זה כבר כמה
שנים שהסאטירה במדינת ישראל גוססת.
היא מפרפרת בין חיים ומוות,
ולעתים אף אפשר לשמוע במכשיר ההחייאה,
את הצפצוף הארוך של הקו השטוח.
סאטירה היא
איזון עדין בין ביקורת פוליטית לבידור.
להיות במאי של תכנית סאטירה מסובך
יותר מלהיות שף בהתמחות במטבח של עזרה
קדם. זהו אחד
הענפים היחידים בהם צריך לקבל מחמאות,
אבל לא יותר מדי.
זהו תחום בו צריך להתעלם מביקורת,
אבל אסור לשכוח ממנה.
זהו התפקיד האולטימטיבי,
בו אי אפשר לנוח על זרי הדפנה,
אך חייבים להישאר בקרבתם.
זו הסיבה,
שהסאטירה בערוץ 2
פשוט לא עובדת.ערוץ
2 הוא ערוץ מסחרי,
ערוץ עסקי,
והעקרונות העסקיים הם בדיוק ההפך
מעקרונות היסוד של הסאטירה.
בעסקים צריך להקשיב ולו לביקורת הקטנה
ביותר, זו המשמעות
של רייטינג, ורייטינג
ולא תיקון העולם הוא מה שגורם למנהלי
תכניות, להרטיב
את המיטה בלילה, חוץ
מבר רפאלי.
הסאטירה
האמתית האחרונה בישראל הייתה "ניקוי
ראש". רובנו
לא זוכרים אותה,
ובמקום זה אנו זוכרים רק
קטעים נבחרים ממנה.
גם אני באשמים.
לא נולדתי כשהיא שודרה,
ולא נולדתי כשהיא הופסקה.
אבל יצא לי לשמוע על ה"מאחורי
הקלעים" של
התכנית הזו.
לא
אטען שהיא הייתה מבדרת.
ייתכן שהיא הייתה כזו,
אבל אני ממילא לא אבין את
ההומור שהיה נהוג באותן השנים.
אומר רק שהיא ידעה לעצבן.
אז,
בניגוד להיום,
הפוליטיקאים פחדו מסאטירה,
ולא נמשכו אליה.
היו ישיבות ממשלה על כך
שניקוי ראש הלכה יותר מדי רחוק,
וחברי הממשלה רצו להוריד
אותה.
זו
הייתה יכולה להיות פרשה מעניינת ללמוד
בשיעורי אזרחות.
מצד אחד עמדה הממשלה,
הבעלים של הערוץ הראשון
ששידר את ניקוי ראש,
שיכלה להוריד את התוכנית
בהינד עפעף. ומצד
שני, עמד
הציבור, חסר
כוח לכאורה, אבל
מן דוב שקט שפחדו מהתגובה שלו.
לבסוף
נמצא פתרון "מכובד".
הורידו את התכנית,
אבל היוצר שלה,
מוטי קירשנבאום,
קיבל את פרס ישראל,
כנראה כדי שהציבור לא יחשוב
שהממשלה "נעלבה"
מהמערכונים,
ושיש דברים בגו.
כשנה מאוחר יותר,
נפלה הממשלה שכיהנה בישראל
מאז הקמתה, ובגין
עלה לשלטון. אפשר
לקרוא לזה "צדק
פואטי".
מאז
היו תכניות בידור לרוב,
אבל דומה שאף אחת מהן הגיעה
לשיאים האלה של הפחדת השלטון.
היו אפיזודות חולפות:
פרשת אסף הראל,
שנתבע ע"י
רוחמה אברהם,
וערוץ 10
מיהר להתפשר כדי להשתיק
את הפרשה. פרשת
גיל קופטש, שהשווה
את שרה נתניהו לשרה אמנו ועצבן את ש"ס.
אבל פרט לנצנוצים הקטנים
האלה, תמיד
נשארנו עם אותן בדיחות שחוקות:
פרס לוזר,
אריק שרון זללן ושמן,
דרעי רמאי,
פרץ עילג,
ביבי בלון נפוח.
אלה היו הבדיחות שהפוליטיקאים
יכלו לחיות אתם,
וכל עוד לא אמרו עליהם דבר
רע אחר, הם
אפילו היו מוכנים לזרום עם זה – מין ברית
לא קדושה שכזו.
אמנם
קיימת אצלנו סאטירה דרך פאנל,
או סטנדאפיסט שקורה ידיעות
מהעיתון. אולם
הסאטירה הזו מוגבלת ביכולתה להצחיק.לא
רואים את האבסורד באופן מוחשי מול העיניים.
לא רואים את הדמות עצמה
מתנהגת באופן מגוחך,
אלא רק מדמיינים את הכל על
פי דברי הפאנליסט.
זה מסרס את הסאטירה באופן
כזה, שאפשר
להניח לה לפרוח כי היא גם ככה לא תגרום
לנזק.
זה
הגיע למצב כזה שלא רק שהסאטירה כבר לא
מפריעה יותר לשלטון,
היא אפילו מסייעת לו.
יוצרי החרצופים,לדוגמה,
הודו פעם,
שהפוליטיקאים הציעו אפילו
לשלם להם, מכספי
המיסים שלנו,
כדי ייצרו דמויות בדמותם,
ויכניסו אותם למערכונים.
כמובן הכסף היה אמור להגיע
מתקציב הח"כים
של "שמירת
קשר עם הציבור",
שאותו כולנו משלמים.
לבסוף
הגיעה "ארץ
נהדרת". אמנם
היא שינתה מעט מאוד.
שרון היה עדיין שמן.
פרץ היה עדיין עילג,
ופרס עדיין קפץ,
כאילו הוא התיישב על נעץ,
בכל פעם שקראו לו לוזר,
אבל ארץ נהדרת הייתה תכנית
שהיוצרים שלה ידעו להכניס לנשמה.
