ארכיון דון קישוט:

כשבנו החלוצים בכובע טמבל את הארץ, ביום הם ייבשו ביצות, ובערב רקדו סביב למדורה עם פינג'אן רותח. כשסיים החלוץ לעבוד ... ישב על האדמה הלא מעובדת ללגום קפה. שתי שניות לאחר מכן צעקה מחרישת אוזניים נשמעה במאהל, מלווה בצרור קללות עסיסיות בעברית רצוצה.. הקללות מסתבר, נפלטו מפיו של החלוץ המסכן שהתיישב על הקוצים בטעות.  כשהוא קם במהירות, ניסה החלוץ, ביד אחת להחזיק את כוס הקפה המהביל שלא ישפך, וביד השניה , לשלוף החוצה את הקוצים הדוקרים , תוך כדי שהוא רוכן בגרוטסקיות  ומקלל את חבריו הצוהלים.  כשלבסוף עלה בידו לשלוף את הקוץ, סיים את הקפה והלך לישון באוהל. שם , בלי גג מעל הראש, עם ישבן כואב,ובקור כלבים, דבר אחד ניחם אותו: העובדה שהוא בונה חברה חדשה במו ידיו .

כיום, איפסנו צאצאיהם של אותם החלוצים  עמוק בארון את כובע הטמבל המרופט, ובמקומו מתהדרים הם בחליפה של ארמאני. את הפינג'אן עם קפה הבוץ, שפעם נחשב כפינוק, החליפו בפרות'וצ'ינו במזנון הכנסת וכמו שבוודאי ניחשתם הלינה באוהל פינתה את מקומה לשינה על מזרן מפנק בסיטי-טאואר. למעשה, מתקופת החלוצים המהוללת  רק דבר אחד נותר להם למזכרת – הקוצים בתחת.

 שמם של הקוצים בתחת הוחלף כיום  ל"ועדות חקירה ממלכתיות", אבל בחדרי חדרים, סמוך אני ובטוח שמנהיגינו יושבים להם, ובנוסטלגיה מעוררת הערצה עושים שימוש דווקא בשם המסורתי מתקופת סבא לועדת וינוגרד. הדבר היחיד, קרוב לוודאי,  שהם  מצליחים לשמור בזכרונם מסיפורי סבא , הוא שככל שיהיו אותם קוצים כואבים ומטרידים, הם תמיד ניתנים להסרה, לא זאת בלבד, אלא לאחר שהוסרו הם ניתנים להשלכה, ובעצם.. לשכחה.

דו"ח וינוגרד מצדיק את המסקנה הזו. הוא מכאיב,  עוקצני וכמובן בלתי רצוי, אך אם הייתי צריך לתאר אותו בביטוי אחד הביטוי שהייתי בוחר בו הוא "לא מספיק" . דו"ח וינוגרד לעולם לא יקרא  "דוך וינוגרד”: תחת הישירות לה אנו זקוקים מהאנשים ששמעו פוליטיקאים מעידים בשבועה, הוא מתפתל לאורך 629 עמודים סביב הנושאים המשניים. אותם הנושאים, שמעולם לא היו, וגם לא יהיו בשליטת  הציבור הרחב. ובהימנעו מהסקת מסקנות אישיות, משאיר וינוגרד אותנו הציבור, וחצי תאוותנו בידנו.

אם נשווה את דו"ח וינוגרד לדוח ועדת החקירה הממלכתית הקודם (אור), נראה שבתוך כל 600 העמודים, ובין אינספור הווריאציות השונות של השורש כ.ש.ל, בולטת בחסרונה מילה שהופיעה בשפע בדו"ח של ועדת אור. המילה הזו רבותיי היא: מהותי.

