ארכיון דון קישוט:

הנה החלה לה שנת לימודים באוניברסיטאות, שנת לימודים ראשונה זה זמן רב בה אינני משתתף. אומנם לא סיימתי ללמוד, אך גם קורסים חדשים אין לי יותר לקחת. יש כאלה שיאמרו שזהו דבר חיובי, בעיניי זה דבר ממש לא כך. במובנים רבים, אני מרגיש כמו זומבי, לא לכאן ולא לכאן – לא מת ולא חי. למרות זאת, אני מרגיש שהמצב הזומבי שלי, מאפשר לי תובנות ייחודיות, שלשום סטודנט או בוגר לא יהיו.

No-Angel, כתבה פוסט בו היא מתארת את קשייה באוניברסיטה כשלמדה שם לפני המצאת האינטרנט.היא טוענת שהדברים השתנו לטובה, ושהיום קל הרבה יותר. לי לעומתה, הפוסט גרם לחשוב, שמאז לא השתנו דברים רק לטובה, אלא גם לרעה.

בעבר, האוניברסיטה הייתה כרטיס כניסה לחיים טובים. לפיכך גם תנאי הקבלה אליה היו לא פשוטים. הלימודים היו מפרכים, אבל בסופם היה אור בקצה המנהרה: עבודה. פעם, אפשר היה למצוא עבודה כמעט עם כל תואר באוניברסיטה,וגם אנשים שלא סיימו אוניברסיטה, נחשבו איכותיים רק מעצם זה שהם למדו שם, והצליחו לקבל משרות טובות.

כיום המצב שונה. התואר הראשון הפך כה נפוץ, שהוא כבר לא מהווה כרטיס כניסה אוטומטי לשום מקום. לסיים היום תואר ראשון,לא שונה בהרבה מלסיים בגרות, או לסיים צבא. כלומר עצם הסיום של המסגרת, לא מקנה עבודה טובה, אבל אי הסיום, מהווה כתם שחור. לכן, אנשים מנסים לסיים את המסגרות האלה בכמה שפחות מאמץ, ובכמה שפחות השקעה.

ברמה האקדמית קרה אותו הדבר בדיוק. המצאת המחשבים לא רק שלא העלתה את הרמה האקדמית, אלא אף הורידה אותה. אם פעם סטודנט שקיבל תרגיל היה צריך ללכת לספרייה, לנבור בין אלפי ספרים, לסכם לאסוף מסמכים, ולבסוף היה עורך את כולם ומרכיב מהם את המידע הנחוץ, בשנות השמונים עם הכנסת המחשב האישי, הוא פשוט היה קונה תוכנה, והתכנה הייתה פותרת לו את הבעיה.

לעומת זאת בשנות התשעים, עם כניסת האינטרנט לחיינו , התקדמנו כולנו עוד צעד קדימה. היום גם להפוך את הבעיה לנגישה לפתרון תוכנה כבר אין צורך. כיום יש את גוגל, ופשוט מחפשים בעיות דומות ברשת. כמעט תמיד אפשר למצוא בעולם מרצה שנותן את השאלה של שיעורי הבית, כשאלת דוגמה פתורה... צריך רק לחפש. ורוב הסיכויים שגם מוצאים. כך שבניגוד לפעם, בה הצטיינות בלימודים העידה תמיד על ידע, כיום הצטיינות בלימודים מעידה גם על יכולות חיפוש טובות, או על Networking מצוין, כדי למצוא חומר משנים עברו.

זה לא בהכרח דבר רע. הרי כשעובדים בעבודה, הקריטריון היחידי הוא רווח, ואם אדם יכול להביא פתרון מהגוגל מהר, בזמן שאדם אחר צריך לחשוב עליו יומיים, אז מדוע שלא יעדיפו את האדם הראשון. החיסרון היחידי, אולי, הוא שעכשיו כש"תנאי השטח" השתנו, והאוניברסיטאות עברו לעבוד בשיטות חלופיות, לא נשאר לאדם השני, החושב, מקום כדי להפגין את כשרונו. רוב הסיכויים הם שדווקא הוא, המוכשר יותר, לא יצטיין כמו הראשון, לא ילך לתארים מתקדמים, וידשדש.

