ארכיון דון קישוט:

לא צריך לשמוע זמבורה כדי לדעת שכוכב נולד נכשל.

כבר ארבע שנים – מאז כוכב נולד 3 – ש "כוכב נולד" כשלה מלהצמיח דור חדש של מוזיקאים. ההופעות מרגשות, מושקעות, נוצצות ולעתים אפילו מדהימות. למרות זאת, מתכנית שחרטה על דגלה את גידול דור העתיד, הפכה כוכב נולד ל"בראבו" מעיקה. כה מעיקה התכנית, עד שיוצריה צריכים לשקול ברצינות לפתוח מילון ולחפש בו את הערך: “לפרוש בשיא".

כיצד הפכה התוכנית הזו שרק לפני 6 שנים הוכתרה בתואר "תוכנית העשור", לנטל כה כבד על שעות הפריים טיים?

כמו כל דבר אפשר לחלק את התשובה לשלושה חלקים:

1. תאוות הבצע.

תאוות בצע היא כמו דלק סילוני. כששמים אותה במנוע היא יכולה להזניק את הפרויקט לשמיים, אך כששמים אותה בתא הטייס, היא גורמת לאסון. הפקת כוכב נולד הניחה תחילה את תאוות הבצע בתא הדלק, אך משנה לשנה היא העבירה אותו מעלה, עד שהגיע לתא הטייס... והתוצאה ברורה.

כדי להבין כיצד התהליך החל, נסתכל בעונה הראשונה. אני מודה שרבים מכם לא זוכרים את העונה הזו, מלבד אולי מאבק האיתנים (או האיתנות) בין שירי מימון לנינט טייב. מבט מהיר על העונה ההיא יבליט את השגיאות שנעשות מאז ועד היום.

בעונה הראשונה היו רק 16 מתמודדים והם התמודדו זה מול זה בזוגות. באופן הזה נוצרו שני אפקטים: הראשון, הכוכב הנולד לא נשחק בהופעה אחר הופעה. הוא יכל להשליך את כל יהבו על ביצוע אחד טוב ועמו לקוות לזכות. האפקט השני הוא שבין אם הכוכב הנולד ניצח או הפסיד, הוא יצר רעב בקרב התומכים שלו. אותם התומכים שקיבלו רק שיר אחד שאהבו, או שניים אם הוא הגיע לחצי הגמר... או שלושה שירים במידה והוא הגיע לגמר, היו מוכנים לרוץ לחנות כדי לזכות בעוד האזנה חטופה באליל שלהם.

לאוזן הבלתי מיומנת, שני ביצועים מקצועיים הם די והותר בכדי להשוות. יותר מכך אולי גורם לערב מרגש ומרטיט לבבות, אבל מהר מאוד שוכחים את הביצועים הראשונים... במיוחד כאשר פותחים את הקווים רק בסוף. התוצאה היא שהצופים מצביעים למתמודדים הזכורים ולא למתמודדים הטובים. המתמודדים הזכורים ביותר הם אנשי ריאליטי טובים ולא בהכרח זמרים משובחים. אלה אנשים יפים (או יפות) במיוחד, או אנשים בעלי סיפור חיים מרגש, או מתמודדים שהשופטים קטלו אותם בדרך כה מבישה, עד שהצופה מרגיש שהוא מוכרח לתת להם זריקת עידוד בדמות SMS.

התוצאה היא שובע, אם לא לומר מיאוס. ככל שהתכנית מתקדמת הצופה מזועזע מהמתמודד האיכותי שהודח, כי אף שופט לא העליב אותו מספיק כדי לצרוב אותו בזיכרון הקהל. אט אט הצמרת מתחילה להיות מאוכלסת במתמודדים בינוניים מבחינה כריזמטית... ומטה. מר ישראלי מסתובב באמצע לאשתו בסלון ושואל: “האם לילד הזה פיללנו?”, ולמראה ראשה המתנודד הם עוברים יחד תחנה. בסופו של דבר הכעס מנותב כנגד הכוכבים הנולדים. הם לא נרשמים בתודעה כזמרים טובים שעשו פאשלה, נענשו עליה, למדו ממנה והמשיכו הלאה. במקום זאת הם נצרבים כ"מתמודדים שלא הגיע להם". וככאלה הציבור מסרב אפילו להביט בהם כאשר הם מסיימים את התכנית.

