ארכיון דון קישוט:

הנה החלה לה שנת לימודים באוניברסיטאות, שנת לימודים ראשונה זה זמן רב בה אינני משתתף. אומנם לא סיימתי ללמוד, אך גם קורסים חדשים אין לי יותר לקחת. יש כאלה שיאמרו שזהו דבר חיובי, בעיניי זה דבר ממש לא כך. במובנים רבים, אני מרגיש כמו זומבי, לא לכאן ולא לכאן – לא מת ולא חי. למרות זאת, אני מרגיש שהמצב הזומבי שלי, מאפשר לי תובנות ייחודיות, שלשום סטודנט או בוגר לא יהיו.

No-Angel, כתבה פוסט בו היא מתארת את קשייה באוניברסיטה כשלמדה שם לפני המצאת האינטרנט.היא טוענת שהדברים השתנו לטובה, ושהיום קל הרבה יותר. לי לעומתה, הפוסט גרם לחשוב, שמאז לא השתנו דברים רק לטובה, אלא גם לרעה.

בעבר, האוניברסיטה הייתה כרטיס כניסה לחיים טובים. לפיכך גם תנאי הקבלה אליה היו לא פשוטים. הלימודים היו מפרכים, אבל בסופם היה אור בקצה המנהרה: עבודה. פעם, אפשר היה למצוא עבודה כמעט עם כל תואר באוניברסיטה,וגם אנשים שלא סיימו אוניברסיטה, נחשבו איכותיים רק מעצם זה שהם למדו שם, והצליחו לקבל משרות טובות.

כיום המצב שונה. התואר הראשון הפך כה נפוץ, שהוא כבר לא מהווה כרטיס כניסה אוטומטי לשום מקום. לסיים היום תואר ראשון,לא שונה בהרבה מלסיים בגרות, או לסיים צבא. כלומר עצם הסיום של המסגרת, לא מקנה עבודה טובה, אבל אי הסיום, מהווה כתם שחור. לכן, אנשים מנסים לסיים את המסגרות האלה בכמה שפחות מאמץ, ובכמה שפחות השקעה.

ברמה האקדמית קרה אותו הדבר בדיוק. המצאת המחשבים לא רק שלא העלתה את הרמה האקדמית, אלא אף הורידה אותה. אם פעם סטודנט שקיבל תרגיל היה צריך ללכת לספרייה, לנבור בין אלפי ספרים, לסכם לאסוף מסמכים, ולבסוף היה עורך את כולם ומרכיב מהם את המידע הנחוץ, בשנות השמונים עם הכנסת המחשב האישי, הוא פשוט היה קונה תוכנה, והתכנה הייתה פותרת לו את הבעיה.

לעומת זאת בשנות התשעים, עם כניסת האינטרנט לחיינו , התקדמנו כולנו עוד צעד קדימה. היום גם להפוך את הבעיה לנגישה לפתרון תוכנה כבר אין צורך. כיום יש את גוגל, ופשוט מחפשים בעיות דומות ברשת. כמעט תמיד אפשר למצוא בעולם מרצה שנותן את השאלה של שיעורי הבית, כשאלת דוגמה פתורה... צריך רק לחפש. ורוב הסיכויים שגם מוצאים. כך שבניגוד לפעם, בה הצטיינות בלימודים העידה תמיד על ידע, כיום הצטיינות בלימודים מעידה גם על יכולות חיפוש טובות, או על Networking מצוין, כדי למצוא חומר משנים עברו.

זה לא בהכרח דבר רע. הרי כשעובדים בעבודה, הקריטריון היחידי הוא רווח, ואם אדם יכול להביא פתרון מהגוגל מהר, בזמן שאדם אחר צריך לחשוב עליו יומיים, אז מדוע שלא יעדיפו את האדם הראשון. החיסרון היחידי, אולי, הוא שעכשיו כש"תנאי השטח" השתנו, והאוניברסיטאות עברו לעבוד בשיטות חלופיות, לא נשאר לאדם השני, החושב, מקום כדי להפגין את כשרונו. רוב הסיכויים הם שדווקא הוא, המוכשר יותר, לא יצטיין כמו הראשון, לא ילך לתארים מתקדמים, וידשדש.

