם לומר את האמת, אני די סולד מהקמפיין הזה. האלמנט של גזל הפרנסה מזכיר לי את מסע הבחירות של הניאו נאצי יורג היידר באוסטריה. אם קמפיין זה יימשך, לא רחוק היום שילדים של אב שאיבד את מקום עבודתו, יתעללו בילדים של עובדים זרים והגזענות תחגוג בארץ. הבעיה היא שבמקום לתקוף את הקמפיין ולבקש שיחליפו את הססמה למשהו צורם פחות, אלה התומכים בהמשך עבודת העובדים הזרים פונים למסלול שונה לחלוטין.

אנשים אלה טוענים בעצם שתי טענות: הטענה הראשונה היא שהעובדים הזרים מועילים לכלכלה הישראלית, ואילו הטענה השנייה היא שאף ישראלי לא יהיה מוכן לעבוד בעבודות אלו. בשתי הטענות הללו, יש מעט מאוד אמת.

נתייחס קודם לטענה הראשונה: העובדים הזרים מועילים לכלכלה הישראלית. כלכלה היא לרוב משחק סכום אפס. זה אומר שאם אדם א' מרוויח בעסקה, סימן שיש אדם ב' שמפסיד ממנה. לדוגמה אם קניתם נעליים בהנחה של 50% סימן שהמוכר כבר הפסיד 50% מהמחיר ומעדיף לא להפסיד את השאר. כך שאם העובדים הזרים מניבים רווח לאיש עסקים א', הם יוצרים הפסד לאיש עסקים ב'. אם ניקח את הרווח של ה50% שלכם ונחבר אותו להפסד ה50% של המוכר, נגלה ששניכם יחד לא הרווחתם ולא הפסדתם: הסכום הוא אפס. כך גם בסוגיית העובדים זרים.: הכלכלה לא הרוויחה ולא הפסידה מהעובדים הזרים בעיקר בענפי השירות. הרווח היחידי מגיע מכספי הפיקדון של העובדים הזרים, שכדי להרוויח מהם צריך לגרום להם להפוך ללא חוקיים. ההפסד, לעומת זאת, הוא עלויות המחיה שלהם בארץ. מי שמשלם אותן הם דווקא האנשים העניים שערך הבתים בשכונות בהן הם גרים יורד. אנשים אלה לא מרוויחים מעבודה העובדים הזרים דבר, רק מפסידים.

הדרך היחידה בה העובדים הזרים יוכלו באמת "לתרום", לכלכלה הישראלית היא אם יעבדו בענף יצרני שייצא מוצרים לחו"ל. רק באופן הזה, בכלכלה, יפסיד מישהו במקום אחר בעולם ולא הכלכלה הישראלית. העובדים הזרים היחידים שייתכן שעושים זאת הם העובדים הזרים בחקלאות. זאת כי המוצרים החקלאיים מיוצאים. כל השאר לא.

הטענה השנייה היא הטענה שמקוממת אנשים יותר מכל, וסביבה מתפתח כל הוויכוח. הטענה היא שישראלים לא יהיו מוכנים לעבוד בעבודות אלו. אם תלכו לכל פוסט, כמעט ולא תראו את הטענה הראשונה, אלא רק את הטענה השנייה. באתרים אלה יספרו לכם סיפורים קורעי לב על יבולים שנרקבים כי אף אחד לא מוכן לקטוף אותם. זקנים היושבים ללא מישהו שיטפל בהם, פרויקטים של בניה שהרוח הקרה שורקת בין פיגומיהם השוממים, והכל כי הישראלים לא מוכנים לעסוק במשרות אלה.

הבעיה העיקרית בטענה הזו היא הסטטיסטיקה. כשעושים ממוצע על יותר מדי אנשים ועל יותר מדי ענפים מקבלים נתון סטטיסטי שלא אומר דבר. ענף הבניה אינו דומה בדבר לענף הטיפול בקשישים. התאילנדי אינו דומה לסיני או לפיליפיני, והקריאה הגורפת הזו היא בדיוק לב הבעיה.

