ארכיון דון קישוט:

למען האמת רציתי לכתוב היום על "הישרדות”. יש משהו חינני בערימה של ישראלים שיושבים על אי בודד, מקווים להשיג מליון תוך כדי שהם עושים את הדבר הישראלי ביותר: לעבוד על אחרים, וכל הזמן הזה לא מודעים לכך שההפקה עובדת עליהם. אבל הפעולה האחרונה בעזה, אילצה אותי לכתוב פוסט פוליטי נוסף.

כשהחלה המתקפה בעזה, ישבתי במיטה שלי, כמו בכל יום שבת, וכשהתעוררתי רדפו אותי החדשות היישר אל תוך התנומה. “מה לא שמעת? יש מתקפה בעזה.”

לרגע לא הצלחתי להחליט אם התעוררתי או שאני נמצא בחלום ממש רע, רק ה "נו כבר תקום!” הכל כך מוכר, החזיר אותי למציאות.קמתי מהמיטה ושטפתי פנים, וראיתי בשלוש מהדורות החדשות שלנו, היערכות מופתית של כתבים. באשקלון, בשדרות, ואפילו באשדוד.

כל הזמן קיוויתי שהחמאס לא יפגע בקריית גת או באשדוד. ידעתי שהטילים האלה לא נועדו לפגוע כמו שהם נועדו ליצור מציאות חדשה. ישראל הרי לא תכבוש את עזה, והחמאס רחוק מלכבוש את ישראל. המבצע הזה, ארוך ככל שיהיה ,יסתיים לבסוף במשא ומתן ובהסכם חדש.

החמאס יצטרך מן הסתם לצמצם את כוחותיו. והוא עושה בדיוק מה שעושה כל מוכר בגדים בשוק – מעלה את המחיר לפני ההנחה של סוף עונה. כשיגיע החמאס לשולחן המשא ומתן, הוא יגיד שהוא באמת "מצטמצם": במקום לירות טילים על קריית גת ועל אשדוד, הוא יירה אותם רק על אשקלון ושדרות. כן, אני מריח את "השיפור במצב" מכאן.

פס שחור ורחב הודיע לי לבסוף, שכבר נפלו טילים על קריית גת ואשדוד, והבנתי שנסתם הגולל על תקוותיי. המשכתי להסתכל בחדשות ושמתי לב שפעם אחר פעם הודיעה התקשורת הישראלית שבתחנת אל-ג'זירה, מראים תמונות "מזוויעות ללא צנזורה – ממש פורנוגרפיה של הרס". ושאצלנו "מוסריים מכדי להראות אותן". לחצתי על השלט ונכנסתי לאל ג'זירה.

את הערבית לא הבנתי, אבל במקום תמונות של דם והרס, ראיתי דווקא תמונות של אנשים המטפלים בפצועים, ושל ילדים מתייפחים. אני לא מבין (ושמישהו יסביר לי), מדוע במתקפה כה מתוכננת, וכה ידועה מראש מתים כל כך הרבה אזרחים. ידעתי שהתמונות האלה הן פוטנציאל לבעיה, ולמשבר דעת קהל. מעל התמונות האלה באל-ג'זירה, נשמע קולו של קצין הסברה בצה"ל בשם אדרי. שבאופן טיפוסי לקציני צה"ל, לא הראה שום הזדהות עם הכאב, ורק דקלם את המסר שניתן לו מראש. באל-ג'זירה, אומנם עשו תכסיס מלוכלך כשעל פס הקול שלו, הראו תמונות שהגחיכו את דבריו, אבל גם הוא יכל פשוט לקום וללכת, ולא עשה זאת.

אבל זו רק אל-ג'זירה, חשבתי לעצמי, התחנות האירופיות בטח תהיינה יותר אוהדות לישראל. פשפשתי בין ערוצי החדשות המערביים. את CNN לצערי הורידו מן הממיר, ולכן לא יכולתי לדעת מה חושבים עלינו בתחנת החדשות הגדולה בעולם. המחליפה שלה, זו שאמרו שהיא טובה לא פחות, הראתה במקום המתקפה כתבה שהסבירה על הסגולות הבריאותיות של הפפריקה. כן... באמת תחליף ראוי ל CNN. כל הכבוד HOT. שיחקתם אותה!

