ארכיון דון קישוט:

נר דקיק של תקווה הוצת היום כשנפתחה שנת הלימודים. חמישים ותשע שנות הלימוד במהלך קיומה של מדינת ישראל מעוררות את השאלה, האם גם נר זה יכובה בגסות ע"י הבירוקרטיה, או שאולי יהיה זה הנר הבטל בשישים? אמנם את התשובה הסופית נדע רק בראשון ביולי, אך בינתיים ניתן לשפוט את הצעדים הנעשים כעת.

בחודשים האחרונים היינו עדים לשיעור בשיווק מבית היוצר של משרד החינוך. הייתי רוצה לומר כי זהו שיעור אורגינאלי כחול לבן, אך לא כך הדבר. כבר לפני 150 שנה, כשמארק טוויין, כתב את ספרו האלמותי "תום סוייר", הגיח השיעור הזה לאוויר העולם. לאנשים שלא קראו את הספר הינה הסיפור בקיצור, כל מי שקרא את הספר מוזמן לדלג על הפרק הזה ולהמשיך הלאה (מעבר לכתב המוטה), ולגלות את רלבנטיות שלו לנושא.

טום סוייר הוא נער שובב שגר בדרום השמרני של ארה"ב במאה ה-19. הוא גר עם דודתו פולי, אישה חסודה ודתית. כילד שובב, הוא מסתבך עם טיפוסי השוליים באזור: שיכורים, שחורי עור ואינדיאנים, וכתוצאה מכל התסבוכות, נענש גם תום סוייר לא אחת על מעשיו, לרוב בעונשים יצירתיים במיוחד. באחד מהעונשים, מוטל על תום סוייר לצבוע את הגדר המקיפה את הבית בשתי שכבות צבע. רק שתבינו. העונש האמיתי לא נועד להיות סיוד הגדר, אלא ההשפלה פומבית במעשה.. כל אחד יכל לעבור ולראות את תום סוייר נענש ולצחוק עליו.

תום סוייר ניגש בחוסר רצון לעבודה, ומתחיל לסייד את הגדר. וכצפוי עוברים לידו החברים שלו, ומתחילים לצחוק עליו. תום לא מאבד עשתונות, ולא מנסה להסתתר או להתחבא.

“מה איתכם", הוא אומר להם, “זה עונש זה? זה פרס!!".

הילדים שצחקו עליו קודם מוכים בהלם, “פרס?, למה אתה מתכוון?”

"אין לכם מושג איזה כיף זה" אומר תום סוייר וממשיך לסייד בחיוך.

הילדים מבולבלים. “תום, תן לנו גם לסייד, גם אנחנו רוצים להנות"

"מה פתאום, לכו לכו מפה, אני נהנה, אל תפריעו לי". עונה תום בכעס.

"נו תום, אל תהיה כזה, אנחנו נשלם לך בשביל התענוג".

"טוב בסדר" הוא עונה.

הילדים משלמים לו, ותום נותן להם לסייד את הגדר במקומו. במהרה עוברים שם עוד ילדים, וכשהם שומעים עד כמה כיף זה לסייד גדר, וששילמו לו בשביל לעשות את זה, הם מציעים לשלם לו יותר. וכך עוד ועוד. עד שהגדר מסויידת במהרה. וכשהעבודה מסתיימת, הילדים הולכים. הדודה פולי מגיעה בערב. רואה את הגדר מסויידת היטב (בלי שהיא יודעת שמישהו אחר עשה את זה במקומו), ונותנת לו פרס. וכך תום סוייר, לא הזיע, לא הושפל, שיפר קשרים חברתיים, קיבל כסף, נסלח לו וגם קיבל פרס.

