ארכיון דון קישוט:

אזהרה: הפוסט הוא לגיל 18+ בלבד, יש כאן גסויות.

שמישהו יסביר לי בבקשה כמו לילד, מה הוא הקסם חוצה העשורים של הסרט "כשהארי פגש את סאלי"? בילי קריסטל הוא לא בדיוק בראד פיט, הוא אפילו לא מספיק יפה בכדי להיות אחיו המכוער של בראד פיט. מג ריאן נראית כמו פנטזיה פדופילית, שכנגד כל הסיכויים, היגיעה לגיל העמידה. הסרט מלא בפטפטת יאפית שגורמת לי לרצות לזרוק נעל על הטלוויזיה, ואם מישהו חושב שנשים נאנחות כך במקומות ציבוריים, אז החברים שלו צריכים לבטל לו את המנוי לתחנה המרכזית הישנה. למרות זאת, הסרט הפך לקלסיקה, כנראה בגלל שהוא מטפל בבעיה המסובכת ביותר מאז "מה קדם למה הביצה או התרנגולת" קרי האם גבר ואישה יכולים להיות ידידים.

השאלה הזו, שהתשובה עליה ברורה מראש, דרך אלפי ניסיונות כושלים בביוגרפיה של כל אחד מאיתנו, תצוץ תמיד. כי בעצם לזכות בחבר מהמין השני, שלא מעוניין בך מינית, זה כמו לזכות בגביע הקדוש. זה כמו להשחיל (סליחה מראש על בחירת המילה) מרגל בשורות היריב, שידווח את הסודות הכי כמוסים של היריב; ימנע ממך בזבוז משאבים מוגזמים כנגד מטרות שווא בדרך ליעד הנכסף: שותף שיאהב אותך גם כשאתה מסתובב עם התחתונים עם החורים ממחזור ז' של קייטנת "מעלה קאקאמייקה" בהרי ירושלים. YEAH BABY! .

הגמול הזה, כלומר החיבור לחצי השני, הסיר למכסה השקע לתקע ( שלא יטפס לך על "העמוד החשמל"), הוא הסיבה היחידה שאנו מוכנים להטיל ספק בתוצאות ממצאנו עד עתה, ולהמשיך כנגד כל הסיכויים להשקיע בכרטיס הלוטו הכושל הזה פעם אחר פעם. קטונתי מלבקר את המנסים, החלום אכן רחוק, אך מצדיק את המטרה. כל אחד זקוק לפעמים לקצת חכמה מלמעלה – "מלאך משגיח”.

כאן בדיוק נעוצה הבעיה. ההגדרה של "החבר" הזה כמלאך – יצור נטול אינטרסים שכל מטרתו היא טוב – אינה תואמת את המציאות. אין מלאכים על הארץ, כולנו בני אדם מלאי יצרים, ורק מפני שלצד אחד אין מחשבות מסוג זה כלפי האחר, כלל לא אומר שהמצב ההפוך לא ייתכן. גם אם הוא יצהיר, יבטיח, ידפוק על עץ, יקרקר כמו תרנגול ויפליץ כמו בריטני ספירס, עדיין ברור כשמש שכשיש קשר יש גם רווח כלשהו.

הרווח לא צריך להיות מיידי, אנו חיים בעולם כלכלי של מניות ואופציות. באותה הדרך בה משכנעים אדם לסכן את עתידו הכלכלי להשקעה כעת, למען רווחים בעתיד, קל לשכנע אותו להמר על עתידו הרומנטי בדרך הזו. באותה הדרך בה מביאים אנשים מושכים, מצחיקים ומקובלים לפרסומות בכדי לשכנע אותנו לתת את הכסף שתכננו לקנות בו אוטו/דירה/מיטת מים/ מראות לתקרה (טוב בואו לא ניסחף), משכנעים אנו את אותו פלוני- אלמוני , דרך כוחו של החיוך הנוצץ, ללכת ברגל, לגור בשכירות, להסתכל בלילה על סדקים בתקרה ישנה, ולתת את פרי עמלו לבחור חייכני בתמורה להבטחה מעורפלת לרווחים בעתיד, שלא בהכרח תמומש.

מה מניע אדם שקול מן היישוב להסכים לזה? על זה יעבדו סוללות של פסיכולוגים פסיכיאטרים ופירסומאים משני צידי המתרס, אבל אין להכחיש את העובדה שזה עובד, אנשים מוכנים מרצונם החופשי למחוק את זהותם ורצונותיהם בתמורה לדקות ספורות בשולחן של המקובלים. זה דבר עצוב יותר מאשר זה כואב, זהו סוג של ניצול הדדי וחבל.