בלב דואב ובאגודל כואב, עברתי ל SKY NEWS, התחנה הבריטית. שם באמת דיברו על המצב בהרחבה. באולפן ישבה כתבת, שבזמן שדיווחה על המתקפה בעזה, נראתה כמו מוצצת סוכריית לימון חמוצה בלי סוכר. אל מול המוצצת הביאו את דוברת צה"ל אביטל לייבוביץ', שתסביר את עמדת הצבא.

היו אלה תמונות קשות. אילו הייתי המפקד של רס"ן אביטל לייבוביץ', הייתי מדיח אותה מיד לאחר הראיון, אבל מהיכרותי עם המערכת הישראלית, לא רק שהיא לא תודח, אלא אפילו תקודם, ובמלחמה הבאה היא תמנה מישהי בדיוק כמותה.

הדוברת שלנו לא דיברה אנגלית רכה מספיק, בטח שלא בסטנדרטים הבריטיים, ועם המבטא הישראלי שלה, נשמעה כמו ארכי-נבל גרמני ממלחמת העולם השנייה. זאת בניגוד לאדרי, עמיתה באל ג'זירה, שדיבר לפחות בערבית רהוטה. אני מניח שבבסיסו של דבר, שלחו למשימה דוברת ולא דובר, משום שרצו שרגש האימהות הטבוע בנשים ימתן את הכעס. אבל הדוברת הזו לא שידרה שום נשיות, שום אימהות. היא דיברה כמו גבר, הייתה לה ישיבה נוקשה של גבר, ודבריה נשמעו מכניים ומתוסרטים מראש.

גם הכתבת הבריטית, "מוצצת הסוכריות", הרגישה בזה. ועשתה לה את התרגיל העתיק ביותר בספר. היא פשוט לא התנגדה לה, ונתנה לה לשפוך את המסר שלה עד הסוף. בהיעדר ההתנגדות, המסרים שהלעיטו את הדוברת לא הספיקו לכל הראיון. הם לא הספיקו אפילו לרבע מהראיון, ונפלטו במהירות החוצה כמו שלשול. כך כל 75% מהראיון הנותרים, נאלצה רס"ן אביטל לייבוביץ' לאלתר.

קצין צבא מאלתר זה הדבר האחרון שאתם רוצים לשמוע. פשוט אין לו את זה. מוח צבאי אוהב להרגיש בטוח כשתוקפים אותו. או שהוא נסוג או שהוא תוקף חזרה ביתר שאת. הרס"ן הזו לא נסוגה ותקפה ...חזק. וזה בדיוק הדבר שחיכתה לו הכתבת. היא פשוט נתנה לה לתקוף, וחלבה ממנה את כל המסרים התוקפניים במקום המסרים המרגיעים שהייתה אמורה להעביר.

למרות שהאוזן ישראלית בוודאי תאהב את מה שהיא אמרה, צריך לזכור שהיא לא דיברה לישראל ולא לערבים אלא לבריטים. המשימה שלה הייתה להרגיע את דעת הקהל הבינלאומית והיא התסיסה אותה במדינה השלישית בחשיבותה בעולם. הכתבת כמובן ידעה זאת ופשוט עודדה אותה עוד ועוד. בכלל, אני חושב שצה"ל צריך להפסיק לנסות "להסביר את עצמו", לשם כך קיים משרד החוץ. בכל פעם שצץ משבר, שולח צה"ל נציג טירון יחסית והכתבים המנוסים בתחנות הטלוויזיה קורעים לו את הצורה, האם לא יכלו לגייס את רענן גיסין, בעל הניסיון העשיר ,ליום מילואים אחד ולשלוח אותו להסביר??

אין ספק, שהראיון שהעניקה אביטל לייבוביץ' הותיר אותי המום מדרגת העמימות וחוסר ההבנה הדיפלומטית של הצבא. השיא הגיעה כשהכתבת שאלה אותב בבוטות: “האם גם מחר נראה תמונות כאלה", והדוברת אמרה "כן +הסבר". הכתבת עצמה לא האמינה שזה יהיה כל כך קל ושאלה אותה שוב אם גם מחר תהיינה תמונות כאלה, ושוב הדוברת אמרה כן+ עוד הסבר לא משכנע.