תאוות הבצע של המפיקים פוגעת בכוכבים בזירה נוספת: ברצונם הבלתי נשלט לסחוט את הלימון עד הסוף. הם הכניסו סעיף לחוזים של המתמודדים (מלבד מיי פיינגולד), האוסר עליהם להופיע במהלך התכנית. כך נמנע מהכוכבים לנצל את מעמד הסלב הרגעי שהם זוכים בו כדי ליצור בכוחות עצמם קריירה . החוזים הדרקוניים האלה פגים רק כאשר התכנית מסתיימת ולאף אחד כבר לא אכפת מהם. התוצאה היא שהמתמודד נזרק ככלי אין חפץ בו. והכוכב הנולד כבה.

2. הפחד מכישלון.

כה מפחדת ההפקה מכישלון, עד שהיא לא מוכנה לתת לכוכבים הזדמנות להוכיח את עצמם... ולהיכשל. באופן הזה ההפקה הופכת להיות מבית ספר לגנון. כמו כל גנון צריך להביא מבוגר אחראי בדמות כוכב בוגר שישגיח. נכון, הכוכב הבוגר אומנם תורם להעלאת הרייטינג, אך גם מאפיל על המתמודדים. ההופעה שלו בסוף הופכת להיות המוקד והצופה שם לב פחות למתמודדים ( מלבד המעריצים השרופים ביותר).

למרבה האירוניה הפחד מכישלון רק מדגיש את הכישלון. מה יישאר לנו מהעונה הזו, אם לא אסופה של קליפים עבור הזמרים המצטיינים, שנשאל עצמנו בעתיד לאן הם נעלמו. ברעש ובצלצולים ההפקה מעלה את הזמרים על עץ, ולאחר הגמר לוקחת להם את הסולם בלי לברר אם הספיקו לרדת.

הפחד מכישלון גרם ליוצרי התכנית, לעבור משיטת הגביע (שלשות וזוגות), שהונהגה עד כוכב נולד 3, לשיטת הליגה. כלומר מצב בו בכל פעם מעיפים אחד. אף אומן, בעיקר לא אומן מתחיל, יכול להמציא את עצמו מחדש תוך שבוע. לכן הוא מנפק את אותו הדבר תכנית אחר תכנית: המזרחי מסלסט, האלטרנטיבי שר בפאלסט, ורק הרוקר שומר על עניין מסוים. ברקע, זמרים לשעבר שמתחבאים מאחורי שולחן השופטים, גוערים במתמודדים שלא לוקחים די סיכונים. כאילו שלעשות אודישן פעם אחר פעם, מול כל פני האומה זהו הדבר הבטוח ביותר שקיים.

3. הניתוק.

הדבר שכוכב צריך, אפילו יותר מכישרון, הוא חומר טוב. שירים טובים וקליטים הם הסולם שמוביל לשמיים, ולא האפשרות לתמרן במיומנות בין 5 אוקטבות עם מיתר קול אחד מלופף מאחורי הוושט. ביום שלאחר התכנית, הגישה לשכיות החמדה של התרבות הישראלית נשללת מהכוכב באחת.

ההצלחה בחוץ נמדדת על פי מכירות תקליטים. אף לא אחד מאיתנו יקנה תקליט שלם של שירים ישנים או מחודשים. לכן על האומן מוטלת האחריות לנפק חומר חדש. לא תמיד הוא יכול לייצר חומר ראוי כדי למלא את הוואקום. לא תמיד הוא נופל על האמרגן שמסדר לו גישה לכותבים הנכונים. באופן זה כל כשרונו של המתמודד לשעבר מונח על קרן הצבי של יכולת כתיבת השירים שלו – יכולת שמעולם לא נבחנה במהלך העונה, וגם אם היא קיימת לא לוטשה או זכתה לביקורת בונה מהשופטים. התוצאה היא שב-90% מהמקרים היכולת הזו מאכזבת אותו.

ההפקה יכלה לעזור במקרה הזה. היא הרוויחה כבר ממילא די מהמתמודד ובהחלט יכלה להרשות לעצמה להעניק לו מתנת פרידה בדמות שיר חדש שיוכל לעזור לו לאחר מכן. למרות זאת מותירה ההפקה את המתמודד לבדו בים לא מוכר – ים היצירה, ללא מדריך וללא מפיק. מה אכפת לה? החוזה שלה אתו הסתיים, ויש מצבור שלם של כוכבים נולדים שרק מחכים לקחת את מקומו. העיקר שהוא מקבל סוף שבוע זוגי בארץ.