את הלקח מן הסיפור הזה, מנסים כיום ליישם גם במערכת החינוך. כבר שנים שמדברים על הצורך לעשות רפורמה בחינוך. אך כל שר שניסה לבצע רפורמה בחינוך, נאלץ לבצע עבודה קשה וכפויית טובה בכדי להעביר את השיטה בעיריות ובממשלה. לפיכך החליטה שרת החינוך לנקוט ב"תכסיס תום סוייר". היא חיברה תוכנית שהיא קראה לה "אופק חדש". ובמשך כל חופשת הקיץ, כשבכלל לא היו ילדים בבית הספר, הופצצנו כולנו בתשדירי שירות, על "כמה הרפורמה הזו טובה" ,ו"עד כמה כולם מרוצים ממנה”.

כאן מגיע האקט הגאוני. בחופשת הקיץ, אין לימודים. אז אי אפשר לבצע סקר בזמן אמת שיראה האם האנשים באמת מרוצים ממנה, או שסתם נתנו לשחקנים להקריא טקסטים. אבל כמו בתכסיס תום סוייר, יחסי הציבור עשו את שלהם. עכשיו במקום ששרת החינוך תעבור את ההשפלה, ותנסה לשדל את ראשי הראשויות ליישם את רפורמת "אופק חדש" בתחום שיפוטם, כמו בסיפור על תום סוייר, ראשי הערים באים לשרת החינוך ומתחננים בפניה, שתכבד אותם בכך שתחיל אצלם את הרפורמה, (בעיקר כי עכשיו שנת בחירות). כך כמו זוכה שרת החינוך לחיים קלים, לכבוד, לקשרים, ולהיזכר כאדם שבאמת שינה משהו.

הציניקנים שקראו עד עכשיו בטח שואלים, “נו אז מה רע בזה?” , אז להלן התשובה.

הבעיה במשרד החינוך היא לא מחסור בתוכניות, או ברפורמות. כבר לפני יולי תמיר הייתה שרת חינוך בשם לימור לבנת, שהציע רפורמה בשם "דוח דוברת". אני בטוח שהיו תוכניות לרפורמה גם קודם לכן,שאוספות אבק על המדף. רק אתמול, ישב בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, והכריז על רפורמה משלו: “יותר ערכים" שלקח מלבנת, מעורבב עם "אני אנווט" שלקח מרבין עם קמצוץ של ז’בוטינסקי לטעם מפולפל. אני בטוח שגם לאהוד ברק ישנה רפורמה או 2תיים בשרוול, ואם רק תשאלו אותי, אני גם אתן לכם 50 דרכים שונות, שבהן אפשר לעשות רפורמה. וכל זה עם יד אחת קשורה מאחורי המקלדת. אולם הרפורמה הרלבנטית כיום היא רפורמת "אופק חדש” ועליה אדבר.

רפורמת "אופק חדש", כלל לא אומרת שהילד ילמד טוב יותר. תמציתה של רפורמת אופק חדש הוא שהילד יהיה יותר זמן בבית הספר. והמורים יעזרו לו בשעות אחר הצהריים. בעשותה כך, רפורמת אופק חדש בעצם מורחת את מעט החומר שלומד התלמיד כבר עכשיו, על יותר זמן. במונחים מתמטיים, זה ממש מעשה קסם. במקום לשכור 2 מורים ב 2 משכורות שימלאו את הזמן הכפול, הם מקבלים מורה אחד (עם תוספת מסויימת במשכורת, שיעבוד פי 2). כולם מרוצים: המורה שמקבל יותר כסף, ההורה שמקבל יותר שעות חינוך. ככה זה בקסם, בזמן שכולם שואלים איך לעזאזל הוא ניסר את הבחורה ל-3 וחיבר אותה מחדש, הקוסם מקבל את הצ’ק ועובר למועדון הבא. אבל בואו נחקור לרגע את השאלה הזו: מדוע לבזבז כל כך הרבה כסף, על עזרה בשיעורי בית, או על שיעורי העשרה בשעות אחר הצהריים?? האם זוהי דאגה כנה לאיכות החינוך, או שיש אלמנט אחר שנמצא בתהליך?