אז הבליחה נקודת אור קטנה דווקא מהפרשן הצבאי הבריטי (המקביל שלהם לרוני דניאל). קראו לו מרשל, את שמו הפרטי אני לא זוכר,כ אבל כנראה שגם הוא ישב מזועזע מאיכות הביצועים של הדוברת שלנו, ורץ לאזן את התמונה.

דווקא ממנו, אדם שכלל לא קשור למדינת ישראל, נשמעו המסרים הנכונים. לא ה"הם התחילו" שרס"ן לייבוביץ' חזרה עליה לפחות 8 פעמים, ולא ה"אין לנו ברירה". הוא דיבר בשפה הנכונה, השפה שהבריטים אוהבים לשמוע, ומשום מה הדוברת שלנו, כל הדוברים שלנו, לא מסוגלים לנפק.

הוא היה יבש וענייני ואמר שהמתקפה הישראלית באה ב-2 גלים (דאז). ושהמתקפה הייתה על יעדים צבאיים שסומנו מראש. ושההרג של האזרחים נעשה לא במתכוון. כן. זה היה כה פשוט, ועדיין הדוברת שלנו לא הייתה מסוגלת להעביר את המסר. זה קצת עצוב שאפילו בערוץ בריטי, המדבר בשפה שרובנו שולטים בה, עדיין אנחנו מצליחים להוציא רק תיקו, גם כשאנחנו השחקנים היחידים במגרש (לא היו שם נציגים ערביים).

חזרתי לערוץ שלנו וראיתי שוב את הפאשלות הישראליות: ציפי לבני אומרת בתוקפנות "ובמקוריות" ש"לישראל יש זכות להגן על עצמה". תוך שהפנים השמנמנים שלה ממלאים את המסך. הרגשתי לרגע שהיחצ"נים בחרו דווקא ביום הזה לצאת לחופשה. אי אפשר היה להגיד לצלם לזוז 50 ס"מ אחורה? האם באמת היה צריך שהפנים של ציפי לבני ימלאו את המסך כמו האמא החורגת, שצועקת על סינדרלה שהרצפה לא נקייה ?

ובקשר לציפי לבני, הטיפול שלה במצב גרם לי לחשוב שהיא פשוט לא ראויה להיות ראש ממשלה. קשה לי לדמיין אדם כמוה ,שפשוט אין לו הבנה בדיפלומטיה, ממלא תפקיד מרכזי. היא לא הביעה אפילו פעם אחת הזדהות עם הכאב בצד השני. היא לא הבטיחה סיוע הומניטרי בהקדם. היא אפילו לא אמרה את הדבר הפשוט ביותר והריק מתוכן, שברגע שהטרוריסטים יתפסו הפעולה תיפסק (הרי טכנית זה יכול להימשך לנצח). היא פשט דקלמה ודקלמה מסרים מלחמתיים: "הם התחילו" "ישראל חייבת להגן על עצמה" בלי להבין שהמלחמה שלה היא עם החמאס ולא עם דעת הקהל הבינלאומית.

אחר אך עוד מתפלאים למה אנו נראים ככה בעולם. אולי באמת אני אחזור לראות הישרדות. משום מה העולם נראה לי הרבה יותר יפה כשבנות צעירות מסתובבות בבגד ים :)

שתי בקשות סליחה ישנן באמתחתי. האחת היא מקוראי הבלוג שלא זכו לעדכון במשך זמן רב, והשניה גם היא מקוראי הבלוג, על כך שעד שתקופת העבודות והמבחנים לא תעבור, גם לא יתרחש במצב זה כל שינוי. כעת נמצא אני במיקרו-הפוגה זמנית, בין העבודות המבחנים, הלחצים, התחמנויות, המורים העצבניים, ובקיצור הגרסה הפדגוגית ל"מטבח" – תוכנית הריאליטי החדשה של רשת, והחלטתי לנצל מיקרו הפוגה זו לכתוב למענכם פוסט.

לא יהיה זה, למרבה הצער, אחד הפוסטים הרגילים שלי. המיקרו הפוגה, גוררת גם מיקרו ביקורת. בפוסט זה לא אבדוק שגיאות כתיב, וגם לא פיסוק. לא אקרא שוב את הפוסט הזה לפני שאלחץ על כפתור הפרסום, לבדוק עם חזרתי על משפט או על נקודה כמה וכמה פעמים. פשוט אגיע לסוף הדף ואשלח. עם הקוראים הבררניים, מעריצי אבשלום קור הסליחה. יהיה זה פוסט אסוציאטיבי, טרנזיטיבי וקומוטטיבי. ובמילה עברית אחת. סלט.