כשוועדת אור הצהירה על פוליטיקאי שהוא כשל מהותית, היא בעצם דנה אותו לאבדון פוליטי. שלמה בן עמי, למי שזוכר, היה אחד הנפגעים מכך, ובנוגע לרוה"מ דאז אהוד ברק, למרות שהוצהר אז שכשל, היעדר המילה "מהותית", אפשר לו לשוב שיבת מנצחים אל צמרות ההנהגה של היום. וועדת וינוגרד נמנעה מעשות שימוש במילה הזו, ובכל אתנחתא דרמטית כשעצר הציבור את נשמתו, וביקש לשמוע את המילה,  המשיך וינוגרד בקולו הגלותי להקריא את הדוח כאילו דבר לא קרה.

כל עוד לא נאמר שהכשל מהותי, יכול כל פוליטיקאי להצהיר בחיוך שהוא "מקבל ומאמץ את מסקנות הועדה", ולהמשיך בעסקיו עד שייקרש הדם באזור הפצע שהשאיר הקוץ. המשחק הפוליטי שלנו, הפך כבר מזמן למכור, משום ש100% מהמועמדים לראשי הממשלה שלנו: נתניהו, ברק ואולמרט, בצעו לפי הודאתם בוועדות שגיאות כואבות ומכריעות. זו הסיבה שהאקדח שכביכול השאירה ועדת וינוגרד על שולחנו של אולמרט הינו נטול כדורים. דבר המאפשר לאולמרט לסחוט את ההדק פעם אחרי פעם,בחיוך מתנצל,  עד יעבור זעם.

הדברים האלה אינם חדשים, וחזרתי עליהם בעבר לא פעם. הציניות שהשתלטה עלי מונעת ממני מלהאמין שישתנה משהו במדינת ישראל בזמן הקרוב. לקהות החושים הרודפת אותי, לא חודרת יותר הרגשה של נעימות, אלא סף חדש של מחשבות מטרידות. בקטגוריה זו, האורח החדש והבלתי רצוי בשלוות הנפש האופפת אותי, הוא התירוץ בו משתמש אולמרט בכדי להישאר בשלטון ,הקרוי: “יציבות שלטונית".

המילים הללו, מטרידות אותי עד מאוד – הרבה יותר ממסקנותיה של ועדת וינוגרד. הקורא חד העין בוודאי הבחין מדוע. המילים "יציבות שלטונית”, אינן אלא דרך מנומסת לומר משהו אחר: “מצב חירום הדורש השעיית זכויות”, ובכלל זה הזכות להחליף שלטון כושל או עריץ. ההצהרה הזו, שנאמרה בתחילה בקול ענות חלושה, מהדהדת במשרדי הממשלה ללא חשש. על ידי פוליטיקאים משופשפים, וגנרלים שאפתנים.

מכל עשרות הועדות, וועדות המשנה שהוקמו בארץ, מעולם לא הוקמה ולו ועדה אחת, שתדון בשאלה "מתי מותר לנקוט בצעד קיצוני שכזה?" , אבל ברור לכל אדם שמצבה של מדינת ישראל אינו כה חמור בכדי שיצדיק התעלמות מהוועדות שהשלטון עצמו הקים. מדינה שעמדה בגבורה במוות פתאומי של שני ראשי מדינה (אשכול ורבין), ובהשבתה פתאומית של שלישי (שרון) רק לפני שנתיים, אינה מדינה כה רעועה כפי שמתארים אותה הפוליטיקאים. למרות זאת, המהלך של הקפאת מנגנוני הביקורת נדון, למרבה האירוניה, מעל גלי האתר ללא כל ביקורת ציבורית או משפטית. לכן צריכה להישאל השאלה, האם בהכרזת מצב החירום הם נלחמים באי היציבות, או דווקא כנגד היציבות השלטונית בחרו המנהיגים שלנו להניף חרב.

במצב עניינים שכזה, אני מסיט את מחשבתי לאותם חלוצים ששרו ורקדו מסביב למדורה וישנו באוהל, ושואל את עצמי מה הם היו אומרים אילו חיו כיום. אני שואל את עצמי אם יכלו לצעוק, האם היו עושים זאת וכנגד מי? ויותר מכך אני שואל את עצמי, האם אנחנו הקוץ בישבנם של הפוליטיקאים שהם הקוץ בישבננו... או במילים אחרות מיהו כאן הקוץ ומיהו התחת .

