ארכיון דון קישוט:

סעו אחורה 150 שנה במכונת הזמן שבניתם, והנחיתו אותה בדרום ארה"ב. שם תתגלנה בפניכם שתי מדינות: האחת, לבנה, בה אדונים ועלמות חיים כאבירים בימי הביניים. הם מתחרים זה בזה בטורנירים של סיף ורכיבה כדי להוכיח את הגבריות; נישאים למי שיש את הכי הרבה כסף , ומשוחחים רק  על בד המלמלה החדש, שזה עתה קנו בפריז, בסכום בו יכלו לכלכל משפחה שלמה. ובסופו של היום, הם משיקים כוסות שמפניה יקרה, שהביאו מפריז יחד עם הבד, וחוזרים לישון בטירות הענקיות שלהם.

את גביעי השמפניה המתרוקנים שלהם , אוספים אזרחי המדינה השנייה, – השחורה. השגרירים השחורים הללו מסתובבים במדינה הלבנה כמו זרים. כולם מזהים אותם, חלק מצביעים ומצחקקים וחלק מתעלמים מהם במופגן. את מקומם שם לעולם לא ימצאו , ויאלצו, כל ערב, לחזור חזרה למדינתם השחורה – אל בקתות האבן הגסות. שם  יפשטו מדי השרד שלהם, ישבו על קרקע לא מרוצפת, בחדרים חסרי רהיטים יחד עם  עוד עשרה  ויחכו לזריחת השמש שתחזיר אותם לחלום שנטשו זה עתה.

שמונים שנים של חקיקה, מגילת זכויות ואפילו אנשים שהקריבו את חייהם לא הצליחו לשנות את המציאות  הזו.אף לא אחד מהם  הצליח להתמודד עם הטיעון הכלכלי של תומכי השיטה: "אם ניתן לאנשים זכויות, זה יעלה את המחירים לכולם, ימוטט את הכלכלה ואז כולם יסבלו, אפילו העבדים עצמם”. לכן, את מרב הכוח וההשפעה שלהם הוציאו התומכים על פתרונות עוקפים. אם במגילת הזכויות נכתב שכל אדם זכאי היה לזכויות, הם הכניסו נספח שהגדיר שחורים רק כ 3/5 בנאדם, וכך החוק לא חל עליהם ועל בניהם ... לצמיתות.

את השיטה הזו לא החרב השמידה , אלא העט. הארייט ביצ'ר סטו, סופרת אמריקאית, גמרה אומר לקרוע את מסיכת הצביעות מעל פניה של החברה האמריקאית. היא רצתה לומר , שכולנו בני אדם – אפילו השחורים. לשם כך המציאה דמות דמיונית: הדוד תום. סבא חביב ומבוגר, שלמרות ההתעללויות של אנשים לבנים בו, לא רצה לגרש מלבו את האהבה והחיבה, גם לא כשמת לבסוף ממכות רצח מאותם האנשים. הדמות שלו הייתה כל כך סוחפת, שאומה שלמה התרעמה על הפגיעה בו, ויצאה לשחרר את העבדים כולם. כך יצא, שלמרות שהדוד תום הוא דמות בדיונית לחלוטין, כמו גם האנשים הלבנים שהתעללו בו, הוא היה  זה ששחרר לבסוף את העבדים באמריקה.

מאז נכתבו ספרים רבים ששינו את העולם. לפני 100 שנים בערך נכתב אלנטנוילנד של הרצל, שגרם התעוררות ציונית בעולם, ודרבן אנשים לבוא הנה ולהקים את מדינת ישראל. לפני 60 שנה, נכתב 1984 של ג'ורג' אורוול, שהזהיר מפני השתלטות הרודנים, ומשמש תמרור אזהרה עד היום. אולם למרות זאת, בישראל של היום, ישראל המלאה בקרעים ושסעים: דתיים נגד חילוניים, משתמטים נגד משרתים, עניים נגד עשירים, עולים מול וותיקים וערבים מול יהודים מעולם לא נכתב ספר שנוי במחלוקת הרומס את ערוגות הדיפלומטיה בהם מתחבאים כולנו, ואומר את האמת ישירות. שנים התחבטתי מדוע זה כך, עד שלא מזמן הדבר החלה התשובה להתגלות בפניי.

