ארכיון דון קישוט:

לכל ראש ממשלה ישנו העיסוק האהוב עליו. אהוד ברק אהב לסייר בין היחידות הצבאיות. פרס, אהב לענוב עניבה ולהתחכך בפוליטיקה הבינלאומית. ביבי לעומתם אוהב מאוד לערוך מסיבות עיתונאים.

לפעמים נדמה שביבי חושב שאפשר לפתור את כל בעיות העולם במסיבת עיתונאים אחת גדולה. מסיבת עיתונאים גרנדיוזית ומפוצצת בקהל, עם פלאשים מהבהבים כל שנייה וקהל מריע המשתוקק למוצא פיו. במהלך כהונתו התקיימו כבר מסיבות עיתונאים לצמצום העוני, לשיפור החינוך, למחשב לכל ילד, לעצירת ההשתמטות, להענקת טיפול רפואי שווה לכל נפש, ומכולן נשארו לנו רק השאריות העבשות של הכיבוד.

למרות זאת, לא מפסיקות מסיבות העיתונאים להתקיים בשלטון ביבי, וכולן קורצו מאותה התבנית: הצגת הבעיה באופן חמור ביותר וההסבר שהפתרון האלגנטי נמצא רק מעבר לפינה ולאחריו הדרישה למאמץ והידוק חגורה משותף ברוח “כל ישראל חברים”. מה שמעניין הוא, שאצל ביבי הפתרון הוא תמיד מהיר ואלגנטי, מלווה בשם פרסומי קליט ונוצץ, והבטחות.... לא חסר!

לפני זמן קצר, ערכו ביבי ושר האוצר, יובל שטייניץ, מסיבת עיתונאים בה הסבירו כי בעיית העובדים הזרים בישראל הגיעה לממדים חמורים ויש לפתוח בתכנית חירום. זה מעניין שאצל ביבי כל תכנית היא תכנית חירום. אף אחד לא שואל מדוע זה כך, מדוע אי אפשר היה להתכונן או למנוע את הבעיה מראש. בכל אופן, על פי טענותיהם של ביבי ושטייניץ, יש להקטין את מספר העובדים הזרים בישראל מ-80,000 ל 50,000.

יש לי הרבה טענות על מסיבת העיתונאים הזו, ששוב מלאה בדמגוגיה, ואני אסביר את טענותיי:

ראשית, המשחק בנתונים. בישראל אין 80,000 עובדים זרים. המספר גדול פי ארבעה. זה גם לא מספר גדול כל כך אלא שהבעיה היא שהעובדים הזרים חכמים אפילו יותר מהישראלים, ומתמקמים באזור גיאוגרפי אחד: מרכז הארץ. זו הסיבה שמספרם מורגש הרבה מכפי משקלם באוכלוסייה. אם ביבי לא מוכן להודות בבעיה במלואה ובגודלה, כיצד יוכל לטפל בה? התשובה היא שהוא לא יכול לטפל בה, והעובדים הזרים יהפכו לעוד בשר תותחים במכונת התעמולה המשומנת שלו.

שנית, הזמן. צריך לזכור את הזמן בו יוצא ביבי למסיבת העיתונאים ההזויה הזו. לשכת התעסוקה שובתת כבר חודש! הסיבה היא, שהעובדים בה הציגו סטטיסטיקות מבוססות היטב לגבי העובדה שתכנית וויסקונסין, שביבי תמך בה (ויש האומרים גם יזם אותה), פשוט לא מתפקדת. תוכנית ויסקונסין מקבלת תקצוב הגדול פי 14 מלשכת התעסוקה, אך הצלחותיה גדולות רק פי 2, וגם זה כאשר העומס על כל פקיד בלשכת התעסוקה גדול פי 10 מאשר העומס על פקיד בתוכנית ויסקונסין.

הממשלה הזו היא ממשלת ימין מובהקת, ולמרות זאת, רק בקושי הצליח ביבי להעביר חמצן של כמה חודשים לתכנית הקיקיונית שהוא גידל וטיפח. זה אומר שקיימת בציבור התנגדות גדולה לתכנית, ועם הסטטיסטיקה, אפילו ביבי אינו יכול להתווכח. אחוזי ההצלחה אפסיים. מרבית השיבוצים הם לעבודות שמשלמות פחות משכר מינימום (!) ומשתמשות בטריקים בירוקרטיים שונים כדי להימנע מתביעה משפטית. (השכר הממוצע של משתתף ויסקונסין הוא 2800 ש"ח, וזה הממוצע, כלומר על כל אחד שמרוויח שקל יותר יש אחר שמרוויח שקל פחות).