הניצול הזה אפשרי משום שככל שאנו מתקדמים במעלה משעול ההתבגרות, אנו משנים את ההגדרות שלנו לאהבה. פעם זה היה להחזיק ידיים, אחר כך להתנשק, משם עברנו למישושים, שמהר מאוד הפכו למזמוזים, ואחר כך המצאנו לזה שמות קליניים או גסים, במטרה לסלק את הנושא לגמרי מסדר יומנו הרגיל.

המשכנו את החיים שלנו, הקריירה שלנו, והתייחסנו לרצון ולצורך שלנו באהבה כמו למסעדת אחמד את סלים: כל עוד המחיר לא גבוה מדי, וכל עוד השירות היה מצוין, היינו עוצרים לקוויקי, עצירת שירותים, והיידה חזרה לדרך, עד לפעם הבאה שהשלפוחית תצעק.

הגישה הזו, בין השאר, הולידה את מעמד הידיד, או במילים אחרות האדם שיאיר את עיננו לגבי ה"מבצעים בדרך" : שלם משחק מקדים עכשיו, וקבל שני זיונים במחיר אחד. תגזור קופון ותשתמש בו בזמן (יום השנה/הולדת), ותקבל זיון בהנחה של 50%. ואסור לשכוח את המהלך המסחרי החשוב ביותר: להתמקח, playing hard to get , וכך לקבל דברים בזול. המתווך, הידיד או you name it , הוא החפרפרת בחנות שיסבר את אוזננו לגבי כל המבצעים המשתלמים, והכל במחיר האפסי של דקות ספורות במחיצתנו. חבל רק שהוא לא יגזור קופון או יקבל הנחות... לכל היותר זהותו תישמר בסוד.

כל העמוד וחצי האלה נועדו בכדי להמחיש נקודה אחת חשובה. “יחסי ידידות" הם יחסי ניצול. נכון שזה לא ניצול בוטה או אכזרי, אבל אלא עדיין יחסי ניצול לכל דבר בו התמורה לא שווה . מי שמאמין שהרווחים שהוא יקצור בעתיד, מצדיקים את ההשקעה הקטנה הזו , שיזכור, כי במקרה של הפסד, הוא לא המפסיד או הקרבן היחידי, גם הידיד הוא הקרבן, שלעתים ישלם מחיר גבוה יותר. המבט התמים אל מול הזעזוע של ה"ידיד" בכך שלא הבטיחו לו שום דבר, לא מכסה על העובדה שבמשך זמן רב נתנו לו, לפחות בשתיקה, להסיק שכן.

היופי של המין האנושי הוא שתמיד יהיו ידידים וידידות לצדכם. גם כשתגיעו למצב הגרוע ביותר, עדיין יהיו כאלה שיהיו מוכנים לעזור לכם. אולי זו הסיבה שפעם אחר פעם מציל המין האנושי את עצמו מכליה. אולם הגדולה הזו באופי האנושי, בעיניי לפחות, שקולה לנשק יום הדין, להפעלת מכשיר יקר ומשוכלל, שנועד למקרים החמורים ביותר, ולכן בעיני וזה חילול קודש לנצל אותו לדברים טריביאליים כמו עוד ארוחה במסעדת אחמד את סלים.

הדברים נאמרו במין זכר אבל מכוונים לבנים ולבנות, ללסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, המפרודיטים, א-סקסואלים, היפוסקסואלים, היפרסקסואלים אנדרוגנים וטרנסוסטיטים  ושאר מחלקות המין האנושי למיניו.

שבת שלום!

ישנם קטעים שכקוראים אותם, מרגישים כאילו נפתח חלון בחדר אפל, וקרני השמש חמות ומטהרות פורצות פנימה דרך העפעפיים, מסנוורות ובוערות בדרכם אל המוח, עד לדרגה חדשה של כאב. אתה מרגיש שאתה מוכרח לכסות את העיניים מיד, או להפנות הצידה את המבט. השקפת עולמך משתנה לגמרי לאחר שאתה מודע לקיומו של האור הספק מטהר ספק שורף, האורב מצידם השני של וילונות דקיקים.

לא מזמן יצא לי לקרוא קטע. הסיבה שאני קורא לו כך היא שאינני יודע כיצד לקרוא לו: פוסט, מאמר או עדות אישית, ולכן לעת עתה אסתפק בהגדרתו כקטע. קטע זה פירט באופן אנונימי את חוויותיה של בחורה/נערה שביצעה הפלה. היה זה קטע קשה לקריאה, אך בעת ובעונה אחת מאלף. אני בהחלט חושב שכל אחד מאיתנו צריך לקרוא אותו, גברים ונשים כאחד.

