איסופוס התחיל
את חייו בתור עבד וסיים אותם בתור אחד
האנשים המפורסמים בהיסטוריה.
כדי להגיע למעמד זה הוא לא נלחם בקרבות,
לא רצח אנשים, לא
בנה בניינים מפוארים...
הוא רק דיבר או המשיל משלים.
אחד המשלים
המפורסמים של איזופוס היה השועל והכרם:
שועל
עבר על פני כרם ורצה להיכנס לתוכו,
אך הכרם
היה גדור מסביב .
הלך
השועל מסביב לכרם ומצא חור בגדר.
רצה
השועל להיכנס דרך החור – ולא יכול .
מה
עשה?
צם
שלושה ימים עד שכחש ונכנס דרך החור.
ישב
השועל בכרם שלושה ימים ,
אכל מן
הענבים עד אשר השמין .
ביקש
השועל לצאת דרך החור ולא יכול .
מה
עשה?
צם
עוד שלושה ימים עד שכחש-
ויצא.
הפך
השועל את פניו אל הכרם ואמר :
"כרם,
כרם !
מה יפה
אתה!
מה
טובים פרותיך !
אבל מה
הנאה ממך ?
רעב
באתי ורעב יצאתי ..."
אם יש דבר אחד
שההיסטוריה נודעת בו הוא האירוניה,
ואם פעם השתמשו במשל זה של איסופוס
כדי לשחרר עבדים,
כיום משתמשים בו כדי לשעבד אותם.
כשאני חושב
על בעיית העובדים הזרים,
תמיד צץ במוחי משל זה.
מה שמעניין הוא שהמשל הזה נכון בכל
כך הרבה מישורים.
דוגמה אחת יכולה להיות שאנו הכרם
והעובדים הזרים הם השועלים.
הם נכנסים הנה כחושים,
והרבה מהם נתקעים פה בלי יכולת לצאת,
ויוצאים כחושים שוב.
דרך אחרת
לחשוב על המשל הזה הוא שאנו,
האזרחים הפשוטים,
הם הכרם, והשועלים
הם בעלי ההון. הם
נכנסים וניזונים מאיתנו אך יודעים שיעזבו
את הכרם, כלומר
אותנו, כחושים,
ולכן לא מתאמצים לצאת.
הם ממשיכים בסורם...
עד שכל הענבים העסיסיים נעלמים,
או בשפה מוכרת יותר :
“בריחת מוחות".
העשירים
בוודאי יגידו משהו שונה כדי לחזק את הטענה
שלהם. הם יגידו
שהם הכרם, ואנחנו,
האזרחים הרגילים הם השועלים.
אנחנו מגיעים אליהם כחושים,
וניזונים מהם (בשפתם:
הנבלות שמנצלות אותם),
וכשאנו בוחרים לעזוב,
הם מאחלים לנו להיות כחושים שוב.
תהיה נקודת
השקפתכם אשר תהיה,
דבר אחד ברור. יש
בסיפור שלנו שני אלמנטים.
הראשון הוא השועל,
והשני הוא הכרם.
השועל הוא יצור חי נושם ומדבר.
כואב לו, הוא
רעב, ואנו מתפתים
לרחם עליו. שימו
לב גם שהשועל הוא זכר.
השנייה, הכרם,
לעומתו, היא
נקבה פתיינית שמבטיחה הרבה ולא נותנת דבר
בתמורה. אנו
שונאים אותה על כך.
העובדה שהכרם היא השתקנית,
והשועל הוא בעל יכולת הדיבור גורמת
לנו לסערת הרגשות בה אנו שוכחים שהשועל
הוא הנצלן, והכרם
היא המזינה, שהשועל
לא הפסיד דבר, הכרם
כן.
בשבועות
האחרונים יצא קמפיין שיווקי,
כנגד העסקה לא חוקית של עובדים
זרים. קמפיין זה
מציג שחקנים המשחקים אנשים אמתיים המביטים
אליכם בעיניים מלאות תחנונים ומבקשים:
“אל תיקחו לי את הפרנסה".
אם לומר את האמת,
אני די סולד מהקמפיין הזה.
האלמנט של גזל הפרנסה מזכיר לי את מסע
הבחירות של הניאו נאצי יורג היידר באוסטריה.