הייתה זו סדרת פרסומות לספרים: “ספר שני בשקל", “ארבע ספרים במאה" ו"שניים בעשרה שקלים”. שהציתה את אש הספקנות בלבי. בניגוד לרוח המשועשעת בה צופים בוודאי מרבית בני ישראל בפרסומות הללו, נדהם אני  בכל פעם מחדש אל מול גודלה של החוצפה. נדמה לי, ששכחנו כולנו שבצד השני של המתרס, ישנו סופר שצריך להרוויח ולהתפרנס. ספר זה לא קילו מלפפונים! ספר קונים פעם אחת, ויותר לא קונים (או קוראים) אותושוב. כמה זמן תוכלו אתם לחיות משקל, מעשרה? מעשרים וחמישה?

אחד הסופרים אמר פעם בראיון לוקח לו בממוצע שנה וחצי לכתוב ספר. במהלך הזמן הזה, עומדות בפניו שתי אפשרויות: האחת היא לכתוב את הספר כתחביב צדדי – במקביל לעבודה יומית. באופן הזה תשומת הלב שלו תתחלק בין הספר ובין הפרנסה. הוא יקצץ בשכתובים ובחומרים, ויבנה מחיצה בין חיי הסופר בהם הוא חופשי לבקר ולהצליף בלשונו בכל אחד, לבין חיי העבודה שלו, בו הוא מציית בפנים נפולות, ומבצע את עבודתו בחריקת שיניים. כך מצטמצמת איכות העבודה שלו בחצי, והספר יהיה בינוני לכל היותר.

האפשרות השנייה, היא לעסוק בכתיבת הספר במשרה מלאה. המשמעות הכלכלית של זה, היא שעליו לקחת הלוואה גדולה כדי לפרנס את עצמו במשך שנה  וחצי. . בסוף התקופה כשיפרסם לבסוף את ספרו,  יהיה עליו להרוויחדי והותר לא רק כדי להחזיר את החוב שצבר, אלא כדי שישחזר את החסכונות שהשקיע ויוכל לכתוב את הספר הבא.

כאן מזנקות לתמונה חנויות הספרים, ומסכלות לו את התכניות. בעצם זה לא נכון לגמרי . לא "חנויות הספרים", הן האחראיות למעשה, אלא רשתות הספרים. רשתות הספרים הן כמו סרטן. הן מתפשטות בארץ ללא הפסקה. רואים אותם בכל קניון, בכל פינה ותחת כל עץ רענן. הן לעולם לא תסתפקנה בכסף שצברו, ותמיד תבקשנה עוד ועוד. כך, לאחר שמוצו כל הקהלים הלא מנוצלים, הן פנו זו כנגד זו, והחלו להציע הנחות לא הגיוניות רק כדי לפגוע זו בעסקיה של השנייה. לשם כך הם החלו להשתמש בסופרים כארטילריה. בדיוק כמו רמי לוי, ששוחט עופות בסיטונות כדי להתחרות ברשתות המזון, שוחטות רשתות הספרים סופרים בזיל  הזול ,במטרה להשביע מפלצת בלתי ניתנת להשבעה.

זו הסיבה שסופר בארץ לא יכול להיות שנוי במחלוקת. הוא עסוק בבריחה ממפלצת הכפן (הרעב) הנושפת בעורפו. גם אם יכתוב ספר אחד למטרות מסחריות, לעולם לא יהיה לו די כסף כדי לכתוב ספר שני שנוי במחלוקת. גם אם יהיה זה סופר ידוע ומוכר, חרפת הרעב תמיד תאיים עליו. בנוסף לזאת, לעבודה רגילה יהיה קשה לו לחזור.הוא ופיו הגדול יזוהו בכל מקום כמו פליט ריאליטי ד עתן, ויפחידו כך כל מעסיק עתידי... באופן הזה יהפוך הסופר לשבוי בעולם הולך וצר, ותמרוניו יהפכו למוגבלים יותר ויותר.