הבעיה השנייה היא לוגית. בכל מקום בו אני רואה את הטענה השנייה, לא טוענים שישראלי לא מוכן לעבוד בעבודה הזו, אלא שישראלי לא מוכן לעבוד בעבודה הזו תחת התנאים בהם עובד הפועל הזר. טענה אחרת היא שהישראלי אינו מנוסה בעבודתו כמו העובד הזר. מי שיסתכל על הטענות האלה יראה משהו מדהים: הטענות האלה הן בדיוק משל השועל והכרם. המעסיק הוא השועל שנכנס לכרם המלאה בעבודה זולה וזמינה. הוא השמין, או במילים אחרות ביסס את פעילותו העסקית על המשאב הזמין הזה. כעת, מבקשים מהמעסיק (השועל), לצאת מהכרם, או לשנות אסטרטגיה עסקית, ושתי הטענות שלו מסתכמות בטענה אחת: הענבים בחוץ אינם כה זמינים ועסיסיים כמו הענבים בפנים. כעת בואו נשאל את השאלה האמתית והיחידה בנוגע לפועלים הזרים: האם אנו, האנשים שמחוץ לכרם צריכים לבזבז את המשאבים שלנו כדי להשאיר את השועל השמן בכרם?

אל תמהרו לענות! השועל חושב רק על עצמו. אין בכך כל ספק. אך יתכן שגם אנו הישראלים עדיין מרוויחים. לדוגמה: אדם יצרני במיוחד, משלם מסים גבוהים יותר, ומכך כולנו נהנים. מצד שני, מהתדלדלות הכרם ומהתדלדלות הענבים מחוצה לה, כולנו מפסידים ואולי התשובה צריכה להיות שלילית. השאלה הזו לא קלה, ולכן אנו מינינו גוף מוסמך שידון בה.

לגוף הזה קוראים המחוקק או הממשלה. עם כל (חוסר) הכבוד שאנו רוחשים לה, אנו עדיין בוחרים אותה כל ארבע שנים (חחחח), ואנו מחליפים אותה כאשר אינה ממלאת את תפקידה. הממשלה החליטה לצמצם במכסות, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו קיימות דרכים חוקיות בהן הוא יכול להביע את מחאתו. דרך אחת היא לשנות את החוק לצמיתות. דרך אחרת היא לשנות את החוק לתקופת הסתגלות... ודרך שלישית היא לבחון חלופות.

מה שנעשה בפועל שונה לחלוטין. בפועל בכל פעם מביאים לפרסום איזה מסכן שיסבול מהמצב, ומציגים אותו כדוגמה לכולם. זה, אגב, גם מה שנעשה עם העובדים הישראלים בקמפיין לאיסור העובדים הזרים. אבל זו בדיוק הנקודה במשחקי סכום אפס: כל צעד שיעשה יפגע במישהו. אם לדוגמה יחליטו להעלות את הארנונה, ימצאו זקן שקנה את הדירה בגרושים לפני 20 שנה לפני שערכה עלה והפנסיה שלו לא מכסה את הסכום. האם זו סיבה לא להעלות את הארנונה? כמובן שלא! אם יחליטו לצמצם את מכסת עובדי הסיעוד, ימצאו אמא עובדת או סבא זקן שהדבר הרסני לגביהם. האם זה אומר שבכל המדינה אסור לצמצם את משרת עובדי הסיעוד? כמובן שלא! צריך לטפל באנשים החריגים האלה באופן פרטני (או חריג). צריך להרחיב את הלב, אך לא לצמצם את ספר החוקים. זהו המאפיין של חברה חזקה!

יש חלופות לכל דבר: כשרצו להביא את העובדים הזרים לארץ בתחילת שנות התשעים האלטרנטיבה הייתה לגייס לתפקידים האלה אברכים (בחורי ישיבות), ולהחשיב זאת כשירות לאומי עבורם. גם כעת יש בעיית השתמטות, ואם כל משתמט יטפל בקשיש הרבה מהבעיות האלה יתדלדלו. פתרון נוסף הוא מס הכנסה שלילי לבעלי ההכנסות הנמוכות שיעניק להם מעט מן התוספת שתאפשר להם לחיות בכבוד, ועדיין לאפשר למעסיק לשלם להם שכר מינימום. פתרון נוסף הוא להעניק יותר שעות מטפלת בביטוח הלאומי. ישנם עוד פתרונות כמובן, אבל הבעיה היא שאף אחד מהפתרונות האלה לא ייבחן ברצינות אם השועל ירצה להישאר בכרם.

