ארכיון דון קישוט:

לכל ראש ממשלה ישנו העיסוק האהוב עליו. אהוד ברק אהב לסייר בין היחידות הצבאיות. פרס, אהב לענוב עניבה ולהתחכך בפוליטיקה הבינלאומית. ביבי לעומתם אוהב מאוד לערוך מסיבות עיתונאים.

לפעמים נדמה שביבי חושב שאפשר לפתור את כל בעיות העולם במסיבת עיתונאים אחת גדולה. מסיבת עיתונאים גרנדיוזית ומפוצצת בקהל, עם פלאשים מהבהבים כל שנייה וקהל מריע המשתוקק למוצא פיו. במהלך כהונתו התקיימו כבר מסיבות עיתונאים לצמצום העוני, לשיפור החינוך, למחשב לכל ילד, לעצירת ההשתמטות, להענקת טיפול רפואי שווה לכל נפש, ומכולן נשארו לנו רק השאריות העבשות של הכיבוד.

למרות זאת, לא מפסיקות מסיבות העיתונאים להתקיים בשלטון ביבי, וכולן קורצו מאותה התבנית: הצגת הבעיה באופן חמור ביותר וההסבר שהפתרון האלגנטי נמצא רק מעבר לפינה ולאחריו הדרישה למאמץ והידוק חגורה משותף ברוח “כל ישראל חברים”. מה שמעניין הוא, שאצל ביבי הפתרון הוא תמיד מהיר ואלגנטי, מלווה בשם פרסומי קליט ונוצץ, והבטחות.... לא חסר!

לפני זמן קצר, ערכו ביבי ושר האוצר, יובל שטייניץ, מסיבת עיתונאים בה הסבירו כי בעיית העובדים הזרים בישראל הגיעה לממדים חמורים ויש לפתוח בתכנית חירום. זה מעניין שאצל ביבי כל תכנית היא תכנית חירום. אף אחד לא שואל מדוע זה כך, מדוע אי אפשר היה להתכונן או למנוע את הבעיה מראש. בכל אופן, על פי טענותיהם של ביבי ושטייניץ, יש להקטין את מספר העובדים הזרים בישראל מ-80,000 ל 50,000.

יש לי הרבה טענות על מסיבת העיתונאים הזו, ששוב מלאה בדמגוגיה, ואני אסביר את טענותיי:

ראשית, המשחק בנתונים. בישראל אין 80,000 עובדים זרים. המספר גדול פי ארבעה. זה גם לא מספר גדול כל כך אלא שהבעיה היא שהעובדים הזרים חכמים אפילו יותר מהישראלים, ומתמקמים באזור גיאוגרפי אחד: מרכז הארץ. זו הסיבה שמספרם מורגש הרבה מכפי משקלם באוכלוסייה. אם ביבי לא מוכן להודות בבעיה במלואה ובגודלה, כיצד יוכל לטפל בה? התשובה היא שהוא לא יכול לטפל בה, והעובדים הזרים יהפכו לעוד בשר תותחים במכונת התעמולה המשומנת שלו.

שנית, הזמן. צריך לזכור את הזמן בו יוצא ביבי למסיבת העיתונאים ההזויה הזו. לשכת התעסוקה שובתת כבר חודש! הסיבה היא, שהעובדים בה הציגו סטטיסטיקות מבוססות היטב לגבי העובדה שתכנית וויסקונסין, שביבי תמך בה (ויש האומרים גם יזם אותה), פשוט לא מתפקדת. תוכנית ויסקונסין מקבלת תקצוב הגדול פי 14 מלשכת התעסוקה, אך הצלחותיה גדולות רק פי 2, וגם זה כאשר העומס על כל פקיד בלשכת התעסוקה גדול פי 10 מאשר העומס על פקיד בתוכנית ויסקונסין.