לא מזמן, כמעט לפני שנה, הייתה שביתה גדולה בבתי הספר. המורים ביקשו העלאה בשכר, ושר האוצר אמר שהעלאה תתרחש רק אם הם יעבדו יותר שעות.המוטיב הזה, שהמורה יעבוד יותר שעות, חוזר בכל מקום: שימו לב, תמיד הדרישה העיקרית היא לא עבודה איכותית יותר, אלא יותר שעות. ומסתבר שגם ברפורמה הקודמת לה, הועלתה דרישה דומה: ל"יותר שעות". ואני בטוח שגם בכל רפורמה עתידית שוב תצוץ בדיוק אותה דרישה.

ההסבר הוא פשוט: את אף אחד בממשלה לא מעניינת איכות החינוך. (יש להם מספיק כסף למורים פרטיים ולשיעורי העשרה לילדים שלהם). אחרת, הם היו מציעים רפורמה באופן שונה: לדוגמה תוספת שכר למורים הוותיקים והמנוסים, שתבטיח עליה באיכות. או תוספת שכר גבוהה יותר לבעלי תארים אקדמיים, מעבר לתוספת המגוחכת לה הם זוכים כיום. רפורמות מהסוג הזה היו זולות יותר, כי הן היו מתפרשות על פחות אנשים. הרפורמות הללו היו גם יעילות יותר, משום שהאנשים האלה היו מוכחים כאנשים איכותיים, והיו זוכים ליותר כסף, ומשפרים את מצבם כלכלי וזוכים לכבוד מהסביבה.

לא זה המצב כאן. ברפורמת אופק חדש, בית הספר הפך למכשיר כלכלי לכל דבר. למעשה, בית הספר הופך להיות המנוע שמניע את כלכלת ישראל: הילד נשאר יותר שעות? מצויין, עכשיו ניתן לדרוש מההורה שיעבוד יותר זמן, כי הוא לא צריך לשמור עליו. אולי אפשר אפילו לשלם לו קצת פחות, כי בית הספר דואג לצרכי הילד ביותר משעות מהיום, ובנוסף לזאת, בלי שהרגשנו קיים תירוץ חדש להעלאת מיסים: רפורמת "אופק חדש" הוא שמו של התירוץ. ומגרגר קטנטן של שינוי בחינוך צמחה לה פתאום מציאות כלכלית חדשה בישראל.

אבל כאן מגיעה הבעיה: להגדיל שעות בלי חשבון, בלי למלא אותן בתוכן אמיתי, זה כמו לקחת הלוואה בלי כיסוי, או להדפיס כסף. מה שיקרה הוא, הוא שהאחריות על הכנת השיעורים, תעבור מן ההורה למורה. כלומר התלמיד יקבל מ-100% פיקוח הורה, ל-10% פיקוח מורה (כי יש עוד ילדים בקבוצה). מה שיותר גרוע הוא, שהרפורמה הזו תסתום את הגולל על כל רפורמה עתידית. כי מעכשיו רפורמה עתידית תצטרך להתמודד עם אבן הנגף של הרפורמה הנוכחית. לדוגמה: אם בעתיד יהיו תוצאות גרועות לתלמידים הישראליים בבחינות, ויבוא שר חינוך חדש שירצה לבצע רפורמה מסוג שונה: פחות שעות, יותר איכות. כלומר לקצץ בשעות, ולהשתמש בכסף לטובת העסקת מורים איכותיים יותר (שדורשים יותר כסף), הוא לא יוכל לעשות זאת, כי מעכשיו כל המשק הישראלי יתרגל לכך שהילדים שלו מגיעים מאוחר הביתה. כמעט כל הורה, יהיה מסודר במשמרות בעבודה כך שיבוא בשעות מאוחרות יותר, והוא יתלונן (ובצדק), שאין לו פתרון לילד בשעות הללו, ושהוא לא מוכן שהילד יסתובב סתם ברחוב.