האינטרנט והגלובליזציה, שאולי הקלו על הלימודים, מקשים על מציאת העבודה. המחשב החליף הרבה פונקציות שבעבר התבצעו ע"י אנשים. חשבו על זה לרגע. האאוטלוק חוסך מזכירה, תוכנות סימולציה, חוסכות עשרות מהנדסים ובודקים. פחות ופחות עבודות זמינות כעת, מאשר פעם, ויותר ויותר בוגרים מסיימים ומתחרים עליהם. למי שאין פרוטקציה, והוא לא מצטיין, קשה יותר להתברג פנימה. אם פעם 70 נחשב כציון ממוצע, ו-75 נחשב כציון הראוי לתואר שני, כיום 80 נחשב כציון ממוצע, ובפחות מ-85 ממוצע קשה להיכנס לתואר שני. בהרבה מקומות, אגב, דורשים לתארים גבוהים לבצע בחינות כניסה, בדיוק כמו הבחינות הפסיכומטריות לתואר ראשון, ולהזכירכם, גם סיום תואר שני לא מבטיח עבודה טובה, או עבודה בכלל.

כל זה צריך לזכור, הוא לא בחינם! בעבר כשרק בגרות הספיקה, מדינת ישראל סיבסדה בגרויות למחיר שווה לכל נפש. כיום, למרות שתואר ראשון שווה ברמת היוקרה שלו לבגרויות של שנות השבעים, כל ההוצאות הן על חשבונו של הסטודנט: אובדן ההכנסה, שכר הלימוד, הספרים, המחברות, הצילומים, האוכל, המגורים, הארנונה והנסיעות, הכל על חשבונו. באתר YNET עשו פעם חישוב, וגילו שעבור תואר תלת שנתי, העלות של כל אלה מסתכמת לחצי מליון שקלים.

אם עושים חשבון פשוט, ומניחים שעל כל הדברים האלה משלמים מע"מ 15%, מגלים שהמדינה מרוויחה על הסטודנט כ-100,000 ש"ח. זה מציג באור קצת מגוחך את הטענה של המדינה שאין כסף לתת לסטודנט הנחה נוספת בשכר לימוד שמסתכמת ב-25,000 ש"ח ל-3 שנים. כל זה, להזכירכם, נועד רק כדי להגיע לאותה נקודת זינוק, שפעם הספיקה רק בגרות בעבורה.

כיום כדי להגיע לנקודה הזו, שפעם הגיעו אליה בגיל 18, צריך לעבוד ולסיים ללמוד רק בגיל 25-27, עם כיס מדולדל וחובות גדולים. בגילאים האלה יש גם לרוב הסטודנטים חברה (או חבר). חיי החברה, שגם גוזלים כסף וזמן. שוב עוברים למושב האחורי.

גם לאחר סיום התואר, לא מגיעים אל המנוחה והנחלה. כולם רוצים לקבל עבודה טובה, ולכן נכנס טרנד חדש לחיי הבוגר: בחינות ההתאמה הפסיכולוגיות.בחינות ההתאמה הפסיכולוגיות, עליהם כתבתי פעם, גם הם משוכה, שבעבר לא הייתה קיימת. תארו לכם איך זה להיות סטודנט שלמד שלוש שנים לתואר, בסופן הלך לחפש עבודה, ולאחר שעבר את הראיון ,והפגין את הכישורים שלו, עדיין החליט מקום התעסוקה שלו, שהוא לא מוכן עדיין לקחת את מלוא הסיכון, ושולח אותו למכון אבחון.