הממשלה הזו היא ממשלת ימין מובהקת, ולמרות זאת, רק בקושי הצליח ביבי להעביר חמצן של כמה חודשים לתכנית הקיקיונית שהוא גידל וטיפח. זה אומר שקיימת בציבור התנגדות גדולה לתכנית, ועם הסטטיסטיקה, אפילו ביבי אינו יכול להתווכח. אחוזי ההצלחה אפסיים. מרבית השיבוצים הם לעבודות שמשלמות פחות משכר מינימום (!) ומשתמשות בטריקים בירוקרטיים שונים כדי להימנע מתביעה משפטית. (השכר הממוצע של משתתף ויסקונסין הוא 2800 ש"ח, וזה הממוצע, כלומר על כל אחד שמרוויח שקל יותר יש אחר שמרוויח שקל פחות).

ביבי מרגיש שזמנו אוזל, וכאשר תבוטל תכנית ויסקונסין, יוקרתו כיוזם התכנית וכמקדמה הראשי תיעלם ותתחלף בביקורת נוקבת. להזכירכם ביבי הוא האיש שטרק את הדלת בפני ויקי כנאפו ובמקום לתת לה עבודה אמר שאם היא יכולה ללכת את כל הדרך ממצפה רמון עד לירושלים אז היא יכולה לעבוד. לפיכך הוא זימן את שר האוצר כדי לברר מה ניתן לעשות כדי להעלות באופן סטטיסטי (וקצת סדיסטי) את אחוזי ההצלחה הפיקטיביים של תכנית ויסקונסין,אפילו באופן זמני, ומחקר מהיר גילה שכל מה שצריך לעשות לשם כך הוא לסלק כמה עשרות אלפי עובדים זרים להכניס במקומם חניכי ויסקונסין, והסטטיסטיקה תשתנה. ובעוד כמה חודשים יהיו לו די והותר אחוזי הצלחה מרשימים להראות בישיבת הממשלה הבאה.

דא עקה! במהלך זה הוא גורם למשק יותר נזק מאשר תועלת. ראשית, כל השמה בתכנית ויסקונסין משמעותה הרבה בונוסים מקופת המדינה – הרבה יותר מאשר השכר או העלות של העובד עצמו. התכנית תעלה למשק פי שלושה: ראשית הסילוק המהיר של העובדים הזרים ידרוש עלויות חירום גדולות. שנית הבונוסים לעובדי ויסקונסין שהצליחו "לאתר עבודה מתאימה", ושלישית פרסי עידוד לעובד המצטיין שעובד בעבודה הזו. יש מקום לבונוסים כשבאמת מתרחשת "עבודה" מצד תוכנית ויסקונסין, אך כשביבי מוסר להם עבודות על מגש של כסף, כשאנחנו האזרחים משלמים את הכסף, הכדאיות של הבונוסים מוטלת בספק רב.

פרט לכך, המשק עצמו יינזק באופן חמור. צריך להבין שהעובד הזר שעובד בטיפול בקשישים, בניקיון או בחקלאות הוא חלק בשרשרת ארוכה! קחו לדוגמה פיליפינית העובדת כעוזרת בית. הפיליפינית הזו עובדת אצל מישהי ברמת הכנסה גבוהה יותר (לרוב פי שלוש). בעבודתה היא מאפשרת לשתי נפשות באותה המשפחה ללכת לעבוד (כלומר מייצרת הכנסה גדולה פי שש). אם יכניסו לעבודה זו ישראלי שידרוש יותר( משום שהוא חייב לחיות בישראל ולא יכול לקחת את הכסף לפיליפינים ולחיות כמו מלך), אז או שאותה המשפחה לא תוכל לאפשר זאת לעצמה, ואחד מראשיה יצטרך להישאר כמה שעות בבית, לבצע את העבודות בעצמו, ובתוך כך לוותר על משכורת גדולה הרבה יותר, או שיצטרכו לגלגל את העלות הזו על הבוס. הבוס מעסיק כמות גדולה של עובדים עם בעיות דומות, כך שהמצב יחמיר בהרבה. אך מה שיותר גרוע הוא שממצב בו כולם כעת מרוצים, יגיעו למצב בו אף אחד לא יהיה מרוצה: לא הפיליפינית המגורשת, לא העובד הישראלי שיבוא במקומה, לא המשפחה שתיאלץ לשלם לו יותר, וכמובן שלא הבוס, שיצטרך לשלם יותר או שיאבד שעות עבודה רווחיות. רק הפקיד בתוכנית וויסקונסין שיקבל את הבונוס יהיה אולי מרוצה והבוס שלו שחי בבריטניה.