האינטרנט והגלובליזציה, שאולי הקלו על הלימודים, מקשים על מציאת העבודה. המחשב החליף הרבה פונקציות שבעבר התבצעו ע"י אנשים. חשבו על זה לרגע. האאוטלוק חוסך מזכירה, תוכנות סימולציה, חוסכות עשרות מהנדסים ובודקים. פחות ופחות עבודות זמינות כעת, מאשר פעם, ויותר ויותר בוגרים מסיימים ומתחרים עליהם. למי שאין פרוטקציה, והוא לא מצטיין, קשה יותר להתברג פנימה. אם פעם 70 נחשב כציון ממוצע, ו-75 נחשב כציון הראוי לתואר שני, כיום 80 נחשב כציון ממוצע, ובפחות מ-85 ממוצע קשה להיכנס לתואר שני. בהרבה מקומות, אגב, דורשים לתארים גבוהים לבצע בחינות כניסה, בדיוק כמו הבחינות הפסיכומטריות לתואר ראשון, ולהזכירכם, גם סיום תואר שני לא מבטיח עבודה טובה, או עבודה בכלל.

כל זה צריך לזכור, הוא לא בחינם! בעבר כשרק בגרות הספיקה, מדינת ישראל סיבסדה בגרויות למחיר שווה לכל נפש. כיום, למרות שתואר ראשון שווה ברמת היוקרה שלו לבגרויות של שנות השבעים, כל ההוצאות הן על חשבונו של הסטודנט: אובדן ההכנסה, שכר הלימוד, הספרים, המחברות, הצילומים, האוכל, המגורים, הארנונה והנסיעות, הכל על חשבונו. באתר YNET עשו פעם חישוב, וגילו שעבור תואר תלת שנתי, העלות של כל אלה מסתכמת לחצי מליון שקלים.

אם עושים חשבון פשוט, ומניחים שעל כל הדברים האלה משלמים מע"מ 15%, מגלים שהמדינה מרוויחה על הסטודנט כ-100,000 ש"ח. זה מציג באור קצת מגוחך את הטענה של המדינה שאין כסף לתת לסטודנט הנחה נוספת בשכר לימוד שמסתכמת ב-25,000 ש"ח ל-3 שנים. כל זה, להזכירכם, נועד רק כדי להגיע לאותה נקודת זינוק, שפעם הספיקה רק בגרות בעבורה.

כיום כדי להגיע לנקודה הזו, שפעם הגיעו אליה בגיל 18, צריך לעבוד ולסיים ללמוד רק בגיל 25-27, עם כיס מדולדל וחובות גדולים. בגילאים האלה יש גם לרוב הסטודנטים חברה (או חבר). חיי החברה, שגם גוזלים כסף וזמן. שוב עוברים למושב האחורי.

גם לאחר סיום התואר, לא מגיעים אל המנוחה והנחלה. כולם רוצים לקבל עבודה טובה, ולכן נכנס טרנד חדש לחיי הבוגר: בחינות ההתאמה הפסיכולוגיות.בחינות ההתאמה הפסיכולוגיות, עליהם כתבתי פעם, גם הם משוכה, שבעבר לא הייתה קיימת. תארו לכם איך זה להיות סטודנט שלמד שלוש שנים לתואר, בסופן הלך לחפש עבודה, ולאחר שעבר את הראיון ,והפגין את הכישורים שלו, עדיין החליט מקום התעסוקה שלו, שהוא לא מוכן עדיין לקחת את מלוא הסיכון, ושולח אותו למכון אבחון.

לאחר שצייר עץ, הסתכל על תמונות, צייר קווי זיגזג, והשלים משפטים הוא יכול עדיין להידחות, לשנתיים, ואפילו לא לדעת למה, כי הוא חותם על ויתור קבלת התוצאות. המעסיק ששלח אותו לבחינה, גם לא יאמר לו מדוע נדחה, כי גם הוא חתום על חוזה סודיות. ומכיוון שמכון ההתאמה משרת מספר מקומות עבודה רב, אז הביקורת הזו של השנתיים, פוסלת את הבוגר מהרבה עבודות בשוק. לפני שנה ישבתי באוטובוס, ושמעתי סטודנט לתעשייה וניהול, שסיים באוניברסיטת ת"א אומר: “ס'עמק, למדתי 4 שנים, הצטיינתי, ועל מה פסלו אותי? על זה שלא כתבתי סיפור יפה על ילד וכינור??”

כדי להוסיף על הצרות, כיום יש קשר בין הון ושלטון. בעלי ההון קובעים את סדר היום של המדינה במקום הפוליטיקאים. זה אומר שכיום היכולת של העובדים להכתיב להם תנאים א די מוגבלת. אם עובד חקלאי או עובד בניין דורש יותר מדי כסף מכפי שבעל ההון או הפוליטיקאי חושבים שמגיע לו, אז הם לא נותנים לשוק לעשות את שלו... הם פשוט מביאים עובד מהודו, סין, תאילנד... המגמה הזו לא פוסחת גם על האקדמאים. למעשה זה הרבה יותר קל לייבא עבודה אקדמית לארץ. עבודתו של האקדמאי היא בעיקרה עבודה מול מחשב. כדי לשלוח קבצי וורד, שרטוטים או רישומים בדואר האלקטרוני, לא צריך אפילו רישיון כדי להביא את האקדמאי לארץ, אפשר להשאיר אותו בחו"ל.