אם קמפיין זה יימשך,
לא רחוק היום שילדים של אב שאיבד את
מקום עבודתו, יתעללו
בילדים של עובדים זרים והגזענות תחגוג
בארץ. הבעיה היא
שבמקום לתקוף את הקמפיין ולבקש שיחליפו
את הססמה למשהו צורם פחות,
אלה התומכים בהמשך עבודת העובדים
הזרים פונים למסלול שונה לחלוטין.
אנשים אלה
טוענים בעצם שתי טענות:
הטענה הראשונה היא שהעובדים הזרים
מועילים לכלכלה הישראלית,
ואילו הטענה השנייה היא שאף ישראלי
לא יהיה מוכן לעבוד בעבודות אלו.
בשתי הטענות הללו,
יש מעט מאוד אמת.
נתייחס קודם
לטענה הראשונה:
העובדים הזרים מועילים לכלכלה
הישראלית. כלכלה
היא לרוב משחק סכום אפס.
זה אומר שאם אדם א'
מרוויח בעסקה,
סימן שיש אדם ב'
שמפסיד ממנה.
לדוגמה אם קניתם נעליים בהנחה של 50%
סימן שהמוכר כבר הפסיד 50%
מהמחיר ומעדיף לא להפסיד את השאר.
כך שאם העובדים הזרים מניבים רווח
לאיש עסקים א', הם
יוצרים הפסד לאיש עסקים ב'.
אם ניקח את הרווח של ה50%
שלכם ונחבר אותו להפסד ה50%
של המוכר, נגלה
ששניכם יחד לא הרווחתם ולא הפסדתם:
הסכום הוא אפס.
כך גם בסוגיית העובדים זרים.:
הכלכלה לא הרוויחה ולא הפסידה מהעובדים
הזרים בעיקר בענפי השירות.
הרווח היחידי מגיע מכספי הפיקדון של
העובדים הזרים, שכדי
להרוויח מהם צריך לגרום להם להפוך ללא
חוקיים. ההפסד,
לעומת זאת, הוא
עלויות המחיה שלהם בארץ.
מי שמשלם אותן הם דווקא האנשים העניים
שערך הבתים בשכונות בהן הם גרים יורד.
אנשים אלה לא מרוויחים מעבודה העובדים
הזרים דבר, רק
מפסידים.
הדרך היחידה
בה העובדים הזרים יוכלו באמת "לתרום",
לכלכלה הישראלית היא אם יעבדו בענף
יצרני שייצא מוצרים לחו"ל.
רק באופן הזה,
בכלכלה, יפסיד
מישהו במקום אחר בעולם ולא הכלכלה הישראלית.
העובדים הזרים היחידים שייתכן שעושים
זאת הם העובדים הזרים בחקלאות.
זאת כי המוצרים החקלאיים מיוצאים.
כל השאר לא.
הטענה השנייה
היא הטענה שמקוממת אנשים יותר מכל,
וסביבה מתפתח כל הוויכוח.
הטענה היא שישראלים לא יהיו מוכנים
לעבוד בעבודות אלו.
אם תלכו לכל פוסט,
כמעט ולא תראו את הטענה הראשונה,
אלא רק את הטענה השנייה.
באתרים אלה יספרו לכם סיפורים קורעי
לב על יבולים שנרקבים כי אף אחד לא מוכן
לקטוף אותם. זקנים
היושבים ללא מישהו שיטפל בהם,
פרויקטים של בניה שהרוח הקרה שורקת
בין פיגומיהם השוממים,
והכל כי הישראלים לא מוכנים לעסוק
במשרות אלה.
הבעיה העיקרית
בטענה הזו היא הסטטיסטיקה.
כשעושים ממוצע על יותר מדי אנשים ועל
יותר מדי ענפים מקבלים נתון סטטיסטי שלא
אומר דבר. ענף
הבניה אינו דומה בדבר לענף הטיפול בקשישים.
התאילנדי אינו דומה לסיני או לפיליפיני,
והקריאה הגורפת הזו היא בדיוק לב
הבעיה.
הבעיה השנייה
היא לוגית. בכל
מקום בו אני רואה את הטענה השנייה,
לא טוענים שישראלי לא מוכן לעבוד
בעבודה הזו, אלא
שישראלי לא מוכן לעבוד בעבודה הזו תחת
התנאים בהם עובד הפועל הזר.
טענה אחרת היא שהישראלי אינו מנוסה
בעבודתו כמו העובד הזר.
מי שיסתכל על הטענות האלה יראה משהו
מדהים: הטענות
האלה הן בדיוק משל השועל והכרם.