שר החינוך העתידי, יצטרך להתמודד עם בעיה כפולה. מצד אחד הוא יצטרך לשפר את מצב החינוך, אבל מצד שני הוא יצטרך למלא את השעות המתות שרפורמת "אופק חדש" יצרה אחר הצהריים, במשהו נוסף לטובת כלכלת המשק, כלומר ההוצאה של רפורמה עתידית בסדר גודל של "אופק חדש" תהיה גדולה פי 4, ואם עכשיו אין כסף לרפורמה כזו, והיא מתבצעת באופן מצומצם ונסיוני, מאיפה יהיה כסף לרפורמה בשעות כפולות בעתיד??

בארץ ישנו רעב לרפורמה, ואין ספק שרפורמת אופק חדש פותרת חלק גדול מהבעיות, אבל היא לא פותרת את כולם, והיא בלתי הפיכה. לכן לפני שנאמץ את הרפורמה הזו לחיקנו, עלינו לשאול את עצמנו, אם זה מה שאנחנו רוצים בינתיים, או זה מה שאנו רוצים לתמיד?? ולא ליפול שבי לפרסומות אטרקטיביות.

לי דווקא יש פיתרון הרבה יותר פשוט לרפורמה בחינוך. פתרון שאומץ בהצלחה במיטב מדינות אירופה, והוא לא עולה כסף. הוא אפילו חוסך כסף, ומשפר את איכות החינוך כמעט בוודאות. רוצים לשמוע מהו פתרון הקסם הזה? "להכריח את הפוליטיקאים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים בלבד". אז כבר תראו איך איך כל הממשלה מתאגדת כדי לשנות את מצב החינוך בארץ.

הגיע הזמן שיחברו ,במקום הלוח הדתי, לוח שנה עברי חדש. את הסיכומים של ראש השנה, יחליפו ביום העצמאות בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, את קלטות הווידאו של יום כיפור, יחליפו הזיפזופים ;כשמבקר המדינה יפרסם את הדו"ח השנתי. את פסח, וההגדה על כך שניצלנו בנס, נחליף בסיפורי מלחמת ששת הימים מגבעת התחמושת, הגולן או סיני ששומעים כבר 40 שנה ללא הפסק. לכל חג חילוני יש מקבילה דתית... פרט ליום בו מתפרסמות תוצאות הבחינה במתמטיקה

.

אתמול התיישב יאיר לפיד על שני כיסאות: על כס השופט ועל כס התובע, בשעה שניהל משפט ציבורי על מצבה העגום של ההשכלה המתמטית בארץ. באופן הזה התגלתה החוצפה ישראלית במלוא עוזה כאשר אדם כמו יאיר לפיד, שלא הצליח לעבור בגרות במתמטיקה ניסה "לסגור חשבון" עם המורים שלו, וגם להיות ניטרלי בעת ובעונה אחת, במדינה זו, בה יצאה ביקורת ציבורית על כך שבסרט "בופור" שיחקו שחקנים שלא שרתו בצבא, נערך סרט ביקורתי על לימוד מתמטיקה, בידי אדם שלא עבר אותה

.

בעשותו כן הוא ואילן לוקץ', הכתב בפועל, חשפו לא רק את חוסר הבנתם המוחלטת ;בנושאי מתמטיקה, אלא גם בנושאי חינוך, כולל חינוך ילדיהם שלהם. בכדי לחזק את טענתם השתמשו הכתבים במגוון טריקים פרסומיים זולים סטטיסטיקות "לעניים" הראו את אילן לוקץ' עטוף בדגל ישראל נעמד על דוכן לקבלת מדליות ,ויורד מדרגה מדרגה בהתאם להחמרת מצבנו בדרוג העולמי. ואז במהלך שלקוח מהספר “1984 “ לאחר שהמחיש את המצוקה, עד לקצה גבול הסבל של הצופים ,שלף לוקץ' את פתרון הקסם - פינלנד. מרגע זה ואילך בכל פעם שהופיעה פינלנד, ההסברים לוו במוזיקה קלסית ומרגיעה, שהודבקה לפס הקול של הכתבה, ובתמונות של ילדים מחייכים ומאושרים.