ביבי מרגיש שזמנו אוזל, וכאשר תבוטל תכנית ויסקונסין, יוקרתו כיוזם התכנית וכמקדמה הראשי תיעלם ותתחלף בביקורת נוקבת. להזכירכם ביבי הוא האיש שטרק את הדלת בפני ויקי כנאפו ובמקום לתת לה עבודה אמר שאם היא יכולה ללכת את כל הדרך ממצפה רמון עד לירושלים אז היא יכולה לעבוד. לפיכך הוא זימן את שר האוצר כדי לברר מה ניתן לעשות כדי להעלות באופן סטטיסטי (וקצת סדיסטי) את אחוזי ההצלחה הפיקטיביים של תכנית ויסקונסין,אפילו באופן זמני, ומחקר מהיר גילה שכל מה שצריך לעשות לשם כך הוא לסלק כמה עשרות אלפי עובדים זרים להכניס במקומם חניכי ויסקונסין, והסטטיסטיקה תשתנה. ובעוד כמה חודשים יהיו לו די והותר אחוזי הצלחה מרשימים להראות בישיבת הממשלה הבאה.

דא עקה! במהלך זה הוא גורם למשק יותר נזק מאשר תועלת. ראשית, כל השמה בתכנית ויסקונסין משמעותה הרבה בונוסים מקופת המדינה – הרבה יותר מאשר השכר או העלות של העובד עצמו. התכנית תעלה למשק פי שלושה: ראשית הסילוק המהיר של העובדים הזרים ידרוש עלויות חירום גדולות. שנית הבונוסים לעובדי ויסקונסין שהצליחו "לאתר עבודה מתאימה", ושלישית פרסי עידוד לעובד המצטיין שעובד בעבודה הזו. יש מקום לבונוסים כשבאמת מתרחשת "עבודה" מצד תוכנית ויסקונסין, אך כשביבי מוסר להם עבודות על מגש של כסף, כשאנחנו האזרחים משלמים את הכסף, הכדאיות של הבונוסים מוטלת בספק רב.

פרט לכך, המשק עצמו יינזק באופן חמור. צריך להבין שהעובד הזר שעובד בטיפול בקשישים, בניקיון או בחקלאות הוא חלק בשרשרת ארוכה! קחו לדוגמה פיליפינית העובדת כעוזרת בית. הפיליפינית הזו עובדת אצל מישהי ברמת הכנסה גבוהה יותר (לרוב פי שלוש). בעבודתה היא מאפשרת לשתי נפשות באותה המשפחה ללכת לעבוד (כלומר מייצרת הכנסה גדולה פי שש). אם יכניסו לעבודה זו ישראלי שידרוש יותר( משום שהוא חייב לחיות בישראל ולא יכול לקחת את הכסף לפיליפינים ולחיות כמו מלך), אז או שאותה המשפחה לא תוכל לאפשר זאת לעצמה, ואחד מראשיה יצטרך להישאר כמה שעות בבית, לבצע את העבודות בעצמו, ובתוך כך לוותר על משכורת גדולה הרבה יותר, או שיצטרכו לגלגל את העלות הזו על הבוס. הבוס מעסיק כמות גדולה של עובדים עם בעיות דומות, כך שהמצב יחמיר בהרבה. אך מה שיותר גרוע הוא שממצב בו כולם כעת מרוצים, יגיעו למצב בו אף אחד לא יהיה מרוצה: לא הפיליפינית המגורשת, לא העובד הישראלי שיבוא במקומה, לא המשפחה שתיאלץ לשלם לו יותר, וכמובן שלא הבוס, שיצטרך לשלם יותר או שיאבד שעות עבודה רווחיות. רק הפקיד בתוכנית וויסקונסין שיקבל את הבונוס יהיה אולי מרוצה והבוס שלו שחי בבריטניה.

שלישית, המצב שביבי יגרום לו ייצור בישראל ואקום כלכלי. ביבי מבין את זה, ואולי במקום כלשהו במוחו הקודח הוא מקווה שהוואקום הזה יתמלא בעובדים ישראלים, אך בישראל ישנם מאות עובדים זרים וחוקיים: פליטים מסודאן מאריתריאה וכו'. האנשים האלה נמצאים בארץ באופן חוקי, וישמחו לקבל את העבודות שהשאירו מאחוריהם העובדים הזרים. אנשים אלה יעבדו בעבודות בלי ערבויות למדינה, ויחליפו את העובדים הישראלים בלי שהמצב ישתנה. במצב כזה, הם אפילו יזכו לתמיכת המגזר הכלכלי לקבלת אזרחות! אפשר להתווכח שעות על העובדה האם זה מצב חיובי או שלילי, אך אי אפשר להתווכח עם העובדה שלא לכך התכוון המשורר כשיזם מבצע לצמצום העובדים הזרים.