לאחר שצייר עץ, הסתכל על תמונות, צייר קווי זיגזג, והשלים משפטים הוא יכול עדיין להידחות, לשנתיים, ואפילו לא לדעת למה, כי הוא חותם על ויתור קבלת התוצאות. המעסיק ששלח אותו לבחינה, גם לא יאמר לו מדוע נדחה, כי גם הוא חתום על חוזה סודיות. ומכיוון שמכון ההתאמה משרת מספר מקומות עבודה רב, אז הביקורת הזו של השנתיים, פוסלת את הבוגר מהרבה עבודות בשוק. לפני שנה ישבתי באוטובוס, ושמעתי סטודנט לתעשייה וניהול, שסיים באוניברסיטת ת"א אומר: “ס'עמק, למדתי 4 שנים, הצטיינתי, ועל מה פסלו אותי? על זה שלא כתבתי סיפור יפה על ילד וכינור??”

כדי להוסיף על הצרות, כיום יש קשר בין הון ושלטון. בעלי ההון קובעים את סדר היום של המדינה במקום הפוליטיקאים. זה אומר שכיום היכולת של העובדים להכתיב להם תנאים א די מוגבלת. אם עובד חקלאי או עובד בניין דורש יותר מדי כסף מכפי שבעל ההון או הפוליטיקאי חושבים שמגיע לו, אז הם לא נותנים לשוק לעשות את שלו... הם פשוט מביאים עובד מהודו, סין, תאילנד... המגמה הזו לא פוסחת גם על האקדמאים. למעשה זה הרבה יותר קל לייבא עבודה אקדמית לארץ. עבודתו של האקדמאי היא בעיקרה עבודה מול מחשב. כדי לשלוח קבצי וורד, שרטוטים או רישומים בדואר האלקטרוני, לא צריך אפילו רישיון כדי להביא את האקדמאי לארץ, אפשר להשאיר אותו בחו"ל.

לסיכום, אולי פעם היה קשה ללמוד, אבל ללימודים היה ערך. הם התבצעו באווירה של וודאות, שההשקעה תניב פירות. אם פעם קראו ללימודים באוניברסיטאות "טיפוס בסולם ההצלחה", כיום הסולם שוקע בבוץ, והמלחמה היא לטפס מספק מהר כדי לא להתלכלך. אז נכון שהיו קצת שיפורים בתהליך, אבל כשאני הולך ורואה את המצב הקשה של חלק מהבוגרים של היום, יש בתוכי חלק שמעדיף לחזור כמה שנים אחורה.

מה שהרגיז אותי היום, היו חיוכים, חיוכים במסך מפוצל. מצידו השמאלי של המסך, ישבה כתבת ערוץ 10, שדמתה שתי טיפות ליעל בר-זוהר, ומצידו הימני של המסך המפוצל, ישב רב פקד שזוף ומסוקס במשטרת ישראל.

על פניהם היה מרוח חיוך. חיוך של ניצחון גדול. את החיוך הזה, השמור לסילוקו של רשע גדול מעל פני האדמה, לא עורר לוויתן פשע שנתפס, או מחבל שחוסל, אלא פנסיונר בן 65 . השוטר החייכן במצ’ו- ג’נטלמניות ישראלית טיפוסית, התנדב להסביר “בפשטות”, “לבלונדה הטיפשה" את הפרשה “המסובכת” (לדבריו): האדם, כך טען, חשוד בסחר באיברים. וכאשר הלסת של הכתבת נשמטה כנראה מהפחד, תיקן רב הפקד את עצמו בחיוך מעוד, ואמר שהוא עסק "רק" בתיווך.