את טענותיו, שלא נשענו על ידיעותיו המוצקות, ניסה אילן לוקץ' לבסס באמצעות מומחים, ולהציגם כניטרליים. “גלריית המומחים" העשירה, שהביא כדי לחזק את טענותיו, כללה שני מומחים בסך הכל, בינם ;כיכב פרופ' אהרוני מהטכניון בחיפה, המומחים הללו אינם מומחים בלתי תלויים . פרופ' אהרוני לדוגמה הוא תומך נלהב של "שיטת סינגפור" להוראת המתמטיקה, ומקדם אותה במשך כעשור. כדי להחדיר שיטה שכזו למערכת החינוך, עליו להוכיח שהשיטות הקיימות פסולות, ואת זה הוא עושה באצטלה של פרופ' ניטרלי מהטכניון ,ללא ביקורת, בעזרתו האדיבה של אילן לוקץ'.

כתבה דומה לזו של לוקץ', אך חדה מעט יותר שודרה בערוץ 10 בתוכניתה של אושרת קוטלר. גם שם הופיע אותו פרופ' רון אהרוני, וקידם בגלוי את שיטת סינגפור. אושרת קוטלר שנשבתה בקסמו , החלה לקדם את שיטת סינגפור" באופן פעיל בתכניתה "כתרופת קסמים" ואף הגדילה לעשות כשטענה שלמט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, שאחראי לשיטות המתחרות יש אינטרס חבוי משום שהאנשים שעוזבים אותו הולכים לעבוד במשרד החינוך.

כתבים אלו, ואחרים ההולכים בעקבותיהם, גורמים נזק למערכת החינוך משום שמטרתם העיקרית אינה לבנות אלא לערער ולפורר יסודות . נשאלת השאלה: האם באמת קיימת סיבה לערער יסודות, ולא להמשיך לבנות עליהם? זה נכון שזה שישראל במקום האחרון בסקר היא חמורה כשלעצמה, אבל האם לשפוך את התינוק יחד עם המים ולהחליפו בתינוק סינגפורי חמוד עם לחיים שמנמנות זהו הפתרון האמתי לבעיות שמלוות אותנו?

ישנן מאות סיבות למצבה העגום של מערכת החינוך: התקציב, איכות המורים , האלימות בבתי הספר, רמת הכיתות, שילוב עולים, מצוקה כספית של ההורים וכיוב'. על אף לא אחת מהן נותנת "שיטת סינגפור" מענה ראוי. שיטת סינגפור עוסקת בדרך לימוד שונה, וכפי ששמה מרמז, היא לקוחה מתרבות אחרת לגמרי - סינגפור., וכפועל יוצא מכך גם הדרך אל מוחו של הילד עוברת מסלול שונה. השיטות של מט"ח הן שיטות המותאמות לתרבות המערבית בכלל, ולילד הישראלי בפרט ובזה יתרונן.

הטענה המרכזית המועלית כנגד השיטות המונהגות כיום היא שהן קשות מדי, מופשטות מדי, ודורשות יכולות גבוהות מדי מן התלמיד, ואילו שיטת סינגפור עושה "מעט וטוב". בטענה זו חושפים המקטרגים את האפסיות בטיעונים שלהם. האפסיות הזו מומחשת בכך שהם שואלים כיצד להעלות את אחוז העוברים במבחני המיון בארץ? ולא  מדוע להגדיש לכך מאמץ כביר ומיוחד?