במקום לפתור את הבעיה בדרכים סבירות , מציע עם ישראל פתרון ייחודי. מארי אנטואנט אמרה: “אם אין לחם, שיאכלו עוגות". עם ישראל אומר: “אם אין משכורת, שיקבלו פרסים". אכן, לא חסרים פרסים ספרותיים בארץ, ואם יחסרו תמיד יקום הפילנטרופ (הנדבן) שימציא טקס חדש, ומהמליארדים שלו יתן כמה אלפים לממן את סופר החצר המורעב. הפרס החשוב ביותר כיום, זה שמפורסם בתקשורת ,הוא פרס ספיר: 6000 ספרים נכתבו, רק חמישה נבחרו. כך טוענת הפרסומת. בוודאי תשאלו מהו הפרס לאותם המעטים? 25,000 ש"ח. חלקו את הסכום הזה ל12 חודשים, ותקבלו 2000 ש"ח לחודש.  האם אתם מתארים מישהו שיכול לפרנס עצמו בסכום כזה במשך השנה בה א יכתוב ספר חדש? זה הרי אפילו לא שכר מינימום!

עם ישראל הפך את סופריו למכונת ריצוי ועינוג, ועם ישראל סובל בשל כך. הסתכלו סביבכם. כל אי צדק שאתם רואים סביבכם: עובדי חברת קבלן, אנשים החיים תחת קו העוני, מצב המגורשים מגוש קטיף, הפליטים מדרפור כולם הם ספרים בפוטנציה שמעולם לא נכתבו, וכנראה גם לא ייכתבו. אין סופר שיעז לכתוב אותם, ולעורר גלים מהפחד שאף אחד לא יקנה והוא יוקע. האם הביקורת על הבעיות האלה לא מצדיקה לשלם על ספר קצת יותר משקל? יותר מעשרה שקלים? אולי במקום לקנות ארבע ספרים במאה שקלים, כדאי לקנות ספר אחד, טוב באמת, בחמישים או שישים ?

לכן כאשר כולם חוגגים השנה את שבוע הספר העברי, אני חוגג את שבוע דיכוי הספר העברי, ודרכו את שבוע דיכוי הרוח הישראלית. אני חוגג את שבוע פריחת העוול! בשדה הבור הספרותי שלנו, לא יצמח הדוד תום או וינסטון סמית' שיצילו אותנו מעצמנו. את המגרש הספרותי שלנו ימשיכו לתפוס עיתונאים, מבקרים ואנשי "תראו אותי גבר", שכותבים בטורים על חייהם המגניבים, ולבסוף כורכים אותם לספר ומפרסמים (כמו קנדיס בושנל בסקס והעיר הגדולה). הכלבלבים האלה, שיגוננו על המערכת ממנה הם מרוויחים, עדיין זקוקים למישהו לנשוך.

הזהרו שלא ינשכו אתכם!

זה כבר כמה שנים שהסאטירה במדינת ישראל גוססת. היא מפרפרת בין חיים ומוות, ולעתים אף אפשר לשמוע במכשיר ההחייאה, את הצפצוף הארוך של הקו השטוח.

סאטירה היא איזון עדין בין ביקורת פוליטית לבידור. להיות במאי של תכנית סאטירה מסובך יותר מלהיות שף בהתמחות במטבח של עזרה קדם. זהו אחד הענפים היחידים בהם צריך לקבל מחמאות, אבל לא יותר מדי. זהו תחום בו צריך להתעלם מביקורת, אבל אסור לשכוח ממנה. זהו התפקיד האולטימטיבי, בו אי אפשר לנוח על זרי הדפנה, אך חייבים להישאר בקרבתם.

זו הסיבה, שהסאטירה בערוץ 2 פשוט לא עובדת.ערוץ 2 הוא ערוץ מסחרי, ערוץ עסקי, והעקרונות העסקיים הם בדיוק ההפך מעקרונות היסוד של הסאטירה. בעסקים צריך להקשיב ולו לביקורת הקטנה ביותר, זו המשמעות של רייטינג, ורייטינג ולא תיקון העולם הוא מה שגורם למנהלי תכניות, להרטיב את המיטה בלילה, חוץ מבר רפאלי.

הסאטירה האמתית האחרונה בישראל הייתה "ניקוי ראש". רובנו לא זוכרים אותה, ובמקום זה אנו זוכרים רק קטעים נבחרים ממנה. גם אני באשמים. לא נולדתי כשהיא שודרה, ולא נולדתי כשהיא הופסקה. אבל יצא לי לשמוע על ה"מאחורי הקלעים" של התכנית הזו.

לא אטען שהיא הייתה מבדרת. ייתכן שהיא הייתה כזו, אבל אני ממילא לא אבין את ההומור שהיה נהוג באותן השנים. אומר רק שהיא ידעה לעצבן. אז, בניגוד להיום, הפוליטיקאים פחדו מסאטירה, ולא נמשכו אליה. היו ישיבות ממשלה על כך שניקוי ראש הלכה יותר מדי רחוק, וחברי הממשלה רצו להוריד אותה.