וזאת הבעיה: אנו מרשים לשועל להישאר בכרם!

לכל ראש ממשלה ישנו העיסוק האהוב עליו. אהוד ברק אהב לסייר בין היחידות הצבאיות. פרס, אהב לענוב עניבה ולהתחכך בפוליטיקה הבינלאומית. ביבי לעומתם אוהב מאוד לערוך מסיבות עיתונאים.

לפעמים נדמה שביבי חושב שאפשר לפתור את כל בעיות העולם במסיבת עיתונאים אחת גדולה. מסיבת עיתונאים גרנדיוזית ומפוצצת בקהל, עם פלאשים מהבהבים כל שנייה וקהל מריע המשתוקק למוצא פיו. במהלך כהונתו התקיימו כבר מסיבות עיתונאים לצמצום העוני, לשיפור החינוך, למחשב לכל ילד, לעצירת ההשתמטות, להענקת טיפול רפואי שווה לכל נפש, ומכולן נשארו לנו רק השאריות העבשות של הכיבוד.

למרות זאת, לא מפסיקות מסיבות העיתונאים להתקיים בשלטון ביבי, וכולן קורצו מאותה התבנית: הצגת הבעיה באופן חמור ביותר וההסבר שהפתרון האלגנטי נמצא רק מעבר לפינה ולאחריו הדרישה למאמץ והידוק חגורה משותף ברוח “כל ישראל חברים”. מה שמעניין הוא, שאצל ביבי הפתרון הוא תמיד מהיר ואלגנטי, מלווה בשם פרסומי קליט ונוצץ, והבטחות.... לא חסר!

לפני זמן קצר, ערכו ביבי ושר האוצר, יובל שטייניץ, מסיבת עיתונאים בה הסבירו כי בעיית העובדים הזרים בישראל הגיעה לממדים חמורים ויש לפתוח בתכנית חירום. זה מעניין שאצל ביבי כל תכנית היא תכנית חירום. אף אחד לא שואל מדוע זה כך, מדוע אי אפשר היה להתכונן או למנוע את הבעיה מראש. בכל אופן, על פי טענותיהם של ביבי ושטייניץ, יש להקטין את מספר העובדים הזרים בישראל מ-80,000 ל 50,000.

יש לי הרבה טענות על מסיבת העיתונאים הזו, ששוב מלאה בדמגוגיה, ואני אסביר את טענותיי:

ראשית, המשחק בנתונים. בישראל אין 80,000 עובדים זרים. המספר גדול פי ארבעה. זה גם לא מספר גדול כל כך אלא שהבעיה היא שהעובדים הזרים חכמים אפילו יותר מהישראלים, ומתמקמים באזור גיאוגרפי אחד: מרכז הארץ. זו הסיבה שמספרם מורגש הרבה מכפי משקלם באוכלוסייה. אם ביבי לא מוכן להודות בבעיה במלואה ובגודלה, כיצד יוכל לטפל בה? התשובה היא שהוא לא יכול לטפל בה, והעובדים הזרים יהפכו לעוד בשר תותחים במכונת התעמולה המשומנת שלו.

שנית, הזמן. צריך לזכור את הזמן בו יוצא ביבי למסיבת העיתונאים ההזויה הזו. לשכת התעסוקה שובתת כבר חודש! הסיבה היא, שהעובדים בה הציגו סטטיסטיקות מבוססות היטב לגבי העובדה שתכנית וויסקונסין, שביבי תמך בה (ויש האומרים גם יזם אותה), פשוט לא מתפקדת. תוכנית ויסקונסין מקבלת תקצוב הגדול פי 14 מלשכת התעסוקה, אך הצלחותיה גדולות רק פי 2, וגם זה כאשר העומס על כל פקיד בלשכת התעסוקה גדול פי 10 מאשר העומס על פקיד בתוכנית ויסקונסין.