קיימות שתי סיבות אפשריות למאמץ שכזה. האחת היא יוקרה. בואו נתעכב לרגע על הסיבה הזו. מהי בעצם יוקרה? יוקרה היא הצד השני של מטבע הבושה. במילים אחרות הסיבה שירצו להעלות את אחוז המצליחים במתמטיקה , היא כדי לא להתבייש. אולם בושה אינה בעיה מתמטית, וגם לא בעיה כלכלית, אלא בעיה פסיכולוגית. קחו לדוגמה את ברזיל, מדינה שגאה בכדורגל, ומקדישה לכך משאבים אדירים, על חשבון תכניות סוציאליות יוקרתיות פחות. הגאווה שחווה ברזיל פעם ב-4 שנים אינה באה בחינם ומלווה בארבע שנות בושה. גם למדינת ישראל ישנן סיבות רבות להתבייש: היחס לניצולי השואה, הפערים החברתיים, הטיפול בפליטים ובעובדים הזרים ועוד. אם כן, ;מדוע להתחיל למחוק את הבושה דווקא במתמטיקה ? כאן נכנסת הסיבה השנייה והיא טובתו של הילד.

טובתו של הילד, נעוצה בהנחה הרווחת שידע במתמטיקה עוזר להצלחה בחיים, ובתור סטודנט שלומד מתמטיקה ברמה מוגברת, הרשו לי לחלוק על כך. כבר עשר שנים שאני חי "חיים רגילים", ומעולם לא הסתובבתי באמצע הרחוב, נתקלתי בבעיה, והודיתי על כך שלמדתי טריגונומטריה. מעולם לא ישבתי במסעדה, והרגשתי שאילולא לא הייתי יודע לבצע אינטגרל, הייתי ניזוק בצורה קשה. המתמטיקה הקשה ביותר הנדרשת בחיים, היא לבצע ממוצע (משוקלל) ולא יותר. ילד שלא רוצה ללמוד מתמטיקה, גם לא ירצה להמשיך בה. המתמטיקה תשניא את עצמה עליו כל כך במשך 12 שנים, עד שכשתינתן לו ההזדמנות, יבחר את המקצוע האפשרי הרחוק ביותר ממנה. וכל הידע מעבר לנדרש בחיים, ירד לטמיון, יחד עם כל ההשקעה העצומה במפעל הלאומי שמטרתו להביא את התלמיד אל "פסגות המתמטיקה".

מלבד הדיון האובססיבי בתלמידים החלשים, שרובם לא מעוניינים ללמוד מתמטיקה, או ללמוד בכלל עולה השאלה: “מה עם התלמידים החזקים?“. האם זה הוגן לשלול מתלמיד חזק שרוצה ללמוד יותר את האפשרות לכך, ובכוח ללמד אותו פחות, בכדי לספק תלמיד חלש שכלל לא מעוניין ללמוד, ויזנח את המקצוע הזה לכשיוכל? האם המדינה לא תרוויח יותר אם תשקיע בילד המוכשר יותר בשלב צעיר , בדרכי חשיבה מופשטות, ובהקניית אינסטינקטים ייחודיים, שמקנות שיטות הלימוד הנהוגות כיום, שיטות שישרתו אותו והמדינה בעתיד טוב בהרבה מאלה בשיטת סינגפור?

כך הגענו למסקנה כי הבעיה העיקרית של החינוך בארץ, אינה אבדן הדרך, אלא אבדן המטרה. מדינת ישראל לא מסוגלת להחליט אם היא מתקדמת עם החזקים, או מתעכבת למען החלשים, וכך נקרעות הדעות השונות באוכלוסיית ישראל. הפתרון יבוא ראשית בדמותה של הסכמה על המטרה ורק אז על הדרך להשגתה,

לימודים אינם ספורט, ולקטוף מדליות שיאופסנו ביום שלמחרת בארון לא ישרת אף מטרה. היוקרה האמתית וגם טובת הילד מכתיבות שהמדינה תפנה את מאמציה לדברים החשובים באמת, כמו סגירת הפער החברתי

המאיים עלינו ולא תפרוץ במאמצים מגלומניים לנצח בתחרויות עולמיות חסרות משמעות, שמעולם לא מגיעות לעין הציבור כשמצליחים בהן, אך כשנכשלים בהן, מיד משוריין  עבורן יום אבל בלוח השנה.