התוצאה היא שהכוכבים ממשיכים לדעוך. בשמי התרבות הישראלית כוכב נולד הפכה מחממה למטחנת בשר, והתרבות הישראלית הפכה לתרבות של קאברים. אין לי טענות להפקה, הטענות שלי מופנות לקשת, שלא יודעת מתי להוציא סוס גוסס מייסוריו. אין לי ספק שהגמר יהיה מרשים, וישאיר בפה טעם של עוד. אבל הרעב בתרבות הוא לכוכבים נולדים, לא לפסטיבלים ו/או גמרים. לכן, בכוכב הנולד הבא לא אצפה. אשאיר אותו בעתיד לבנות הצווחות, לילדים החולמניים. כן, גם לילדים החולמניים ולבנות הצווחות של טדי הפקות. תחת זאת אשב לקרוא ספר טוב, כי בוא נודה באמת, הריאליטי האמתי, מתרחש בכל יום שאנו שותים קפה בבוקר.

אילו לא היו לדודו טופז 10 מליון דולר אולי הייתי מרחם עליו. אילו לא היה מנהיג את התדרדרות התרבות בארץ, אולי לא הייתי מתעב אותו. אילולא הפך את שמו למותג שהטיל צל אפילו על דודו טופז עצמו, יתכן כי הייתי מבין אותו. אך כל מה שנשאר לעשות כעת הוא לשבת ולצפות.

נדמה לי שבכל תולדות התרבות הישראלית לא היה ולא יהיה מורד כה ממסדי כמו דודו טופז. הניגוד הזה, בין דודו טופז, חבר הילדות של יגאל שילון ומני פאר, אחד הסמלים של רוממה המעונבת, ובין דודו טופז נושך הזרועות ומטריד הנשים קשה מדי לתפיסה. סופרים טובים בוודאי יכתבו ביוגרפיות על האיש הזה שהיה לו הכל: אהבה, כסף, כוח ופופולריות הכל מלבד הדבר בו חשק באמת: כבוד הקולגות. במרחב הענק הזה טמונה התשובה אם דודו טופז אכן אשם במעשים המיוחסים לו או לא.

גם אם יזוכה טופז, המסתורין סביבו יותיר מעל שמו עננה של אשם. לאחר שישלם לעורכי דינו יעלם אף הכסף. כל מה שיישאר מדודו טופז תהיה רכבת הרים שהחלה באמצע שנות התשעים – רכבת הרים שסיפור מסעה, הוא קיצור תולדות התרבות הישראלית.לטוב ולרע. דודו טופז הוא הנציג הבולט של השנים הללו. של התמימות שלהן, של הרצון לעזור ושל התשוקה לבעוט. האיש שניפץ את מסך הזכוכית הדק של הטלוויזיות שלנו, והגיע לכל אחד, לא שיער את גודלו של המבול שיבוא אחריו . הוא לא דמיין שהחיבוק בין הטלוויזיה והצופה שהוא עצמו היה ממייסדיו. יהפוך ברבות הימים לחיבוק הדב הידוע בכינויו ריאליטי, ממנו אנו לא מצליחים להשתחרר עד היום, ובו לו אין כל חלק.

למבוגרים בין קוראיי זכור דודו טופז מפרשת פליטת הפה. הפרשה הזו שוכנת במקום כלשהו בין הצביעות הישראלית מחד, והאותנטיות הישראלית מאידך. דודו טופז עמד אז על הבמה בכיכר מלכי ישראל, וברגע הכי אמתי שישנו אמר את אשר על לבו. הכל הסתכם במילה אחת: צ'חצ'חים. לא האמירה היא זו שהכעיסה את עם ישראל, אלא העובדה שכל הקהל הריע לו במקום לשרוק בוז. על התרועה הזו, לא יכל טופז להיות אחראי, הוא אמנם שחרר את השד העדתי אך לא יצר אותו. למרות זאת הוא שילם מחיר כה כבד, עד כי מוטב היה אילו היה מגדל אותו בעצמו. טופז קיבל איומים על חייו, ונאלץ לברוח מהארץ לתקופה, ואף להסתובב עם מאבטחים. לבסוף חזר עם מופע שהגחיך את הפרשה. מי שאומר שהצחוק הוא התרופה הטובה ביותר, בוודאי חשב על השתלבותו מחדש של דודו טופז בחיי התרבות המקומית. עם ישראל סלחן מאוד, לעתים סלחן מדי, ודודו טופז חזר שוב ללב הקונצנזוס.