בקטע שקראתי, החלטתי ביודעין שלא להוסיף קישור אליו, כדי שלא לפגוע ברגשותיה ובאנונימיותה של כותבתו.לאחר קריאתו נפקחו עיניי והבנתי כי עצם המילה "הפלה" היא כל כך לא מייצגת את המעשה האדיר והקשה הזה, והתחלתי להאמין , שחבורת האנשים היושבת לה במגדל השן של האקדמיה ללשון העברית, שהגתה את השם הזה, מצוידת באג'נדה פוליטית-ליברלית. המסר שהם מנסים להעביר ע”י שם זה הוא: “הפלה זה משהו פסיבי, ולא אקטיבי, תאונה ללא כוונת זדון”. גם אופי המילה האנגלית Abortion, דומה מאוד: ביטול פרוצדורה. לא מסובך יותר או קשה יותר מאשר לבטל בשיחת טלפון צ'ק. לאחר שקראתי קטע זה הרגשתי ששמעתי זעקה אדירה ובכי מצידה של הכותבת על חוסר האנושיות שהיא נתקלה בה על ימין ועל שמאל ביחסה של החברה אליה.

עם קריאת הקטע , הפכתי להיות ממאמין למתנגד. והחלטתי לאמץ דווקא את הדעה הבלתי פופולרית, שאסור להתיר הפלות. נכון זה נשמע קר ואפילו תהיינה כאלוה שתטענה בתוקף שאני חולה כרוני במחלת השוביניזם. ללא ספק תבואנה תגובות אינספור שתחזורנה שוב ושוב על המשפט : “האישה היא אדון לגופה". פעמים רבות שמענו את המשפט הזה וחזרנו עליו בפני אחרים עד שאיבדנו את הרגישות כלפי האמירה בו. התדירות בה חזרנו עליו כמעט דומה לזו, בה הורינו היו חוזרים על המשפט "כי אמרתי ככה" בכל פעם ששאלנו אותם למה ותפסנו אותם ללא תשובה הולמת.

המשפט נ”ל לפחות בעיני, אינו נכון. האישה בהחלט אינה "אדון" לגופה. ראשית מהבחינה הלשונית. אישה אינה יכולה להיות אדון, אם כבר אז גבירה. אבל גם לאחר נתעלם מהמשחק דקדוקי זה, נגלה שהנחה זו שגויה מעיקרה. אף אדם אינו אדון לגופו. גם אני אינני אדון לגופי, ואף אחד מהקוראים , ומששת מליארדי האנשים בעולם אינו יכול לטעון בכנות כי הוא "אדון" לגופו. לכל היותר נוכל לטעון כי אנו "בעלים" לגופינו. וזה בהחלט יהיה נכון גם למקרה של האישה: האישה היא הבעלים של גופה, אבל כלל אינה אדונו.

לפני שאפליג בהסברים ונימוקים על הנקודה שלכאורה היא טריוויאלית, אני רוצה להקדים ולהסביר מה ההבדל בין להיות בעלים לבין להיות אדון. להיות בעלים של משהו, משמעותו שזכויות השימוש ב"נכס" הן כמעט בלתי מוגבלות, כשכמעט משמשת מילת מפתח. כבעלים של גופי, מותר לי לחורר אותו לשנות אותו ע"י ניתוחים פלסטיים, אפילו להתעלל בו ע"י חומרים ממכרים.עם זאת זכויותיי עליו אינן בלתי מוגבלות. ומותר לחברה להגביל את בעלותי עליו. המדינה יכולה להחליט לדוגמה שבניגוד לרצוני, גופי יופקד בתא מאסר במידה וביצעתי עבירה. המדינה רשאית למנוע ממני להתאבד, אפילו ע"י שימוש בכוח , גם אם אוכיח מעל ומעבר לכל ספק שאינני מהווה סכנה לאחרים אלא רק לעצמי, והמדינה רשאית לאלץ אותי לבצע עבודות שירות בעזרת הגוף שאני כביכול בעליו , כדי למלא את מחויבויות שאני משתמט מהן. אדון לעומת זאת, מעצם הגדרתו הוא גורם שרק בידיו נתונה הסמכות הבלעדית בכל נושא ובעיקר בנושאי חיים ומוות. לכן אני טוען ששום אדם לרבות האישה אינו אדון לגופו,אלא בעליו לכל היותר, ובמידה וביצע מעשה שגוי, חובתו היא לקחת את אחריות מלאה למעשיו.