אפילו אם יצליח וינוגרד במטרה שהציב לעצמו: שינוי השלטון בארץ, לא יוכל להימלט מתווית הכישלון שתדבק בו מעתה לנצח. מהרגע שחרושי קמטים וכסופי שיער נכנסו חברי הועדה לחדר הממוזג, וטמנו ידם בצלחת בורקס הגבינה, נחרץ גורל הדו"ח ואתו גורלה של מדינת ישראל

לא בכדי בחר אולמרט בוינוגרד לעמוד בראש הועדה לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, ולא בכדי בחרה ממשלתו של אולמרט להתעלם ממסקנותיו הקודמות של אותו הוינוגרד לגבי הורדת שכר הלימוד באוניברסיטאות. האנמיות של חברי הועדה זועקת בשתיקתה מכל פסיק בדוח הביניים. אופן ההתנהלות של חברי הועדה, בחירת המילים , חיתוך הדיבור, הלשון המתרפסת בה הם נוקטים בכל משפט ובכל פסקה והאשליה שלהם לגבי חומרתה מעידים על דבר אחד שאין לטעות בו: הם אקדמאים! ואם קיים מקום אחד, בו ספק סביר, חשש מורגש, ואי ודאות נצחית יכולים להתקיים ולשגשג במשך עשרות, מאות ואלפי שנים, האקדמיה היא בהחלט המקום הזה.

זו כנראה הסיבה שאולמרט בחר בוועדה שכזו ובאנשים אלה: אנשים עם אילן יוחסין וקידומת מרשימה בראשית שמם, שצמחו בתרבות של ספקות שתגרום בהמשך לדעיכת תשומת הלב הציבורית. בעצם ,מי מוכן שישגיח עליו בולדוג, כשאפשר בקלות מחרידה לרכוש פודל יקר ויפהפה, שיעמוד ואף יעלה על דרישות החוק?

פודל הוא לא רק חיה יקרה, אלא גם חיה תובענית, וכשקונים פודל צריך לארגן לו סביבת משחקים תואמת. מלונה לגור בה, קערה ללגום ממנה, רצועה שלא יברח, מקום לעשות את צרכיו, וגם מישהו שינקה אחריו. אסור לשכוח גם חצר שיוכל להתרוצץ בה חופשי ולנבוח כאוות נפשו מבלי להפריע לשכנים. כמובן שאסור בשום אופן לשכוח להקים גדר כלונסאות גבוהה ומסוידת לבן,שלא יגיע למקומות בלתי רצויים.

כמובן שזה לא אומר שהפודל לא יכעס, ובטח שאין משמעות הדבר שהפודל לא ינבח, נהפוך הוא. אנינות הטעם שלו תגרום לו לנבוח תכופות יותר מבולדוג. אבל מי ישמע אותו מאחורי גדר הכלונסאות? מי יבחין בראשו מבצבץ כשיזנק?  מי יבין את הנביחות המפומפנות שלו? ומה שחשוב הרבה יותר... גם אם מישהו יראה וישמע, מי מאיתנו לא ירגיש שהפודל הזה, הוא נטע זר, יוקרתי ובר מזל יותר מכפי שמגיע לו ולפתח כלפיו עוינות וניכור?

החצר בה הגביל אולמרט את מנדט ועדת וינוגרד, היא חצר צרה עד מאוד: ההכנה למלחמה, תהליך קבלת ההחלטות, והמלחמה עצמה. בחצר צרה זו הוא השאיר בעצם את מרבית אזור עשיית הצרכים בחצר השכנים שאתם הוא מתחרה: אהוד ברק לדוגמה, ובכך הבטיח שגם אם יכולו כל הקיצים , לא יעמוד לבד על קרשי הגרדום, ויקבל עזרה בהשתקת הפודל הסורר ששמו וינוגרד.