אישית לא פגשתי אותו מעולם , אך ההיכרות הטלוויזיונית הראשונה שלי עם דודו טופז הייתה ב"תוכנית זה מה יש”. קשה להבין היום את הקסם שבשעשועון השידוכים הזה ללא היכרות עם הכבדות המעונבת של הערוץ הראשון דאז. את הפריים טיים מלאו, בלחץ פוליטי, תכניות עם פוליטיקאים יוצאי צבא, מגמגמים ומעונבים שדברו כמו מתן וילנאי, והיו גאים בכך. בזמן בו עם ישראל חיפש קרני שמש, ערוץ 1 מילא את המסך בעננים. מן הנוף האפור הזה, הפציעה תכניתו של דודו טופז, בחור חתיך וממזרי, שדיבר באינטליגנציה ובתחכום, וצחק מהפולניות של המתמודדים... ודרכם על הפולניות של כל החברה דאז.

"אני מחפשת בחור סימפטי, ספונטני, רגיש", אמרה מתמודדת באנפוף קלפטאי טיפוסי.שהציגה את עצמה בכל כך הרבה שגיאות בשפה, שהקהל ידע שאין לה מושג מה אמרה וגיחך – ממתין 20 שנה שימציאו את המילה פקצה. “אני מחפש בחורה סימפטית ספונטית ורגישה", אמר הבחור אחריה, עם המבט העמום בעיניים, והקהל שאג מצחוק. איכשהו, ידע טופז לחייך בממזריות ששדרה לקהל כאילו הוא תכנן את העדלוידע האנושית הזו מראש. התכנית הזו הפכה את דודו טופז לשם דבר,ומיצקה את תדמיתו כדון ז'ואן. הוא התחתן בעקבות כך... והתגרש. אך מהתדמית הזו לא הצליח להימלט עד היום.

הפעם הבאה שדודו טופז הבליח בזיכרוני, הייתה בתכניתו "רשות הבידור". התכנית הציגה קונספט חדשני אז: לדבר ישירות אל העם. לא היו בתכנית תסריטאים עם בדיחות מתוחכמות או כותבי נאומים. ידוענים היו נדירים באותה מידה. התכנית המקורית נבנתה מהטוב והרע של עם ישראל, הציגה לראווה את הטוב והרע של עם ישראל בתמורה. עקב כך וכתה התכנית לקיתונות של ביקורת מהתקשורת .דודו טופז נחשף בה במיטבו ובאפסותו. מצד אחד החזיק טופז בשרביט המלכים של עם ישראל. הוא הכתיר כוכבים חדשים כמו אלי ומריאנו, עדי הימלבלוי ושחר חסון. מצד שני הוא הרבה להשתלח בקולגות שלו, שנולדו וחיו באותו המילייה כמוהו בכל פעם שהעזו לא לפרגן לו.. הניגוד הזה, כך אני חושב, לא נתן ולא נותן עד היום לטופז את השלווה הנחוצה לשבת ולהנות מהישגיו.

עם הזמן, ייתכן בגלל אלה הסיבות, החליט טופז להפוך את תכניתו לתכנית מעשים טובים. מבצעי גיוס תרומות, צדקה המונית ופתירת ריבים משפחתיים, היו הלחם והחמאה של התכנית בשנותיה המאוחרות. ייתכן כי אילו טופז היה יוצר תכניות כאלה בתחילת הקריירה שלו, לא הייתה נמתחת עליו ביקורת כה נוקבת. מצד שני ייתכן גם כי אף התכנית הזו הייתה נכשלת כמו התכניות האחרות מהז'אנר: “חיים יסדר" , “חלום עליכם", שהיום אף אחד לא מכיר. בסופו של דבר, הרעיונות האלה זכו ליחס צונן מן התקשורת שראתה בהם ניסיון מעורר רחמים למתן את תדמית "חיית הרייטינג" שדבקה בדודו טופז תדמית של אדם שלא יבחל בדבר למען רייטינג, אפילו לא בשקרים, כמו בתכנית בה הבטיח להביא חייזרים לתכנית.