הכותבים לא רק חשבו על
הדאחקה, ולא
רק על הפואנטה,
אבל גם על הדרך בה היא תעבור
לצופה.
כשצפיתי
אתמול בתוכנית "שבוע
סוף". פתאום
הערכתי מחדש את ארץ נהדרת.
במקום ההומור המאורגן של
אייל קיציס. שידע
לנווט באומנות בין השיגעון של טל פרידמן,
החתוליות של עלמה זק,
העממיות של פיניש,
והחלקלקות של מריאנו,
הכל תוך כדי שהוא גורם להם
לזרוח בדיוק ברגע המתאים.
ב"שבוע
סוף" קיבלנו
את "אסטרטגיית
הגלקטיקוס".
כמו
הגלקטיקוס במדריד,
וה"עגלה-קטיקוס"
במכבי ת"א,
גם שם כולם קומיקאים
מוכשרים, אך
בשל כך חסרה מנהיגות.
המועמד הבולט ביותר לכך
הוא אורי גוטליב.
אך לאורי גוטליב אין פאסון.
כשהוא עומד לספר בדיחה,
מרחוק רואים שהוא מנסה
להדחיק צחוק.
פשוט אין לו את אלמנט
ההפתעה. הוא
קומיקאי בחסד,
אבל להנחות הוא יכול רק את
המטורפים ביותר.
מה שמתקבל הוא אוסף של
קומיקאים מוכשרים,
שמתחרים זה בזה מי יצחיק
יותר, ומוכיחים
שלפעמים השלם קטן יותר מסכום חלקיו.
הם מפריעים זה לזה,
ולא נותנים לנו להבין מה
מתרחש במישור הקומי.
אוי,
כמה רציתי לשמוע אז את הקול
של אייל קיציס אומר "...
ונסתפק בדברים האלה".
עוד
הבדל הוא שב"ארץ
נהדרת", כשהייתה
פואנטה, היו
נותנים לצופה להבין אותה בעצמו.
לדוגמה אם היה אדם רמאי
(לדוגמה
בעל הבית של "דובה
וקיפוד"). הוא
הוצג בהתחלה כאדם מן השורה,
אך מכל מיני דפוסי התנהגות
מוזרים, פתאום
הבנו שהוא לא ישר.
וזה הגביר את האמינות שלו
אצלנו, לפני
שהוא הגחיך את עצמו במערכון.
“שבוע
סוף" לעומתה
מכוונת לגוף ולא לנפש.
לדוגמה כשהוצג מערכון
שהפואנטה שלו הייתה ש"עופר
שכטר נמוך".
כותבי המערכון הניחו את
העובדות הללו ישר על השולחן,
בלי שהצופה יסיק אותן
בעצמו. כותב
טוב, היה
גורם לצופה להשתעשע ברעיון שאולי עופר
שכטר כן מתאים לשחק
כדורסל, לפני
שהיה מגחיך את הרעיון.
(לדוגמה כמו שעשו בסרט
הקולנוע "מלך
הסלים" עם
דובי גל). “שבוע
סוף" בחרו
אחרת ובמקום זה מצאו אינספור דרכים להראות
שהוא לא מתאים.
ומהר מאוד המערכון הפך מן
המצחיק מעט, לפתטי
מאוד. זהו
לא סימן של כותב טוב,
אלא סימן של כותב בינוני,
מכאני ובלי הנחייה,
שפשוט "מספק
עבודה", לא
מהנשמה.
שבוע
סוף גם חוטאת בכך שהיא לא סאטירית.
העיקרון המנחה אותה הוא
לא מה ירגיז את האנשים למעלה,
אלא מה יצחיק את הצופים.
אבל בעשותה כך,
היא מאבדת את האמינות שלה
ואת הזכות שלה להיקרא סאטירה.שם
לא אומרים "אני
עושה מערכון, כי
קיים משהו לא בסדר שצריך להשתנות".
במקום זאת התכנית אומרת:
"אני עושה על זה מערכון
כי יש שם הרבה דמויות שאפשר לצחוק עליהן.”
זו לא סאטירה.
זה מערכון.
זה לא שונה מהבדיחות של
"אמריקאי
צרפתי וישראלי נכנסים ל...
“. סטירה מצחיקה,
בכך שהיא מראה את האבסורד
במצב קיים.
המערכון צריך להצחיק,
כי הוא מראה מצב אבסורדי
שלא קיים.
והמערכונים של שבוע סוף,
הם פרווה.
לא נשכניים מספיק כדי
להצחיק כסאטירה,
אבל לא טובים מספיר כדי
להצחיק כמערכון.
זה
ייקח זמן, אך
אם לא יהיו שיפורים,
תמצא עצמה"שבוע
סוף" נאלצת
להוריד את הרמה יותר ויותר.
כי בניגוד לסאטירה,
סף הסיבולת של הגסויות רק
עולה, ולבסוף
הציבור יתעורר וייגעל מעצמו,
ואז יפסיק לצפות.
ייתכן
כי הזמנים השתנו.
ייתכן כי לסאטירה אין יותר
מקום על במת הבידור המקומית,
וצריך,
כמו פעם,
להגביל אותה,
לשני עמודי קומיקס בעיתון.
אבל לי נדמה,
כי לא כך הוא המקרה שלפנינו.
כי זה שכולם נואשים להדביק
לעצמם את הכינוי סאטירה,
רומז על כך שבקהל ישנו
צימאון לה. אבל
השחיקה שנעשית במעמד שלה,
תגרום לכך שבעתיד,
הסאטירה,
תהפוך בעצמה לסאטירה.
ומכך כולנו צריכים להיזהר.