בואו ונראה מי יזכה לשחק את תפקיד המלפפון בסלט. מלפפון הוא ירוק, ומה הדבר הירוק ביותר שראינו בזמן האחרון? מאיה בוסקילה במדים כמובן~ גם הצורה הפאלית של המלפפון, מתאימה לה. היא "שלא שמה מלפפון", על הצבא במשך 12 שנים גידלה מצפון והחליטה לעשות את חובתה למדינה. כך זכתה מאיה בוסקילה להצטלם במדיה החדשים, יותר מאשר הישבן של מרינה. חיוך פה קריצה שם, ומאיה תפסה את מקומו של גבי אשכנזי בתור החייל מספר אחד בקרב בני הנוער.

המסר ששידרה מאיה בוסקילה בגדול הוא: “התבגרתי, ועכשיו קחו אותי ברצינות". ואילו המסר האמיתי שמועבר לציבור הוא: the more things change the more they stay the same, ולהלן ההסבר. מאיה בוסקילה לא השתמטה מהצבא. היא רצתה להתגייס בגיל 18, אבל רק ללהקה צבאית. היא עשתה בחינות, מול רמי קליינשטיין ונדחתה. אז החלה מאיה בוסקילה "להתקרב על הדת", ואל הפטור מגיוס שבצידה, וכל השאר... הסטוריה.

השיקול המרכזי של מאיה בוסקילה כעת, לא היה "בואו נחזיר את החוב". הדבר הראשון שעלה בדעתה במשך 12 שנים של השתמטות, הוא "האם יש לי זמן?". והתשובה הייתה כן. זמן יש. הצלחה גדולה כמו בימי רוברטו כבר איננה . אין הופעות המוניות, יש שקט מסביב. כך שזמן יש למכביר. המחשבה השניה הייתה: “מה יצא לי מזה", והתשובה הייתה: “שקט תעשייתי". והמחשבה השלישית הייתה, אם היא תוכל לקבוע את אופי השירות, והתשובה הייתה כן, העיקר שתלבש ירוק.

אצה רצה לה מאיה בוסקילה, ללשכת הגיוס וחתמה על הניירות. שקט תעשייתי Here I come. הקריירה שלה לא תיפגע, היא תזכה לשקט תעשייתי. היא אפילו קיבלה סיקור ענק בעיתונים, קצת עינטוזים במכנסי קופיקו, והיידה, ספיחס הגירסה הנשית והמאנפפת מוצגת בפניכם. עד לכאן, הכל טוב. אלא שכאן מגיע האבסורד הגדול ביותר מכולם. תפקידה של מאיה בוסקילה יהיה להרצות בפני בני נוער נגד השתמטות. האם ראוי???

זוהי שאלה עמוקה יותר מכפי שחושבים אתם. חלקכם בוודאי יאמר: “ משתמט לא ראוי לדבר כנגד השתמטות", וחלקכם האחר יאמר "מי ראוי יותר להרצות כנגד השתמטות, מאשר משתמט ששינה את דעתו". ואילו אני שואל שאלה אחרת: “מהי השתמטות, ומיהו משתמט? “. משתמט איננו בהכרח אדם שלא שירת בצבא. ישנם אנשים המשתמטים ממילואים, ששירתו שירות מלא. משתמט איננו עבריין. ישנם דתיים שלא משרתים, באופן חוקי למהדרין. משתמט איננו אדם רע, ע"ע בר רפאלי. הדבר היחידי שמאחד את כל המשתמטים באשר הם הוא אחד. משתמט הוא אדם, שהשיקול הראשון שמנחה אותו, הוא התועלת האישית שלו, ואם היא מתמזגת עם תועלת הכלל, אין בעיה, אך אם קיימת סתירה, המשתמט יעדיף את עצמו ותועלתו, ו... פשוט ישתמט.