זו הייתה יכולה להיות פרשה מעניינת ללמוד בשיעורי אזרחות. מצד אחד עמדה הממשלה, הבעלים של הערוץ הראשון ששידר את ניקוי ראש, שיכלה להוריד את התוכנית בהינד עפעף. ומצד שני, עמד הציבור, חסר כוח לכאורה, אבל מן דוב שקט שפחדו מהתגובה שלו.

לבסוף נמצא פתרון "מכובד". הורידו את התכנית, אבל היוצר שלה, מוטי קירשנבאום, קיבל את פרס ישראל, כנראה כדי שהציבור לא יחשוב שהממשלה "נעלבה" מהמערכונים, ושיש דברים בגו. כשנה מאוחר יותר, נפלה הממשלה שכיהנה בישראל מאז הקמתה, ובגין עלה לשלטון. אפשר לקרוא לזה "צדק פואטי".

מאז היו תכניות בידור לרוב, אבל דומה שאף אחת מהן הגיעה לשיאים האלה של הפחדת השלטון. היו אפיזודות חולפות: פרשת אסף הראל, שנתבע ע"י רוחמה אברהם, וערוץ 10 מיהר להתפשר כדי להשתיק את הפרשה. פרשת גיל קופטש, שהשווה את שרה נתניהו לשרה אמנו ועצבן את ש"ס. אבל פרט לנצנוצים הקטנים האלה, תמיד נשארנו עם אותן בדיחות שחוקות: פרס לוזר, אריק שרון זללן ושמן, דרעי רמאי, פרץ עילג, ביבי בלון נפוח. אלה היו הבדיחות שהפוליטיקאים יכלו לחיות אתם, וכל עוד לא אמרו עליהם דבר רע אחר, הם אפילו היו מוכנים לזרום עם זה – מין ברית לא קדושה שכזו.

אמנם קיימת אצלנו סאטירה דרך פאנל, או סטנדאפיסט שקורה ידיעות מהעיתון. אולם הסאטירה הזו מוגבלת ביכולתה להצחיק.לא רואים את האבסורד באופן מוחשי מול העיניים. לא רואים את הדמות עצמה מתנהגת באופן מגוחך, אלא רק מדמיינים את הכל על פי דברי הפאנליסט. זה מסרס את הסאטירה באופן כזה, שאפשר להניח לה לפרוח כי היא גם ככה לא תגרום לנזק.

זה הגיע למצב כזה שלא רק שהסאטירה כבר לא מפריעה יותר לשלטון, היא אפילו מסייעת לו. יוצרי החרצופים,לדוגמה, הודו פעם, שהפוליטיקאים הציעו אפילו לשלם להם, מכספי המיסים שלנו, כדי ייצרו דמויות בדמותם, ויכניסו אותם למערכונים. כמובן הכסף היה אמור להגיע מתקציב הח"כים של "שמירת קשר עם הציבור", שאותו כולנו משלמים.

לבסוף הגיעה "ארץ נהדרת". אמנם היא שינתה מעט מאוד. שרון היה עדיין שמן. פרץ היה עדיין עילג, ופרס עדיין קפץ, כאילו הוא התיישב על נעץ, בכל פעם שקראו לו לוזר, אבל ארץ נהדרת הייתה תכנית שהיוצרים שלה ידעו להכניס לנשמה. הכותבים לא רק חשבו על הדאחקה, ולא רק על הפואנטה, אבל גם על הדרך בה היא תעבור לצופה.

כשצפיתי אתמול בתוכנית "שבוע סוף". פתאום הערכתי מחדש את ארץ נהדרת. במקום ההומור המאורגן של אייל קיציס. שידע לנווט באומנות בין השיגעון של טל פרידמן, החתוליות של עלמה זק, העממיות של פיניש, והחלקלקות של מריאנו, הכל תוך כדי שהוא גורם להם לזרוח בדיוק ברגע המתאים. ב"שבוע סוף" קיבלנו את "אסטרטגיית הגלקטיקוס".