שלישית, המצב שביבי יגרום לו ייצור בישראל ואקום כלכלי. ביבי מבין את זה, ואולי במקום כלשהו במוחו הקודח הוא מקווה שהוואקום הזה יתמלא בעובדים ישראלים, אך בישראל ישנם מאות עובדים זרים וחוקיים: פליטים מסודאן מאריתריאה וכו'. האנשים האלה נמצאים בארץ באופן חוקי, וישמחו לקבל את העבודות שהשאירו מאחוריהם העובדים הזרים. אנשים אלה יעבדו בעבודות בלי ערבויות למדינה, ויחליפו את העובדים הישראלים בלי שהמצב ישתנה. במצב כזה, הם אפילו יזכו לתמיכת המגזר הכלכלי לקבלת אזרחות! אפשר להתווכח שעות על העובדה האם זה מצב חיובי או שלילי, אך אי אפשר להתווכח עם העובדה שלא לכך התכוון המשורר כשיזם מבצע לצמצום העובדים הזרים.

במקום לטפל בבעיות ביבי מטפל כרגיל רק בסימפטומים. הבעיה בישראל היא לא שלא מוכנים לעבוד, אלא שהעבודות לא מתגמלות באופן ראוי. בראש של הישראלי קיימת מצד אחד מן "פירמידת מעמדות" של עיסוקים כשההייטקיסט ועורך הדין בפסגה, ועובד הניקיון בתחתית, ומצד שני קיימת אהבה חסרת הבנה למושג: תנאי השוק. תנאי השוק פועלים ע"פ ביקוש והיצע: כשיש מעט עובדים בעבודות נמוכות דרג זכותם וחובתם של ספקי השירות לדרוש מחירים גבוהים יותר בעבור שירותיהם. הם דורשים כמובן, אך לא מעבירים את הכסף במלואו לעובדים שלהם. פירמידת המעמדות בראש הישראלי, נמצאת בראשם של העובדים והמעסיקים כאחד. העובד הישראלי לרוב לא מוכן ללכת לעבודות אלה, ובצד הזה אמורה תכנית ויסקונסין לטפל בשיטת המקל והגזר. יחד עם זאת אסור לשכוח את הצד השני: בדיוק אותה פירמידת מעמדות קיימת בראשו של המעסיק. המעסיק הממוצע בשוק לא מוכן לשלם לעובדים נמוכי הדרג משכורות גבוהות בהתאם לתנאי השוק. הפתרון לפרדוקס היה תמיד לייבא עוד עובדים זרים, אך כולם הבינו שהפתרון הזה הוא זמני ויקר מאוד לטווח הארוך. הפתרון הזה גרם לחוסר איזון במשק, אך בבעיית חוסר האיזון ביבי לא מטפל וגם לא יטפל משום שהוא לא יכול להתמודד מול המעסיקים ולגרום בשנה הקרובה למשק נזק, גם אם לבסוף ישתפר המצב לאין ערוך.

מה שביבי מנסה לעשות הוא עוד "פיתרוביבי". מן שיטת כיבוי שריפות היסטרית, מלווה בקול פסבדו סמכותי ושקפי פאוור-פוינט במסיבת עיתונאים. לא רחוק היום שבעוד שלושה חודשים נחזה בעוד מסיבת עיתונאים, עם עוד מצב חירום, ועוד פיתרוביבי... כי פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.

לא האיכות היא זו הביאה למכבי את האליפות, אלא המכביזם – תנועה שהדורסנות בראש מעייניה. כבר ארבעים שנה שמכבי תל אביב מתנחלת בראש טבלת האליפות. ארבעים שנה של כתמים צהובים מקפצים על הפרקט. בעידן בו לאנשים לא אכפת מהסמל, הסמל הוא הדבר היחידי שנשאר למכבי.