הממשלה הזו היא ממשלת ימין מובהקת, ולמרות זאת, רק בקושי הצליח ביבי להעביר חמצן של כמה חודשים לתכנית הקיקיונית שהוא גידל וטיפח. זה אומר שקיימת בציבור התנגדות גדולה לתכנית, ועם הסטטיסטיקה, אפילו ביבי אינו יכול להתווכח. אחוזי ההצלחה אפסיים. מרבית השיבוצים הם לעבודות שמשלמות פחות משכר מינימום (!) ומשתמשות בטריקים בירוקרטיים שונים כדי להימנע מתביעה משפטית. (השכר הממוצע של משתתף ויסקונסין הוא 2800 ש"ח, וזה הממוצע, כלומר על כל אחד שמרוויח שקל יותר יש אחר שמרוויח שקל פחות).

ביבי מרגיש שזמנו אוזל, וכאשר תבוטל תכנית ויסקונסין, יוקרתו כיוזם התכנית וכמקדמה הראשי תיעלם ותתחלף בביקורת נוקבת. להזכירכם ביבי הוא האיש שטרק את הדלת בפני ויקי כנאפו ובמקום לתת לה עבודה אמר שאם היא יכולה ללכת את כל הדרך ממצפה רמון עד לירושלים אז היא יכולה לעבוד. לפיכך הוא זימן את שר האוצר כדי לברר מה ניתן לעשות כדי להעלות באופן סטטיסטי (וקצת סדיסטי) את אחוזי ההצלחה הפיקטיביים של תכנית ויסקונסין,אפילו באופן זמני, ומחקר מהיר גילה שכל מה שצריך לעשות לשם כך הוא לסלק כמה עשרות אלפי עובדים זרים להכניס במקומם חניכי ויסקונסין, והסטטיסטיקה תשתנה. ובעוד כמה חודשים יהיו לו די והותר אחוזי הצלחה מרשימים להראות בישיבת הממשלה הבאה.

דא עקה! במהלך זה הוא גורם למשק יותר נזק מאשר תועלת. ראשית, כל השמה בתכנית ויסקונסין משמעותה הרבה בונוסים מקופת המדינה – הרבה יותר מאשר השכר או העלות של העובד עצמו. התכנית תעלה למשק פי שלושה: ראשית הסילוק המהיר של העובדים הזרים ידרוש עלויות חירום גדולות. שנית הבונוסים לעובדי ויסקונסין שהצליחו "לאתר עבודה מתאימה", ושלישית פרסי עידוד לעובד המצטיין שעובד בעבודה הזו. יש מקום לבונוסים כשבאמת מתרחשת "עבודה" מצד תוכנית ויסקונסין, אך כשביבי מוסר להם עבודות על מגש של כסף, כשאנחנו האזרחים משלמים את הכסף, הכדאיות של הבונוסים מוטלת בספק רב.

פרט לכך, המשק עצמו יינזק באופן חמור. צריך להבין שהעובד הזר שעובד בטיפול בקשישים, בניקיון או בחקלאות הוא חלק בשרשרת ארוכה! קחו לדוגמה פיליפינית העובדת כעוזרת בית. הפיליפינית הזו עובדת אצל מישהי ברמת הכנסה גבוהה יותר (לרוב פי שלוש). בעבודתה היא מאפשרת לשתי נפשות באותה המשפחה ללכת לעבוד (כלומר מייצרת הכנסה גדולה פי שש). אם יכניסו לעבודה זו ישראלי שידרוש יותר( משום שהוא חייב לחיות בישראל ולא יכול לקחת את הכסף לפיליפינים ולחיות כמו מלך), אז או שאותה המשפחה לא תוכל לאפשר זאת לעצמה, ואחד מראשיה יצטרך להישאר כמה שעות בבית, לבצע את העבודות בעצמו, ובתוך כך לוותר על משכורת גדולה הרבה יותר, או שיצטרכו לגלגל את העלות הזו על הבוס. הבוס מעסיק כמות גדולה של עובדים עם בעיות דומות, כך שהמצב יחמיר בהרבה. אך מה שיותר גרוע הוא שממצב בו כולם כעת מרוצים, יגיעו למצב בו אף אחד לא יהיה מרוצה: לא הפיליפינית המגורשת, לא העובד הישראלי שיבוא במקומה, לא המשפחה שתיאלץ לשלם לו יותר, וכמובן שלא הבוס, שיצטרך לשלם יותר או שיאבד שעות עבודה רווחיות. רק הפקיד בתוכנית וויסקונסין שיקבל את הבונוס יהיה אולי מרוצה והבוס שלו שחי בבריטניה.