המשימה שעומדת בפני מאיה בוסקילה, כשתרצה כנגד השתמטות, לא תהיה לשכנע אנשים שצה"ל הוא מקום טוב ונחמד. המשימה האמיתית שתעמוד בפניה תהיה לשכנע את הנערים, להעדיף את אינטרס הכלל על פני האינטרס האישי שלהם. ובבואנו לבדוק את יכולתה להעביר מסר כזה, אנו נגיע למסקנות מאוד מעניינות.

המסקנה הראשונה היא, שמאיה בוסקילה, מעולם ב12 שנותיה, לא העדיפה את אינטרס הכלל על פני האינטרסים שלה. כמו משתמט טיפוסי. כשהאינטרסים שלה סתרו את האינטרס של המדינה, היא העדיפה את האינטרס שלה. וכעת כשהאינטרס שלה התמזג עם אינטרס הכלל, היא זורמת עם כולם.

ההשוואה הזו מחמירה איתה אף יותר, משום שמאיה בוסקילה, העלתה את נושא ההשתמטות על סדר היום הציבורי. עד אז, ההשתמטות נעשתה בהחבא ובסתר, אך כשהתראיינה מאיה בוסקילה לצופית גרנט, שאלה אותה המראיינת על השירות הצבאי שלה, ומאיה בוסקילה אמרה את התשובה המתבקשת "שהיא השתמטה והיא מצטערת על כך“, אך היא לא הפסיקה להתגלגל מצחוק בזמן שאמרה זאת, מה ששם עננת חשד ענקית מעל "הצער שלה".

כך הפכה מאיה בוסקילה, לנציגת המשתמטים הבלתי רשמית, ואויב לשכת הגיוס מס. 1. אילו הייתה בנקודה זו, מחליטה להתגייס, ניתן היה לברך על ההחלטה, או לראות בכך כפרה על שגיאת נעורים. אך לא. גם בגילה המתקדם, המשיכה מאיה בוסקילה בסירובה. היא המשיכה בגאון לצעוד במסלולה, ולא זרקה ולו מבט אחד מעבר לכתף, לכיוון הצבא.

היה לה קהל, קהל המשתמטים. אבל היה לה גם אינטרס אישי. ואז יום סגרירי אחד, לאחר ויכוח מתוקשר עם סוכנה רוברטו (שאין לי מושג מה שם משפחתו). נגמרה החגיגה, וחוץ מעוגת קרם חצי אכולה, ובלאגן ענק לנקות לא נשאר לה דבר. בשלב זה גבירותי ורבותיי, התרחש מפגש אינטרסים. האינטרס האישי שלה התמזג עם האינטרס של הצבא, וכך החליטה גברת בוסקילה, לרדת מעמדת נושאת הדגל של המשתמטים, ולעבור לנשיאת הדגל כנגד ההשתמטות.

האם הייתה זו החלטה חכמה? בהחלט! האם הייתה זו החלטה נכונה? כמובן! אך האם הייתה זו החלטה מונעת מוסרית, של טובת הכלל, של התנערות מהשתמטות ? לא ולא! זו הייתה החלטת השתמטות טיפוסית, של העדפת האינטרס האישי, רק שהפעם האינטרס האישי התאים.

אותה מאיה בוסקילה, תיאלץ כעת לעמוד בפני נערים. סיפור הצלחה של אדם שניצח את השיטה, ותיאלץ להסביר להם, שלמרות שעומדת מולם, בתרועות חצוצרה, הדוגמה האולטימטיבית לאדם שהעדיף את האינטרס שלו פעם אחר פעם, וניצח את השיטה,דווקא עליהם לנהוג אחרת.

אין שום ספק, שדוגמה שכזו לא רק שלא תצמצם את ההשתמטות, אלא אף תגביר אותה. מאיה בוסקילה במדים היא לא פרסומת נגד השתמטות אלא פרסומת בעדה. מאיה בוסקילה היא פרסומת ל"תעשו מה שבראש שלכם, ואז כשתפלו בין הכיסאות, ויהיה לכם זמן, ולא יהיה לכם משהו טוב יותר לעשות, רק אז לכו תעשו צבא". ויותר מזה מאיה בוסקילה היא פרסומת, לזה שאם הצבא מספיק מיואש, הוא יסכים להאמין להם.

לצערי לא הספקתי לספר על המרכיבים האחרים בסלט.... נו אולי בפעם הבאה, מאוחרת ככל שתהיה....