הייתי רק ילד כשהשמות הגדולים של מכבי היו שגורים בפי כל ישראלי: אולסי פרי, ארואסטי, ג'מג'י וברקוביץ', כן ברקוביץ' . הם זכו לחיי נצח הרבה אחרי שפרשו. הם היו הטובים שנלחמו ברעים, בצסק"א ובזאגרב. אני זוכר איזו חלחלה העביר השם סבוניס, בהגיה הכה ייחודית של יורם ארבל שנאמרה בספק לחישה ספק סינון. הייתה לו דרך , ליורם ארבל, לתאר את המהלכים של סבוניס, כמו התקדמות של גודזילה, צעד אחר צעד בלי למהר, בלי להירתע, לדרוס כל דבר שבדרך. אז כשהנשימה הייתה נעצרת מהמתח, היו מופיעות פתאום בתחתית המסך כפות ידיו המתנפנפות של ארואסטי, וארבל היה אומר ארואסטייייייייייי כמו גנרל מובס הרואה את חיל הפרשים שלו דוהר מרחוק לישועה , ואני הייתי נושם לרווחה.. על ארואסטי אפשר לסמוך!

לצערי לא זכיתי לראות את מכבי לוקחת אליפות אירופה. לא כילד. אומנם זכיתי לראות אותה עולה מספר פעמים לגמר, אך תמיד היא נפלה שדודה, תרתי משמע, בידי קבוצה ספרדית ,איטלקית או יוגוסלבית. אבל בדרך מוזרה, זה מעולם לא הרתיע אותי. מעולם לא כיביתי את מקלט הטלוויזיה מאוכזב. גם כשמכבי הפסידה, הייתה לי הרגשת סיפוק. שמה שהיה צריך לעשות נעשה.

מאז עברו שנים. מכבי התאוששה לאחר משבר קצר, ותחת שרביטו של פיני גרשון המשיכה להצליח. היא חזרה לגמר גביע אירופה במילניום החדש ורציתי כל כך שיהיה זה גמר משמח, בדיוק כמו אותם המשחקים של ילדותי. לראות את אותם הגמדים הצהובים מסתערים על הסבוניס התורן, שמפלס את דרכו באטיות מאיימת לאורך קווי הפרקט בכדרור אטי אך נחוש. אך במקום סבוניס שנוא, ראיתי לאכזבתי המרה את עודד קטש האהוב, לובש את המדים הירוקים של היוונים שנראו כה מוזר עליו, נועץ את שלשת הניצחון, ויחד אתה את המסמר האחרון בשיגיונות הילדותי שלי.

אני מאמין שלא סתם לבש אז קטש מדים ירוקים. היה זה רמז ממעל שהבהיר לי שהדולר הוא השחקן היחידי על המגרש כיום. הדולר הוא לא רק המנוע, אלא גם המקווה. מקווה שטבלו בו את שאראס, האפמן שארפ ואחרים והפכו אותם כשרים למהדרין. גם בנסיבות חשודות כמו ביינום ופישר. אין כל פסול בכך. בעולם כמו שלנו זה רק הולם שהדולר יהיה השחקן הראשי. הבעיה היחידה היא שכל דולר דומה לחברו. רק המספר הסידורי מבדיל בינם... בעצם כמו השחקנים כיום. זה משעמם לדמיין שני שטרות נלחמים זה בזה . אין סיפור, אין מניעים... אין אהדה! כל מה שיש הוא רצון להכניס אותם לארנק ולקנות איזו וילה בטוסקנה, אולי שתיים.

לפני שנתיים הייתה התקופה הקשה במכבי. עודד קטש התפטר וצביקה שרף תפס את מקומו. רבים יאמרו שזו הייתה תקופה ארורה, אך אהבתי אותה דווקא. אילו יכולתי הייתי חי אותה שוב. ההישגים היו ברצפה אבל התקוות היו בשמיים. זו שוב הייתה המכבי של ילדותי. שנלחמת מול כוחות עדיפים עליה בהרבה... ומנצחת. שנים שמכבי זכתה באליפות ישראל הפסיקו להיות ספורט, והחלו להיות תרגיל בהנהלת חשבונות באוניברסיטת חיפה. אך אז החלו הדברים להשתנות.