כמו הגלקטיקוס במדריד, וה"עגלה-קטיקוס" במכבי ת"א, גם שם כולם קומיקאים מוכשרים, אך בשל כך חסרה מנהיגות. המועמד הבולט ביותר לכך הוא אורי גוטליב. אך לאורי גוטליב אין פאסון. כשהוא עומד לספר בדיחה, מרחוק רואים שהוא מנסה להדחיק צחוק. פשוט אין לו את אלמנט ההפתעה. הוא קומיקאי בחסד, אבל להנחות הוא יכול רק את המטורפים ביותר. מה שמתקבל הוא אוסף של קומיקאים מוכשרים, שמתחרים זה בזה מי יצחיק יותר, ומוכיחים שלפעמים השלם קטן יותר מסכום חלקיו. הם מפריעים זה לזה, ולא נותנים לנו להבין מה מתרחש במישור הקומי. אוי, כמה רציתי לשמוע אז את הקול של אייל קיציס אומר "... ונסתפק בדברים האלה".

עוד הבדל הוא שב"ארץ נהדרת", כשהייתה פואנטה, היו נותנים לצופה להבין אותה בעצמו. לדוגמה אם היה אדם רמאי (לדוגמה בעל הבית של "דובה וקיפוד"). הוא הוצג בהתחלה כאדם מן השורה, אך מכל מיני דפוסי התנהגות מוזרים, פתאום הבנו שהוא לא ישר. וזה הגביר את האמינות שלו אצלנו, לפני שהוא הגחיך את עצמו במערכון.

“שבוע סוף" לעומתה מכוונת לגוף ולא לנפש. לדוגמה כשהוצג מערכון שהפואנטה שלו הייתה ש"עופר שכטר נמוך". כותבי המערכון הניחו את העובדות הללו ישר על השולחן, בלי שהצופה יסיק אותן בעצמו. כותב טוב, היה גורם לצופה להשתעשע ברעיון שאולי עופר שכטר כן מתאים לשחק כדורסל, לפני שהיה מגחיך את הרעיון. (לדוגמה כמו שעשו בסרט הקולנוע "מלך הסלים" עם דובי גל). “שבוע סוף" בחרו אחרת ובמקום זה מצאו אינספור דרכים להראות שהוא לא מתאים. ומהר מאוד המערכון הפך מן המצחיק מעט, לפתטי מאוד. זהו לא סימן של כותב טוב, אלא סימן של כותב בינוני, מכאני ובלי הנחייה, שפשוט "מספק עבודה", לא מהנשמה.

שבוע סוף גם חוטאת בכך שהיא לא סאטירית. העיקרון המנחה אותה הוא לא מה ירגיז את האנשים למעלה, אלא מה יצחיק את הצופים. אבל בעשותה כך, היא מאבדת את האמינות שלה ואת הזכות שלה להיקרא סאטירה.שם לא אומרים "אני עושה מערכון, כי קיים משהו לא בסדר שצריך להשתנות". במקום זאת התכנית אומרת: "אני עושה על זה מערכון כי יש שם הרבה דמויות שאפשר לצחוק עליהן.” זו לא סאטירה. זה מערכון. זה לא שונה מהבדיחות של "אמריקאי צרפתי וישראלי נכנסים ל... “. סטירה מצחיקה, בכך שהיא מראה את האבסורד במצב קיים. המערכון צריך להצחיק, כי הוא מראה מצב אבסורדי שלא קיים. והמערכונים של שבוע סוף, הם פרווה. לא נשכניים מספיק כדי להצחיק כסאטירה, אבל לא טובים מספיר כדי להצחיק כמערכון.

זה ייקח זמן, אך אם לא יהיו שיפורים, תמצא עצמה"שבוע סוף" נאלצת להוריד את הרמה יותר ויותר. כי בניגוד לסאטירה, סף הסיבולת של הגסויות רק עולה, ולבסוף הציבור יתעורר וייגעל מעצמו, ואז יפסיק לצפות.

ייתכן כי הזמנים השתנו. ייתכן כי לסאטירה אין יותר מקום על במת הבידור המקומית, וצריך, כמו פעם, להגביל אותה, לשני עמודי קומיקס בעיתון. אבל לי נדמה, כי לא כך הוא המקרה שלפנינו. כי זה שכולם נואשים להדביק לעצמם את הכינוי סאטירה, רומז על כך שבקהל ישנו צימאון לה. אבל השחיקה שנעשית במעמד שלה, תגרום לכך שבעתיד, הסאטירה, תהפוך בעצמה לסאטירה. ומכך כולנו צריכים להיזהר.