במקום לטפל בבעיות ביבי מטפל כרגיל רק בסימפטומים. הבעיה בישראל היא לא שלא מוכנים לעבוד, אלא שהעבודות לא מתגמלות באופן ראוי. בראש של הישראלי קיימת מצד אחד מן "פירמידת מעמדות" של עיסוקים כשההייטקיסט ועורך הדין בפסגה, ועובד הניקיון בתחתית, ומצד שני קיימת אהבה חסרת הבנה למושג: תנאי השוק. תנאי השוק פועלים ע"פ ביקוש והיצע: כשיש מעט עובדים בעבודות נמוכות דרג זכותם וחובתם של ספקי השירות לדרוש מחירים גבוהים יותר בעבור שירותיהם. הם דורשים כמובן, אך לא מעבירים את הכסף במלואו לעובדים שלהם. פירמידת המעמדות בראש הישראלי, נמצאת בראשם של העובדים והמעסיקים כאחד. העובד הישראלי לרוב לא מוכן ללכת לעבודות אלה, ובצד הזה אמורה תכנית ויסקונסין לטפל בשיטת המקל והגזר. יחד עם זאת אסור לשכוח את הצד השני: בדיוק אותה פירמידת מעמדות קיימת בראשו של המעסיק. המעסיק הממוצע בשוק לא מוכן לשלם לעובדים נמוכי הדרג משכורות גבוהות בהתאם לתנאי השוק. הפתרון לפרדוקס היה תמיד לייבא עוד עובדים זרים, אך כולם הבינו שהפתרון הזה הוא זמני ויקר מאוד לטווח הארוך. הפתרון הזה גרם לחוסר איזון במשק, אך בבעיית חוסר האיזון ביבי לא מטפל וגם לא יטפל משום שהוא לא יכול להתמודד מול המעסיקים ולגרום בשנה הקרובה למשק נזק, גם אם לבסוף ישתפר המצב לאין ערוך.

מה שביבי מנסה לעשות הוא עוד "פיתרוביבי". מן שיטת כיבוי שריפות היסטרית, מלווה בקול פסבדו סמכותי ושקפי פאוור-פוינט במסיבת עיתונאים. לא רחוק היום שבעוד שלושה חודשים נחזה בעוד מסיבת עיתונאים, עם עוד מצב חירום, ועוד פיתרוביבי... כי פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.

כשהצדקנות רועמת, המוזות שותקות!

זה קל לחלק לחוקים בהם אנשים לא חפצים שמות מזלזלים. זה קל ופשוט אף יותר לשכוח שחוקים אלה מתקבלים בכנסת שנבחרת ע"י העם. פעם בכמה חודשים אני שומע את השמות האלה נזרקים לחלל האוויר: “חוק שי דרומי", “חוק דרעי", “חוק נתניהו", והיום שמעתי על חוק הג'ובים. כל השמות האלה, כל הכינויים האלה הם קולו של המיעוט, המיעוט התל-אביבי שמתקשה לפתוח את הארנק אפילו יותר מאשר הוא מתקשה לפתוח את הלב.

כמה מכם באמת חייתם בפריפריה, כמה מכם מבינים באמת את מרקם החיים המיוחד שם. לפני כמה ימים שמעתי בתוכנית בערוץ 8, דיבור חדיש, את המשורר ויזלטיר מספר שכשהוא שמע על ההתעללות בילד במושב בני עי"ש הוא הבין פתאום, כמה החיים בפריפריה דומים לחיים בערבות אוסטרליה. היכן שהחוק לא מגיע ואנשים מפחדים לדווח על פושעים. אדם חכם היה אומר שמחשבה מסוג זה באמת מצדיקה שמנחם בן יקרא את השירה של אותו המשורר בשירותים של ה"אח הגדול", אך יש משהו נוסף בעניין..