בכדורגל אומרים שהכדור הוא עגול... רק הכדורסל בארץ היה קובייה – קובייה שהמשיכה ליפול שנה אחר שנה על אותה הפאה. אך בשנה שעברה הקובייה נפלה על פאה שונה ומכבי הפסידה את האליפות. כולם הכתירו את השנה הזו ככישלון. רק אני חשבתי שזו הייתה הצלחה אדירה. כדורסל זה לא התארים, אלא הסיפור, החלום. ככל שהחלום יותר בלתי מושג, כך הסיפור, המאבק, מרגש. מה אתם הייתם מעדיפים סיפור משעמם עם סוף טוב, או סיפור מעניין עם סוף עצוב? אני מעדיף את האחרון. הראשון מבטיח שנה משעממת, בלי ריגושים. ואילו השני מבטיח שנה מעניינת, מסעירה, שנה שבה האוהד מרגיש שהוא באמת משפיע. אומנם הסיום עצוב, אך איזה אוהד לא ירצה את ההתרגשות שבצידה.

השנה החליטה הנהלת מכבי לכתוב את סיפורה על דף חדש, ובדיו חדשה-ישנה. פיני גרשון שוב אוחז את מושכות כיום. הפעם הוא אוחז בהן בעצמה גדולה יותר מבעבר. דרך המסננת שנעלמה עם השנים בצבץ אופיו הדורסני של פיני. הניסיונות הפתטיים שלו לגרום לכספי להיראות רע, כדי לחבל בסיכוייו לעזוב במקום לתת לו הצעה אטרקטיבית היתה רק דוגמה אחת. כשראיתי את מכבי לוקחת אליפות, אל מול מכבי חיפה ואל מול גליל גלבוע במשחק קודם, הרגשתי ששוב חזרתי לימי הפנקסנות: לנצח ויהי מה... גם כשלא מגיע.

אין ספק שלפיני גרשון יש מזל, והמזל הכי גדול של פיני, הוא לדעת מתי להיכשל. אילו היה מגיע להישגיו של צביקה שרף בשנה שעברה ומופיע בגמר אליפות אירופה, העומס הנוסף היה הופך להיות הקש ששבר את גב הגמל ומכבי שוב הייתה מפסידה את האליפות. אבל הגורל חייך אליו, ואפשר לו לצאת מוקדם ולרכז את משאביו ומאמציו במערכה אחת ולנצח ניצחון צפוי מראש. בדברי ימי מכבי הוא נרשם סופית כמושיע – מושיע משעמם במיוחד ויחד עמו נחרץ גורל הכדורסל הישראלילהיות שוב כדורסל של נבחרת אחת.

היום החלטתי לנטוש את אהבתי הישנה למכבי. לא כי היא נכשלת, אלא כי היא מצליחה. העונה הזו והקודמת פקחו את עיניי והראו לי שמשהו רקוב. איאן פלמינג, כותב סדרת ספרי ג'יימס בונד, אמר שלג'יימס בונד אולי יש רישיון להרוג אבל הוא צריך שכל הריגה תהיה אלגנטית אחרת הוא סתם עבריין. למכבי, למכביזם, יש רישיון לנצח, אך את האלגנטיות שלהם בכישלון ובהצלחה איבדו מזמן. אלך לי לחפש גיבורים אחרים. גיבורים שמאמינים בחלום, גיבורים שמחפשים לטפס על ההרים הגבוהים כי הם שם, ולא כי יש מישהו שמחכה למטה לסגור אתם חשבון. גיבורים שמחפשים את היריבים החזקים, ולא יוצאים מגדרם כדי להחליש יריבים חזקים טרם הקרב.

זהו סיפור אהבה שתם, סיפור גירושין בו סוף כל סוף אני יכול להמשיך הלאה. שלום מכבי... שלום ולא להתראות.