לסיכום, אולי פעם היה קשה ללמוד, אבל ללימודים היה ערך. הם התבצעו באווירה של וודאות, שההשקעה תניב פירות. אם פעם קראו ללימודים באוניברסיטאות "טיפוס בסולם ההצלחה", כיום הסולם שוקע בבוץ, והמלחמה היא לטפס מספק מהר כדי לא להתלכלך. אז נכון שהיו קצת שיפורים בתהליך, אבל כשאני הולך ורואה את המצב הקשה של חלק מהבוגרים של היום, יש בתוכי חלק שמעדיף לחזור כמה שנים אחורה.

רציתי לכתוב פוסט יפה ומנומק על המצב הירוד של ההשכלה הגבוהה בארץ, אבל אני עצבני מדי היום. את הסיבות לכך אולי אפרט בפוסט אחר. בכל אופן מתנצל אני מראש על התגובות חסרות הסבלנות שלי בפוסט הקודם.

אחת הסיבות המרכזיות לעצבנות שתקפה אותי, היא שביתת המרצים. לפעמים אני חושב שמצבנו האקדמי דומה מאוד לבריה"מ של סוף עידן הקומוניזם. אז, שטפו את חופי ארצנו, כמו גם את שאר חופי העולם, מהגרים סובייטיים עם תעודות יפהפיות עטופות בסרטים כחלחלים מבריקים,שלאחר בדיקה קצרה ע"י שירות התעסוקה ,נשלחו לפנות את האשפה ברחובות ארצנו.

האבסורד בלט לעין, במיוחד בחברה הישראלית של אז, שהתרגלה לראות בתעודת בגרות הישג, ובתואר ראשון הישג מכובד ביותר. כמו פטריות לאחר הגשם, צמחו ציניקנים צבריים שברגע שצמד המילים "תואר רוסי" החליק משפתותיהם, קולם ירד מיד באוקטבה, ועלה מיד בסופו, כאילו ממחיש את פחיתות הכבוד שבדבר – אפילו לעומת תעודת בגרות.

שנים לאחר מכן, הסביר לי מישהו את מקור הבעיה. הוא הכניס גורם נוסף למערכת ההנחות ,והוא שרוסיה היא מדינה ענקית, והרמה אינה זהה בכל מקום. למעשה, המשיך ואמר, רק בשני מקומות: מוסקבה ולנינגרד, התרכזו מיטב המוחות, ואילו בפריפריה, היו מרוכזים בעיקר חאפרים שמצאו עבודה נוחה ומשתלמת, מוקפים אולי באנשים ספורים בעלי שווי אמתי.

החלוקה הכה חדה הזו, בין העלית והזבורית, הצליחה למהול את כל כוחה של מערכת ההשכלה הגדולה בעולם לאפס מוחלט. אפילו במדינה כמו שלנו, שגודלה יחסית לבריה"מ אפסי, הרבו במשך שנים לזלזל באחד המפעלים הסובייטים המרכזיים. לא הועילו כל מרכזי התרבות הרוסית, הפרסים והמאמרים לשיקום התדמית הזו, שעד יום זה סובלים ממנה הבוגרים. הסיבה למצב זה, לא היה מחסור בהשקעה במערכת, ולא חוסר תגמול למרצים או לחוקרים, אלא מבול של בוגרים ברישיון, ממערכות בלתי בשלות שמטרתן היחידה הייתה הענקת תארים מטעמי אידאולוגיה.

היום בישראל, נופלים גם אנו טרף למדיניות זו. אולם אצלנו, לא קיימים מנגנוני התעמולה הסובייטית, ששימשו כמרסנים חלקיים לפריצת הגבולות. אנו לעומתם נשטפים במבול פרסומות למוסדות חינוך, שבמקום לספר עד כמה התואר שלהם קשה ,מסובך ומעל לכל יוקרתי, בוחרים להפיץ מסר חלופי והוא שהתואר שלהם הוא בדיוק כמו של כולם אבל כה קל, שהוא דורש מאמץ אפסי. שהוא לא יפריע פעילות, ואפשר להמשיך לנהל את החיים כאילו כלל לא לומדים לתואר, ושזו הסיבה ולא אחרת, שצריך להעדיף אותם על פני המסגרות המקובלות.