לפני 50, 60 או 70 שנה תל-אביב הייתה קרובה יותר לפריפריה מאשר למרכז, והתייחסה לפריפריה בהתאם: יחס של אחות תאומה למאבק לבניית הארץ. מאז, תל-אביב השלימה את המהפכה, עלתה כל הדרך אל פסגת הערים החשובות בישראל, ומאז היא עסוקה בעיקר בלהשליך את המטפסות חזרה למטה. תשכחו מרכבת תחתית שתאפשר לגור בבאר שבע ולעבוד בתל- אביב, שכר דירה נוח לסטודנטים שרוצים להתגורר שם גם הוא חלום באספמיה. תל אביב הפכה לבועה, וכבועה היא רואה את העולם בכלל ואת הארץ בפרט דרך הוורדרדות והסגלגלות של האור המשתבר בבועת הסבון שלה.

לפעמים נדמה לי שאנשים לא מבינים מהו המחיר הנדרש כדי לנהל מדינה. מהו המחיר הנדרש כדי לקיים קונצנזוס במדינה בה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת מחזיקה בפחות מרבע מקולות הבוחרים. במצב שכזה, אין מנוס מלחלק את עוגת השלטון לחלקים הולכים וקטנים. אין מנוס מאשר לברוא ולייצר ג'ובים בעלי שמות מגוחכים יותר ויותר. האם אנו באמת צריכים "שר לענייני תפוצות" בממשלה, ומה עם "שר לשיפור הקשר בין האזרח לשלטון"? , או "שר הממונה על ראשות השידור". משום מה, אף אחד מהמינויים הללו לא זכה לשם : “חוק הג'ובים". גם כאשר נתניהו בכהונתו הראשונה, קרע חלקים מרכזיים מהמשרדים בארץ, כדי לייצר את משרד התשתיות כך שלאריאל שרון, פוליטיקאי כושל דאז, יהיה משרד "מכובד" לרדות בו, אף אחד לא חשב אפילו לרמוז על כך.

אף אחד גם לא שם לב לכך שתפקיד נשיא המדינה הוא ג'וב אחד ענק, לאדם שלא עושה דבר, שלרוב, כמו קצב או עזר וייצמן, מסתבך בפלילים וממיט חרפה על מדינת ישראל. אנשים גם שכחו שהתפקיד הזה, שנועד במקור לאדם "ייצוגי ולא פוליטי", הולאם מזמן לטובת השתקת פוליטיקאים מזדקנים עם שיניים שחוקות אך עדיין חדות. מדוע אז לא קראו לכך חוק הג'ובים? מה אנשים חושבים לעצמם? שזה טוב יותר שמפלגה מסוימת תקבל כסף השווה בערכו למינוי שר, בחינם וללא התחייבויות? האם זה יעיל יותר שמפלגה תעשה במאות מליוני שקלים כרצונה רק בעבור הרמת יד בהצבעה? או שאולי עדיף שהלכה למעשה ימונה שר, גם אם ייצוגי בלבד, כדי שיבוא כל יום בבוקר ויבצע עבודה, שר שיהיה אחראי בפני החוק על תחום מסוים, מיותר ככל שיהיה, ויילחם למענו?

ברוב הערים בפריפריה, לרבות הרשויות הערביות והדרוזיות, מקור ההכנסה היחידי, היציב והטוב ביותר הוא הפוליטיקה. לפעמים יריבים בעלי דעות דומות לחלוטין נלחמים מאבקים מרים זה בזה, הכוללים זיופים ואלימות, רק כדי שמועמד א', יוכל להכניס את קרובי המשפחה שלו למשרות בעירייה ולהעניק להם יציבות כלכלית מולטי שנתית. אך האם זה כה חמור לעומת שר שעושה את אותו הדבר בכנסת או בממשלה? מדוע בפריפריה זה כל כך מגונה?

נניח שמדינת ישראל "תתעשת" ותחסל את חוק הג'ובים, מה אתם חושבים שיקרה? האם אתם מאמינים שלא יהיו ג'ובים? ברור שיהיו! קיים צורך כלכלי ונפשי לכל אדם לעבוד ולהשפיע. הג'ובים פשוט יעברו לאחריות ממשלה, וזו הכוונה האמתית. לאחר שהג'ובים יעברו לממשלה, תתרחש עלייה גדולה יותר בכמות המפלגות שניגשות לבחירות כדי לקבל גישה לאותם הג'ובים. לתפקידים הייצוגיים שיומצאו אז עבור המפלגות הללו תהייה גישה לכספים גדולים יותר, ולפנסיות גדולות יותר, יתקיימו משפטים ארוכים יותר של שחיתות ובסופו של דבר אולי לא יהיו בביתנו עכברים שיעשו חורים בקירות, אבל מהארטילריה שנירה יהיו בקירות חורים בגודל של חתולי בר.