שלישית, המצב שביבי יגרום לו ייצור בישראל ואקום כלכלי. ביבי מבין את זה, ואולי במקום כלשהו במוחו הקודח הוא מקווה שהוואקום הזה יתמלא בעובדים ישראלים, אך בישראל ישנם מאות עובדים זרים וחוקיים: פליטים מסודאן מאריתריאה וכו'. האנשים האלה נמצאים בארץ באופן חוקי, וישמחו לקבל את העבודות שהשאירו מאחוריהם העובדים הזרים. אנשים אלה יעבדו בעבודות בלי ערבויות למדינה, ויחליפו את העובדים הישראלים בלי שהמצב ישתנה. במצב כזה, הם אפילו יזכו לתמיכת המגזר הכלכלי לקבלת אזרחות! אפשר להתווכח שעות על העובדה האם זה מצב חיובי או שלילי, אך אי אפשר להתווכח עם העובדה שלא לכך התכוון המשורר כשיזם מבצע לצמצום העובדים הזרים.

במקום לטפל בבעיות ביבי מטפל כרגיל רק בסימפטומים. הבעיה בישראל היא לא שלא מוכנים לעבוד, אלא שהעבודות לא מתגמלות באופן ראוי. בראש של הישראלי קיימת מצד אחד מן "פירמידת מעמדות" של עיסוקים כשההייטקיסט ועורך הדין בפסגה, ועובד הניקיון בתחתית, ומצד שני קיימת אהבה חסרת הבנה למושג: תנאי השוק. תנאי השוק פועלים ע"פ ביקוש והיצע: כשיש מעט עובדים בעבודות נמוכות דרג זכותם וחובתם של ספקי השירות לדרוש מחירים גבוהים יותר בעבור שירותיהם. הם דורשים כמובן, אך לא מעבירים את הכסף במלואו לעובדים שלהם. פירמידת המעמדות בראש הישראלי, נמצאת בראשם של העובדים והמעסיקים כאחד. העובד הישראלי לרוב לא מוכן ללכת לעבודות אלה, ובצד הזה אמורה תכנית ויסקונסין לטפל בשיטת המקל והגזר. יחד עם זאת אסור לשכוח את הצד השני: בדיוק אותה פירמידת מעמדות קיימת בראשו של המעסיק. המעסיק הממוצע בשוק לא מוכן לשלם לעובדים נמוכי הדרג משכורות גבוהות בהתאם לתנאי השוק. הפתרון לפרדוקס היה תמיד לייבא עוד עובדים זרים, אך כולם הבינו שהפתרון הזה הוא זמני ויקר מאוד לטווח הארוך. הפתרון הזה גרם לחוסר איזון במשק, אך בבעיית חוסר האיזון ביבי לא מטפל וגם לא יטפל משום שהוא לא יכול להתמודד מול המעסיקים ולגרום בשנה הקרובה למשק נזק, גם אם לבסוף ישתפר המצב לאין ערוך.

מה שביבי מנסה לעשות הוא עוד "פיתרוביבי". מן שיטת כיבוי שריפות היסטרית, מלווה בקול פסבדו סמכותי ושקפי פאוור-פוינט במסיבת עיתונאים. לא רחוק היום שבעוד שלושה חודשים נחזה בעוד מסיבת עיתונאים, עם עוד מצב חירום, ועוד פיתרוביבי... כי פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.