השאלה האמתית שהייתה צריכה להישאל על ידי חברי ועדת וינוגרד, היא לא מה נעשה אז במלחמה, אלא מה נעשה כעת כדי להתכונן למלחמה הבאה שעליה מצהירים מנהיגי המחבלים השכם והערב. האם החלה להיבנות תשתית סבירה של מקלטים? האם קיים בכל בית ממ"ד? האם קיים מערך לפינוי האנשים החולים למקומות מוגנים? האם יש כעת מערך פיצויים סביר לנפגעים. האם קיים כעת תהליך קבלת החלטות משופר? והאם בכלל החלה תוכנית להשגת הדברים הללו? אין פרסים למי שינחש את התשובות, אבל יותר משמראות השאלות האלה את החלמאות הישראלית הטיפוסית, מדגישות שאלות אלו משהו אחר.

האמת העצובה שממחישות שאלות אלו, היא שאולמרט לא מנהיג – אולמרט מונהג. אולמרט מונהג על ידי אנשי התקשורת שלו, אולמרט מונהג ע"י הפחד שלו מדוח וינוגרד, משיקולים קואליציוניים, משיקולים כלכליים ומשיקולים בינלאומיים אם להודות באמת, את המזחלת הזו ששמה "אהוד אולמרט", המפלסת דרכה בכפור הפוליטי מושכים כל כך הרבה כלבי זאב אימתניים, ולמרבה הצער, אף לא אחד מהם הללו קרוי :”מה יעשה הציבור".

בעצם אולי יושב לו על ברכיו פודל קטן בשם זה, מחומם תחת המעיל הפרווה של אולמרט. אולמרט יושב מחייך מאוזן לאוזן חיוך חושף שיניים צהובות; מלטף את ראש הפודל בידו השמאלית, ובימנית מאכיל אותו. הוא מחייך ביתר שאת כהשפודל מגרגר ונובח בחולשה, אך אם יעז לנבוח בקול רם או ינסה לכרסם אפילו זרת מהיד המאכילה אותו לא צריך אולמרט לעשות יותר מלהרים מעט את כנף מעילו, ולהניח לקור לחדור פנימה, ומיד הפודל ישתתק.

גם אם נתעלם מטעויות העבר שעליהן אותו פודל ברכיים אמור להתריע. אפילו אם יקרא אולמרט ברמה, כי הוא למד את הלקחים, לא העבר ירדפו אלא ההווה, כשמצב העניינים העגום בצפון ישוחזר דרומה בגבול המסוכן והפרוץ יותר עם מצרים. אותן 2 חדירות מחבלים, יהפכו למציאות יומיומית עגומה פי כמה למיעוטי היכולת בגבול הדרומי הארוך. ההתחמשות המהירה של ארגוני הטרור, היא עובדה מוגמרת. ונביאי הארמגדון כבר מחככים את כפותיהם בהנאה מלווה בניצוץ בעיניים.

אל מול מציאות שכזו, יעברו ההיסטוריונים ויזכירו את שלטון אולמרט וועדת וינוגרד כנקודת המפנה. אולי אף בעתיד יתחרה אולמרט באחיתופל בז'רגון הישראלי. אולם אין להטיל ספק, בעובדה אחת פשוטה:גם הערך הגבוה ביותר המופיע במחירון שיאלץ אולמרט לשלם בטל בשישים אל מול הנזק שיגרום ואולי אף גרם. יותר משההיסטוריונים יעריכו את המסקנה ההגיונית של הדוח, ילגלגו על התהליך המסורבל והארוך של "הוינוגרדים" עד שהגיעו למסקנה שכזו.

הפתרון לא נעוץ בוועדה, ובטח לא בדוח שתוציא תחת גלגלי השן המסורבלים והאטיים מדי של תחנות הצדק. הפתרון היחידי הוא שהציבור יפסיק לשאת עיניים לפודל שמינה אולמרט, וילך לחנות החיות ולקנות אמסטף מטעמו.