בשלב זה התחלתי להקשיב מקרוב, בזמן שהקצין הסביר את שיטת הפעולה "המתוחכמת" שלו. האדם פירסם מודעה בעיתון, והציע את שירותיו הן למעוניינים לקנות והן למעוניינים למכור. הדבר הזה גרם לי לתהיות קשות: ממתי פושע שמפרסם מודעה בעיתון נחשב כ"מתוחכם"? בכל אופן, הפקד המשיך ופירט את השיטה המתוחכמת וסיפר שהפושע הזה גבה 130 אלף שקל, ממשפחת החולה עבור הפעילות.ומתוכם העניק 100 אלף שקל לתורם, ואת השאר שמר לעצמו. בשלב זה נכנסה הבלונדינית, וניסתה לפזר גיצים של אינטיליגנציה, והזכירה שלא מזמן נחקק חוק חדש, שאוסר פעילות שכזו. הקצין הרחיב את חיוכו, וחשף עוד שתי שיניים טוחנות שנצצו באור הפרוג’קטורים, ואמר שזה נכון, ושהאדם הזה הוא האדם הראשון שנשפט על עברה שכזו. האייטם הסתיים, אך ההרהורים שלי רק החלו. הקוראים הקבועים יודעים שכשאני מתחיל להרהר, שום מחשבה חיובית לא יוצאת מזה, אז כאן ניתנת אפשרות יציאה למי שחושש להמשיך.

מן הכתבה הבנתי, שנחקק בישראל לאחרונה חוק האוסר על מכירה של איברים. איני משפטן, ואיני מכיר את לשון החוק, אך יכול אני להסיק כמה מסקנות והנחות לגביו, ומי שחושב שאני טועה, מוזמן לתקן אותי בתגובות. ראשית, החוק לא מבדיל בין סחר בהסכמה וסחר שלא בהסכמה. משום שברור שהפעילות של המתווך הנ"ל הייתה בהסכמה, ולמרות זאת המתווך נעצר, ומנסים לעשות ממנו דוגמה במשפט ראווה מתוקשר. לכן, ברור שהמטרה של החוק אינה שיפור המצב, אלא שימור המצב, כלומר מניעה של בריחת תורמים פוטנציאליים אל המסלול המשתלם יותר של רווח כספי. כמו בכל מדינה דמוקרטית, החוק צריך לעבור את מבחן דעת הקהל, ולכן הוא מוצג בשיטת המקל והגזר. במדינת ישראל, עם זאת, קיים סוג מיוחד של חקיקה: לנזקקים, זוהי חקיקה עם מקלות ארוכים וגזרים קטנים, ולעשירים,זו חקיקה עם מקלות קצרים וגזרים גדולים. אין כל ספק שהאנשים הזקוקים לתרומת האיבר ולכסף נחשבים כנזקקים, ולכן סביר להניח שהחוק נתן להם סוכריות קטנטנות על תרומת איבר מגופם,(בטח הקלות במס או בביטוחים), ואיים עליהם בעונשים כבדים אם יעזו ללכתו למקום אחר.

מה שהחוק, הציבור ושתי הבובות המחייכות במסך המפוצל התעלמו ממנו, הוא שגם התורמים הם אנשים נזקקים.אנשים מיואשים. הם מיואשים עד כדי כך, שהגיעו למצב שהם מוכנים לקחת איבר מהגוף שלהם, ולתת אותו לזר מוחלט.התמורה היא קטנה יחסית להקרבה :סכום הכסף שקול למשכורת שנתית ממוצעת.

מן הכתבה הזו, ומכתבות אחרות שראיתי בטלוויזיה לאחרונה, קיבלתי את הרושם שהאנשים המוכנים לתרום איברים, עושים את זה רק בשבלי הכסף, ובכסף הזה הם הולכים לבלות, אולי לצאת לטיול במזרח הרחוק, או לטיול גמלים באפריקה. הם הוצגו ומוצגים כאנשים אגואיסטים אגוצנטריים ותככניים, המעדיפים את האינטרס האישי שלהם על פני אינטרס הכלל. אולם האמת היא שונה: הצרכים שלהם, הם צרכים מיידיים וכואבים. כולנו יודעים את האמת הזו בתוך תוכנו, אך משום מה, ברגע הצפיה בכתבה אנו שוכחים מכך.