המעסיק הוא השועל שנכנס לכרם המלאה
בעבודה זולה וזמינה.
הוא השמין, או
במילים אחרות ביסס את פעילותו העסקית על
המשאב הזמין הזה.
כעת, מבקשים
מהמעסיק (השועל),
לצאת מהכרם, או
לשנות אסטרטגיה עסקית,
ושתי הטענות שלו מסתכמות בטענה אחת:
הענבים בחוץ אינם כה זמינים ועסיסיים
כמו הענבים בפנים.
כעת בואו נשאל את השאלה האמתית והיחידה
בנוגע לפועלים הזרים:
האם אנו,
האנשים שמחוץ לכרם צריכים לבזבז
את המשאבים שלנו כדי להשאיר את השועל השמן
בכרם?
אל תמהרו
לענות! השועל
חושב רק על עצמו. אין
בכך כל ספק. אך
יתכן שגם אנו הישראלים עדיין מרוויחים.
לדוגמה: אדם
יצרני במיוחד, משלם
מסים גבוהים יותר,
ומכך כולנו נהנים.
מצד שני, מהתדלדלות
הכרם ומהתדלדלות הענבים מחוצה לה,
כולנו מפסידים ואולי התשובה צריכה
להיות שלילית. השאלה
הזו לא קלה, ולכן
אנו מינינו גוף מוסמך שידון בה.
לגוף הזה
קוראים המחוקק או הממשלה.
עם כל (חוסר)
הכבוד שאנו רוחשים לה,
אנו עדיין בוחרים אותה כל ארבע שנים
(חחחח),
ואנו מחליפים אותה כאשר אינה ממלאת
את תפקידה. הממשלה
החליטה לצמצם במכסות,
ומי שזה לא מוצא חן בעיניו קיימות
דרכים חוקיות בהן הוא יכול להביע את מחאתו.
דרך אחת היא לשנות את החוק לצמיתות.
דרך אחרת היא לשנות את החוק לתקופת
הסתגלות... ודרך
שלישית היא לבחון חלופות.
מה שנעשה
בפועל שונה לחלוטין.
בפועל בכל פעם מביאים לפרסום איזה
מסכן שיסבול מהמצב,
ומציגים אותו כדוגמה לכולם.
זה, אגב,
גם מה שנעשה עם העובדים הישראלים
בקמפיין לאיסור העובדים הזרים.
אבל זו בדיוק הנקודה במשחקי סכום אפס:
כל צעד שיעשה יפגע במישהו.
אם לדוגמה יחליטו להעלות את הארנונה,
ימצאו זקן שקנה את הדירה בגרושים לפני
20 שנה לפני שערכה
עלה והפנסיה שלו לא מכסה את הסכום.
האם זו סיבה לא להעלות את הארנונה?
כמובן שלא! אם
יחליטו לצמצם את מכסת עובדי הסיעוד,
ימצאו אמא עובדת או סבא זקן שהדבר
הרסני לגביהם. האם
זה אומר שבכל המדינה אסור לצמצם את משרת
עובדי הסיעוד? כמובן
שלא! צריך לטפל
באנשים החריגים האלה באופן פרטני (או
חריג). צריך להרחיב
את הלב, אך לא
לצמצם את ספר החוקים.
זהו המאפיין של חברה חזקה!
יש חלופות
לכל דבר: כשרצו
להביא את העובדים הזרים לארץ בתחילת שנות
התשעים האלטרנטיבה הייתה לגייס לתפקידים
האלה אברכים (בחורי
ישיבות), ולהחשיב
זאת כשירות לאומי עבורם.
גם כעת יש בעיית השתמטות,
ואם כל משתמט יטפל בקשיש הרבה מהבעיות
האלה יתדלדלו. פתרון
נוסף הוא מס הכנסה שלילי לבעלי ההכנסות
הנמוכות שיעניק להם מעט מן התוספת שתאפשר
להם לחיות בכבוד,
ועדיין לאפשר למעסיק לשלם להם שכר
מינימום. פתרון
נוסף הוא להעניק יותר שעות מטפלת בביטוח
הלאומי. ישנם עוד
פתרונות כמובן, אבל
הבעיה היא שאף אחד מהפתרונות האלה לא
ייבחן ברצינות אם השועל ירצה להישאר בכרם.
וזאת הבעיה:
אנו מרשים לשועל להישאר בכרם!