לא הציבור הפיל את דודו טופז, אפילו דודו טופז לא הצליח להפיל את דודו טופז, אלא המכרז של ערוץ 2. החגיגה בת העשור בה פרץ הערוץ עמדה להסתיים בחריקה ביורוקרטית צורמת. פתאום נזכרו כולם להתחנף לעסקנים הפוליטיים המנהלים את המכרז, ודודו טופז נעלם מן המסך כלעומת שבא. תכניות המתחנפות לציבור כמו : “השגריר" או "דרוש מנהיג" תפסו את מקומו, ועם הזמן גילה הציבור שלהיגמל מהתמכרות זה כלל לא כואב כפי שסברו בתחילה.

לביתו המקורי "קשת" טופז מעולם לא חזר. במקום זאת, בחר לקבל משימת התאבדות ב"רשת”: תכנית בשעות המתות שלפני הפריים טיים. היה זה המקום המושלם לסיים את הקריירה. תירוצים היו לרוב: יום לא נכון, שעה לא נכונה, קהל לא מתאים מבחינה דמוגרפית. "רשת" וטופז כבר התכוננו עם רשימת התירוצים – אותה רשימת תירוצים אגב, שכעת דן שילון מתרץ בה את כישלונותיו. אך התכנית הצליחה, והפכה לשלאגר. הרייטינג הצפוי תפח וקעקע את הטענה שהרייטינג הוא זה שעשה את דודו טופז, ולא דודו טופז הוא זה שעשה את הרייטינג. מאותו הרגע דודו טופז נתפס כמר טלוויזיה, עושה נסים ונפלאות. מאותו הרגע, סופו הפך לוודאי.

חוק בלתי כתוב הוא, שממשימות התאבדות אפשר להינצל רק פעם אחת. אפילו במדינות החשוכות ביותר, כאשר נקרע חבל התלייה, זוכה הנאשם בחנינה. טופז בחר מרצונו להדק את לולאת החנק נמחדש סביב צווארו, לעלות על הגרדום פעם נוספת ולקפוץ... כל הדרך לערוץ 10. אולם הפעם החבל לא נקרע, הוא נמתח והתהדק סביב הגרון ושילח את טופז הבועט והמשתנק לבית הקברות לסלבים.

הפעם האחרונה שראיתי אותו בטלוויזיה הייתה בתכנית "שניים" בערוץ הבידור הישראלי. שם הוא וליאור סושרד, זוכה ה"יורש", שרק התחיל את חייו כסלב, שוחחו באופן בלתי מחייב על ההשפעות של החיי הסלב על הנפש. טופז שונה התגלה שם. לא אותו הטופז המחייך והממתיק סוד; לא הטופז המשתולל בהגזמה וטופח לעצמו על החזה כמו אורי זוהר תוך שהוא ואומר "אני משוגע!”. במקום זאת קיבלנו טופז מפוכח, אנושי יותר, שדיבר בגילוי לב על כמה קשה למצוא אנשים טובים בתעשייה הזו שרובה ככולה חנפנות שריקה, על האושר הקטן שלו עם חברה שמבינה אותו ועל היחסים הסבוכים שלו עם המונוגמיה.

באותה תכנית, נקפץ פתאום אגרופו של טופז כשסיפר שהאנשים שבנה וטיפח מכלום בתכניותיו, אנשים שהצליחו ושגשגו, לא מחזירים אליו כעת טלפונים כאשר היה זקוק להם יותר מכל לסייע להצלחת תכניתו בערוץ 10. הוא פנה לליאור סושרד נרעש ואמר לו: “אתה יודע מה זה לא להחזיר טלפונים?? זו פגיעה בכבודו של אדם!”. סושרד, כנראה מהערכה לטופז, השתיק את העניין והרגיע אותו. מאז לא שמעתי מדודו טופז דבר!

היום 31.5.09, נעצר דודו טופז, באופן המתוקשר ביותר שישנו – אופן ההולם מר טלוויזיה בדימוס. את הבמה המוארת היטב, ואת התזמון הקומי שלו, החליפו אורות הנאון של מרחב ירקון והמגושמות שמטביע הפחד מהאשמה. אין לי ספק שדודו טופז יואשם היות והמשטרה לא הייתה מסתכנת במעצר של אישיות כ"כ בכירה ללא עדויות המספיקות לכתב אישום, אך אני בספק רב אם יורשע. אך גם אם יורשע, וישב בכלא, יש לי הרגשה שאת הדודו טופז האמתי מעולם לא היכרנו ולעולם לא נכיר, ואני מוכרח להודות שזו הרגשה המלווה בתחושה לא קטנה של החמצה.