מה שמעניין בחוק, הוא שהוא לא אוסר על תרומת איברים, כל עוד היא ”טהורה”. לכן, בכל מקום אנו מופגזים בפרסומות, תשדירים וכתבות המעודדים אותנו לתרום בחינם. רבים מספור הם הסיפורים המשודרים על אדם שחייו נצלו ברגע האחרון מתרומה שהגיעה בדיוק בזמן. אבל ללא הפסק מנקרת בי המחשבה: מדוע לתרום בחינם. מדוע שבמקום שהמדינה תאסור על אנשים לקבל מאה אלף שקל שהם בברור זקוקים להם. בעיקר אם זה סכום שאנשים אחרים מוכנים לשלם, לא תיתן המדינה מאה אלף שקל לתורם הכליה,על כך שהציל אחד מאזרחיה? מדוע שהמדינה לא תחייב את חברות הביטוח, האחראיות להוצאות הרפואיות, לעשות זאת? אם זה בלתי אפשרי, אז מדוע שהמדינה לא תיתן את הכסף כהלוואה לחולים ותחבר תוכנית החזרים נוחה למשפחה המקבלת שתסכים לשלם את הכסף הזה בשמחה, במקום לגרד כסף בשוק האפור בריבית רצחנית? מדוע באה המדינה, מציבה קיר בלתי עביר, ואומרת לאנשים שיתרמו (למעשה) ללא תגמול ראוי, או שלא יתרמו בכלל??

ההסבר ששמעתי הוא שישנם הרבה אנשים נזקקים, כמאה אלף בישראל, והמדינה לא יכולה לשלם לכולם, ולכן היא נאלצת לבקש "תרומות" תמורת תגמולים קטנים מאוד”. את ההסבר הזה שמעתי פעמים רבות, אך יש בו פגם עיקרי: המדינה לא משלמת עבור הטיפולים אלא קופת חולים פרטית. אם כן, מדוע לא לחייב את קופת החולים לשלם עבור הכליה שהמבוטח זקוק לה, ומדוע, מתערבת המדינה לטובת קופות החולים כדי לקבל תרומות בחינם, ולא לטובת החולים. מדוע המדינה לא בוחרת לעשות מה שמטיפה היא לנו כל הזמן הזה: להיכנע לתנאי השוק ולשלם את המחיר הראוי? ההסבר שקיבלתי היה שאם יעשו כך, יעלה מחיר הביטוח לכולם, והרבה אנשים לא יוכלו להרשות זאת לעצמם.

התהיות הללו נשארו אצלי בראש זמן רב, עד שבוקר בהיר אחד קיבלתי מכתב מקופת החולים שלי. היות ואני אדם צעיר ובריא, הציעו לי להירשם לפוליסה נוספת של ביטוח. פתחתי את החוברת, וגיליתי למרבה ההפתעה, שהחברה מציעה לי תמורת כמה עשרות שקלים בחודש, ניתוחי השתלה (חלקם אפילו בחו"ל) בעלות גג של מליון וחצי שקלים.

למי שלא הבין את מה שקרא, אני אחזור על כך שוב. תמורת סכום של עד 100 שקל בחודש, חברות הביטוח מוכנות לשלם באופן גלוי וחוקי פי 15 מהסכום שדורש תורם כליה בשוק השחור. או במילים אחרות, אם מדינת ישראל הייתה רוצה לסלק את בעיית תרומת הכליה, ובעיית הכספים של התורמים, כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות הוא לדאוג שכל אחד מן המאה אלף יהיה מבוטח, כלומר להוציא 10 מליון שקלים (לא דולרים) ולשלם ללא כל בעיה לכל תורם כמאה אלף שקל.

אם מדינת ישראל הייתה מוציאה על כל אזרח את כמה עשרות השקלים הנדרשים כדי לבטח אותו כנגד מקרים אלה, זה היה עולה הרבה פחות מכל הפרסומות, הכתבות והשידולים חסרי התועלת. לכסף יש נטיה להעלים את הבעיות האלה. גם אם חברות הביטוח תסרבנה לבטח את כולם ותתעקשנה לבטח רק את הבריאים, יש לצאת מנקודת ההנחה שכל החולים היו בריאים פעם (לשם כך נועד הביטוח מלכתחילה), וכמות האנשים שיוולדו חולים, ויזדקקו לטיפול אך ישארו ללא ביטוח תהיה כה קטנה, שלהם תמיד אפשר יהיה למצוא פתרון מיוחד במסגרת התקציב ובא לציון גואל.