ברקע של חוק הג'ובים תמיד ישנו רחש המרמז שהסגנים הממונים לתפקידים הללו יעשו עבודה לא ראויה. ראשית, הדבר הזה מעולם לא הוכח ולא נכון אוטומטית. הרבה מאוד פוליטיקאים שמונו כתוצאה מהסדרי ג'ובים עשו עבודה טובה מאוד: משה דיין, עזר וייצמן וכו'. שנית, הסתכלו על הממשלה שלנו, תראו כמה גנרלים יש שם, ורק שניים מהם במשרד הביטחון לו הם "הוכשרו". למי ששואל מדוע יש כל כך הרבה תאונות בכבישים, שיבדוק כמה גנרלים מונו למשרד התחבורה, לעומת כמה מומחי בטיחות. למי שמתפלא מדוע מחירי הדלק והמים כה גבוהים, שיבדוק כמה גנרלים היו במשרד התשתיות... למי שמתעניין באיכות החינוך... כמה מורים לשעבר היו בתפקיד הזה? לא שמעתי כזה קול צעקה על ג'ובים, כשליצמן מונה כסגן שר הבריאות – ללא תואר בניהול או ברפואה, ולא שמעתי כאלה צעקות על שחיתות, כשהוא לקח מתקציב התרופות 65 (!) מליון שקלים שנועדו לתרופות מצילות חיים לסרטן, ונתן את זה לטיפולי שיניים למגזר שלו. מדוע אז לא צעקו שצריך להפסיק את חוק הג'ובים?

ישנם אחרים הטוענים שאסור לממש את חוק הג'ובים משום שלראשויות המקומיות שיוצרות את ה"ג'ובים" הנוספים, אין כסף. הטענה הזו רומזת על ניהול כושל. התשובה לכך היא פשוטה: ראשית, בהחלט יכול להיות שהמחסור בכסף הוא תולדה של ניהול כושל, אך אסור להניח כך אוטומטית. הכסף בקופת הראשות המקומית נגבה מכספי ארנונה. כספי הארנונה הם נגזרת של המצב הכלכלי של האזרחים, וברור לחלוטין שבערים עניות, אין לאזרחים כסף לשלם ארנונה גבוהה. אם נניח אוטומטית שהניהול בערים הוא כושל, ושצריך להביא "הנהלה שפויה" מבחוץ, העיריות יהפכו למקור ג'ובים נוסף לתל-אביבים והירושלמים.

חוק הג'ובים נוצר, מפני שיש מחסור בג'ובים מדרום לגדרה ומצפון לחדרה. הוא נוצר מפני שהמדינה שלחה לשם אנשים ולא החזירה אותם עד היום. חוק הג'ובים נוצר משום שברגע שהמדינה בונה מפעל מרוחק,, מיד השרים רצים לגזור סרט, ולא בונים מפעל נוסף , שישפר עוד יותר את המצב ויקדם אף יותר את העיר, עד שהמפעל הנוכחי מיצה את המענק שקיבלו ועובר לעיר הפראירית הבאה. לרוב המפעלים הללו גורמים יותר נזק מתועלת. הם משאירים אחריהם אוכלוסייה נבערת שכל חייה הוקדשו לקבלת ג'וב במפעל ויודעת לעשות רק דבר לא נחוץ אחד. הם גורמים לצעירים האיכותיים לברוח מהעיר. הם גם גורמים לכך שאנשים באותו המקום יהיו כל כך מיואשים שהם יאמינו להכל, לכולם, אפילו לפוליטיקאי סוג ז' חסר תועלת שדואג רק לעצמו ואולי למשפחתו. האם צריך להילחם בפוליטיקאי או ביאוש של התושבים שמעלה אותו לגדולות?

האם חוק הג'ובים יפתור את הבעיה? כמובן שלא! חוק הג'ובים רק יחמיר את הבעיה, אבל הוא יחמיר את הבעיה באופן שווה לכולם. חוק הג'ובים לא ייתן לאנשים במרכז, שמרכזים את ההכנסות והנכסים של המדינה, לשכוח שיש עלוקות גם מחוץ למרכז, אולי יבוא היום שבו עלוקה מהפריפריה תגיע למרכז ותשתלט גם עליו, ואז יבינו שבכדי להרוג את הצפרדעים, צריך קודם כל לייבש את הביצה. אולי אז ימשיכו בפעילות החלוצית שנזנחה לפני עשורים.

רוצים לקרוא לזה חוק הג'ובים? הצחקתם אותי, תנסו אולי לקרוא לחוק זה, “החוק לאי בלעדיות הג'ובים!”.