פרסומות העבר למכללת סמי-שמעון, היוו את חוד החנית של המגמה הזו, עם מאפיין קומי (בחור התלוי הפוך וכו'). כיום הם עברו לגל פרסומות חדש (שאפרט עליו בעתיד)..ואת מקומן במשבצת הבושה תפסה הפרסומת החדשה של MLA. בפרסומת זו שאני בטוח שכולכם ראיתם, עולה בחור באווירת שאנטי, שלא ממש "שם על הלימודים”, לבמת המסיימים ומודה לכל העובדים שלו, כולם רציניים ,מבוגרים וחמורי סבר יותר ממנו, על כך שהוא לא היה צריך לעבוד קשה למען התואר בזכותם. המסר דוחה: העולם לא שייך למשקיענים, וגם לא לחכמים, אלא "העולם שייך לתחמנים". יתרה מכך השם של המוסד מרמז שמעכשיו תואר אקדמי ניתן לא באוניברסיטה, ולא בטכניון, ואפילו לא במכללה, אלא במרכז מתנ"סי שכזה להשכלה, שיעביר את התואר בסבבה.

גם אם זהו רושם מטעה, זהו רושם שנשאר טרי בזיכרונם של המעסיקים והתלמידים כאחד: "תמורת סכום הכסף המתאים, כל הבעיות המטרידות יפתרו”. הדברים הללו גורמים לי לתהות, האם גם אם יקבלו המרצים את כל רצונותיהם: העלאה בשכר, ושיפור בתנאים ובמעבדות שלהם, קמצוץ הסטודנטים ,שילכו בכל זאת לאקדמיה המסורתית, יוכל למחות את הבושה של מוסדות כמו MLA?

היו לנו מקרים מעוררי מחלוקת של תארים "אווריריים" בעבר. הייתה כמובן פרשת התארים המפורסמת של השלוחה של אוניברסיטת לטביה, אולם הייחוד בפרשה זו היה שהתארים ניתנו לשם שיפור שכר, ולא לשם קבלה לעבודה, ומה שחשוב יותר הוא התארים ניתנו ע"י מוסד זר ולא ישראלי. כאן, בשר מבשרנו מחלק תארים – בעצם מדפיס כסף, ברישיון מלא, תוך שהוא נסמך על המוניטין שנצבר בעמל ע”י האחרים – רמת האקדמיה בארץ, וממוסס אותו.

.

האם האוניברסיטאות הישראליות, גם הטובות שבהן, יהפכו לטיפה בים התארים, עד לרמה כזו שלא תוכלנה לשקם את המצב בארץ ללא קשר להישגיהן? ימים יגידו. אולם אין להכחיש שבמדינה כמו שלנו, בה לא מובנית בתודעת הציבור הפרדה בין "מוסד טוב”, "למוסד רע", וסומכים על המדינה שלא תסמיך את הבלתי ראויים לכך, המצב הקיים מהווה פרצה הקוראת לגנב.

למעשה זה גרוע מכך, הפרצה לא רק קוראת לגנב, הפרצה מתחרה עם כל הפרצות האחרות על הזכות להקיף את ישבנו של הגנב. כך עוברים להם אינספור גנבים דרך אינספור פרצות, כשהכל תקין ומורשה ע"י המדינה. ממצב בו תואר היה אות כבוד, הגענו למצב בו מחסור בתואר הפך לאות קלון. זה כלל אינו דבר טריביאלי, משום שבמדינה בה השגת התואר היא רק שאלה של כסף, אי השגת התואר, היא שאלה של אופי, יכולת כלכלית, או קשרים.

הגבולות לפרסומות מוסדות הלימוד אינם צריכים להיות חופשים אלא מוכתבים. הסיבה היא לאו דווקא בכדי לבלבל את המועמד, אלא להגן על כלל הציבור, האמור להיות מסוגל להעריך ולקלוט את הבוגר כעובד. קחו לדוגמה את השם MLA בפרסומת. השם מרמז על תואר אמריקאי, עד שמגלים שלמעשה זה קיצור של "מרכז להשכלה אקדמית”. תארו לכם שבא אליכם עובד שאומר "למדתי בMLA”, זה נשמע מאוד דומה ל MIT או UCLA לא כך? קל להתבלבל ולהעדיף במקרה זה את האדם הלא נכון. זו הסיבה שיש צורך בדירוגים וגבולות אובייקטיביים, וביקורת כנגד פרסום מטעה בכדי למנוע אבדן של כסף וזמן יקרים, הן של הסטודנט והן של המעסיק, שיכול להיות גם אנו , האזרחים הפשוטים, שצריכים מידי לשכור רואה חשבון, פסיכולוג או עורך דין וכו' שיטפלו בצרכינו האישיים ביותר.

אחרת אנו נגיע למצב בו חזיתי כיום...