אולם הממשלה שלנו, פועלת לפי הכלל "למה לשלם על משהו בזול כשאפשר לקבל אותו בחינם". ובמקום לסבסד את הביטוח הזה לכולם, עשתה מעשה זול עוד יותר: ברגע נתון הרימו מאה ועשרים ח"כים את היד, חוקקו חוק, ונפתרה הבעיה: "אין יותר סחר באיברים!”.

מוטב היה אם חברי הכנסת שלנו היו מנצלים את נסיעותיהם התכופות בחו"ל כדי לבלות פחות בדיוטי פרי ולבקר יותר באתרים. אם ישנו משהו שההסטוריה למדה אותנו, בעיקר ההיסטוריה העכשווית של הגוש הקומוניסטי, הוא שכשיש למשהו ביקוש שהממשלה לא מספקת, נוצרת בועה קטנה ואפלה שקוראים לה שוק שחור. הבועה גודלת וגודלת, ואם הבועה צומחת מעבר למסה קריטית מסויימת, היא הופכת לרווחית ברמה כזו, שהיא מזינה אירגוני פשע, שכבר אי אפשר להדביר לעולם.

גם כאן, יצרה הממשלה אפקט דומה. ראשית היה מחסור בתרומות, עם אפיק חלופי מפוקפק אבל חוקי לתרומות בתשלום. הממשלה הפכה את האפיק הזה לבלתי חוקי, מתוך מחשבה, היא שהחומר הזורם בו, יעבור לאפיק החוקי. בתרגום פשוט יותר: הממשלה הניחה שאם לא יאפשרו לאדם לתרום כליה בתשלום, הוא יאלץ לתרום בחינם. (כן זה באמת נשמע "הגיוני" נכון? ). אבל האפיק החוקי, לא יכול לספק את הביקוש, ולכן נוצר שוק שחור בלתי חוקי. כלומר שוק שחור מסוכן יותר, ולכן גם רווחי יותר.

שוק בלתי חוקי ימשוך גם אנשים הרגילים לעסוק בתחום בלתי חוקי, ואז במקום לדרוש 130 אלף מאדם נזקק, ולתת לתורם מאה, הם ידרשו חצי מליון, יתנו לתורם מאה, ואת השאר ישמרו לעצמם. בכסף הם יקימו מנגנון משומן יותר ומשוכלל יותר. אולי יקנו כמה פוליטיקאים ושוטרים שיעלימו עין בדרך, וימשיכו לקחת עוד ועוד סכומי כסף בסדר גודל הזה, ובמהרה יהפכו לאימפריה שלא ניתן יהיה לעצרה, גם לאחר שיתבטל החוק האווילי הזה.

מה שמצחיק בכל הסיפור, מה שבאמת גורם לי לחייך במסך מפוצל, הוא שישנם שני אנשים, במרכז העניינים של העשייה הישראלית. אחת בתקשורת, והשני במשטרה, שמאמינים שעל ידי משפט ראווה לדג רקק, שהעניק יחס הוגן (פחות או יותר) ללקוחות שלו, הם ידבירו את התופעה, במקום לעודד אותה עוד יותר. האנשים האלה מאמינים שהנזקקים לכליה, יפחדו מהמשפט ולא מהכאבים הבלתי פוסקים. הם מאמינים שעל ידי החוק הזה, הם חיסלו את הצורך של האנשים המיואשים הצריכים כסף רב, הם לא מבינים, שבמקום לתרום כליה באופן חוקי, הם יפנו לעבריין וינוצלו כמו נערות ליווי שאינן יכולות לפנות לאף אחד בארץ לעזרה. זה מדהים עד כמה כוח מאמינים הפוליטיקאים שלנו קיים באצבע אחת שלהם.