כשאני משתמש בצמד המילים, “מעשה שגוי" הכוונה היא לאו דווקא למעשה פלילי, אלא גם למעשה שאינו כדאי או משתלם. אינני חושב שזכותה של אישה לסיים חיים שניתנו לה ע"י צירוף מקרים נדיר וכמעט בלתי אפשרי, רק כדי שתוכל להימנע מלספוג לעג או יחס מפלה של אנשים בסביבתה בשל החלטתה לקיים יחסי מין, מה גם שתקופת ההריון תימשך לכל היותר חודשים ספורים, אבל העובר יאבד את חייו לצמיתות.

במקרים של "חיים מול חיים", אין ספק שיש להעדיף את חייה של האם. אבל לעתים נדירות הסוגיה היא אכן חיים מול חיים. לרוב הסוגיה מסתכמת ב "חיים מול תעודת בגרות בסוף התיכון”. האם מישהו סבור באמת כי יש להעדיף תעודת בגרות על פניי חיי עולל? מה גם שאלו אינם דברים הסותרים זה את זה. האם זהו המסר שאנו רוצים להנחיל לילדים שלנו? טעיתם? לא נורא, כמה דקות וזה נגמר. פשוט תפסיקו להחזיק ו"תשמטו" את הצרה מהידיים, ובזאת נגמרה הבעיה, ועכשיו תמשיכו להשתולל כרגיל?

כשאני חושב על ההליכים השונים הקיימים כדי לבצע את ההליך הקליני וה"נקי" הזה: סיום חיי העובר, אני פשוט מזדעזע מהדרך הנקייה בה הם מתארים עינויים מפלצתיים ובלתי אנושיים אלו. באחד מהם, שואבים את הילד בסוג של שואב אבק. חשבו על כמה הדבר הזה מזעזע! באחר דוקרים אותו ברחם עד שהוא מת. בהליך נוסף מגרדים אותו עם כפית כמו בשפכטל. האם מישהו מוכן להסכים לכך שיתייחסו באופן הזה אפילו לאויב הגרוע ביותר שלו ,שלא לדבר על ילדו, בשר מבשרו? האבסורד שאני כלל לא מסוגל להבין, הוא שיש אלטרנטיבות: לדוגמה מסירת הילד לאימוץ. ישנם זוגות רבים חשוכי ילדים שישמחו לקבל לשאת את עול הרך הנולד על צווארם. הדבר שמונע מנשים רבות לנקוט בדרך זו (כך אני מניח), הוא הפחד שלאחר שיראו את הילד לא יוכלו להיפרד ממנו. למרות שאני מסכים שהדבר יהיה קשה מאוד, אני גם מאמין שזה מזעזע שהמדינה מתעדפת את האינטרסים של אישה, המפחדת להיכנס לדיכאון במשך שבוע או חודש או אפילו שנה בשל תוצאות מעשיה. על פני האינטרסים של זוג חשוך הסובל זמן רב ויצור אנושי העומד למות.

אני בהחלט מבין שחלק מהסיבה לבעייתיות הזו היא שכיום בניגוד לדורות עברו, קיים קרע בערכינו כחברה. מצד אחד, קיימת דרישה להיות יותר ויותר מתירניים, כשבו זמנית אנו מתייחסים בבוז, לקרבנותיה של מתירנות זו, כלומר ההריונות הבלתי רצויים. מצד שני, אנו מתייחסים בלעג לשמרנים ולחסודים בחברתנו, המודעים לתוצאות הבלתי רצויות של מתירנות זו ומנסים להימנע מהם. למרות סתירה זו בערכינו כחברה וכעם, אסור לדעתי לגרום לילד שלא חטא מימיו לשלם מחיר שחצנות זו. הטיעון ש"האישה היא אדון לגופה" לא יכול לשמש וגם אסור שישמש כסיבה לכך שאישה, או כל אדם אחר לצורך העניין ימנע מהבעייתיות בסולם הערכים המעוות שלנו תוך תשלום בסתר של שלושים שקלי כסף בדמות עובר מת. מעתה אמרו כי האישה היא הבעלים לגופה ולא אדונו . שכן אם תעשה בו שימוש לרעה,היא תאלץ לשלם מחיר המעשה, בדמותם של תשעת חודשי הריון, ולכשיסתיים אם לא תוכל או לא תרצה לשאת בעול גידול פרי בחירותיה, ישולם המחיר במטבע של דמעות וויתורו לרשויות הרווחה ולידי משפחה טובה יותר, שתוכל לספק את מחסורו. זו המשמעות של להיות בעלים: לקבל אחריות.