ארכיון דון קישוט:

הנושא החם היום, אתמול ובמשך זמן רב היא השאלה הבוערת למי להצביע. זוהי במה בה כל אחד ינסה לשכנע מדוע המפלגה בה בחר היא הטובה, היעילה והמוצלחת ביותר מכל השאר.אולם לי קשה להתחבר לנושא הזה, משום שאין כמעט מפלגה, ולו הטהורה ביותר, שלא דבק בה לכלוך, לכן אדבר במקום זאת על מפלגה שפסלתי מידית – הליכוד.

אין להכחיש שהליכוד הוא "השחור החדש”. מעולם לא הייתה מפלגה פופולרית כמו הליכוד כיום. קשה לי לומר מדוע. הפעם האחרונה בה הליכוד כיכב בכותרות הייתה בזמן ההתנתקות. בזמן ההתנתקות הליכוד לקה בסכיזופרניה והתחיל לדבר בשתי קולות. הקול הראשון היה בעד ההתנתקות, והקול השני היה נגדה. בפני הליכוד עמדה בחירה: האחדות בליכוד או ההתנתקות, והוא באגואיזם בחר באחדות ובכל זאת ביצע את ההתנתקות, ואז בשלומיאליות,” בליל המיקרופונים”, איבד גם את האחדות, ונותר קירח מכאן ומכאן. מאז הליכוד לא היה שותף בשום מהלך מדיני. אבל תמיד הופיע בזירה כעננת האבק שקעה כדי לגזור קופון, כמו עכשיו לאחר הלחימה בעזה.

בעיקר קשה לי להצביע לליכוד בגלל בנימין נתניהו העומד בראשו. ישנן הרבה בעיות באדם הזה, ומעט מאוד יושר. כשנתניהו היה שר האוצר, הוטלה עליו אחריות לא נעימה: לקצץ בקצבאות כדי לגרום להבראה פיננסית של המשק. עד היום הדעות חלוקות אם נתניהו הביא את הפתרון הכלכלי בתוכנית הקיצוצים שלו, או שפשוט מהלכים מדיניים אהודים בעולם, שנקט שרון, הביאו לשחרור מענקים שהבריאו את הכלכלה.בכל מקרה, כשעמדה בפני נתניהו האחריות הבלתי נעימה הזו, במקום להתנהג כמו מנהיג ראוי, להתייצב בפני האומה ולומר שנפלה בחלקו אחריות לא נעימה אך שצריך לנשוך שפה ולהדק חגורה כמו רבין ובגין, החל נתניהו במסע הכפשה תקשורתי כנגד השכבות העניות.

כדי להכשיר את דעת הקהל הציג אותם כנצלנים וסחטנים, ונפנף בסטטיסטיקות חסרות בסיס כצידוק למעשיו.יותר מכל זכור לי המקרה של ויקי כנאפו, שהלכה כל הדרך ממצפה רמון לירושלים עם דגל ישראל מאחוריה כדי להיפגש איתו, והוא סירב להיפגש אתה אך הורה ליועצי התקשורת שלו להפיץ את המסר ש “אם היא יכולה ללכת כל הדרך, היא יכולה גם לעבוד". הפעם היחידה שהסכים להיפגש איתה ולא היה "עסוק מדי", הייתה כשהובטח לו שתעניק לו פרחים בטקס ולא מילות ביקורת.

עד היום אני זוכר את צמד המילים שהוטבע על ידיו: “תרבות עוני". בעיניו עוני זו לא מחלה, זו ציביליזציה. אולם נתניהו צדק, ולא ידע כמה. אנשים עשירים מקבלים מערכות חינוך משלהם, מערכות בריאות משלהם, מערכות ביטחון משלהם ומערכות תחבורה ותקשורת משלהם – כל הדברים הנחוצים לפיתוח תרבות. לכן באמת מתפתחת בישראל תרבות נפרדת של עשירים ועניים, רק שקיצוץ בתקציבים לא יעקור את התרבות הזו, הוא רק יגביר אותה, ובבחירות הבאות ייתן לנתניהו תרבות עוני מפותחת אף יותר שתשמש כתירוץ להתעללות הבאה שלו.

הטענה שהכסף שניתן בעבר לקשישים ,לנכים ולעניים, הוא הדבר שמונע קידמה בכלכלה היה מגוחך. הקשישים והעניים הם לא האנשים שבצעו השקעות לא נכונות. שהימרו על ההייטק שקרס והכניס את ישראל למשבר. השר שטרית חשף בראיון דאז ששני שליש מהתוצר של ישראל הלכו לכיסוי חובות. האם אתם באמת חושבים ששני שליש מהכסף שלנו הולכים לקצבאות?? תבדקו כמה אתם משלמים מס. מלבד זאת, הכסף שניתן להם לא "נחסך", ובטח שלא שימש לשיקום הכלכלה, משום שהטיפול ברוב העניים הועבר לתוכנית וויסקונסין, בה חברות מחו"ל ניהלו מערכת תעסוקתית, והכניסו הן את התגמולים על שיבוץ בעבודה, והן את קצבאות הבטחת ההכנסה המוחרמות, לכיסים שלהם מעבר לים.

הכסף האמתי שנחסך נבע מביטול השקעות בתשתיות, והפרטות חסרות יתרון לצרכנים במשק. ואת התוצאות אנו רואים כיום כמעט בכל תחום. החינוך המשיך להתדרדר, הן בבתי הספר והן באקדמיה. אישית אני חושב שההתדרדרות באקדמיה חמורה יותר מההתדרדרות בבתי הספר, משום שמה שלא ניתן בבתי הספר אפשר להשלים באקדמיה, אבל את מה שלא ניתן באקדמיה, אי אפשר להשלים יותר. האקדמיה היא גם זו שמייצרת עובדים משכורות וכסף והיא ולא ההייטק הקטר שמניע את המשק. במקום זאת הפך נתניהו את האקדמיה למעוזם של העשירים ביותר, ואת זה הוא עשה בשני תפקידים: ראש הממשלה ושר האוצר.

גם כאשר לבסוף הצליח נתניהו (לדבריו) לצאת מן המשבר, התוצאה נרשמה רק במגזר ספציפי באוכלוסיה, והתאוריה של נתניהו, שיחד עם המגזר הזה, אותו הוא מתגמל בנדיבות יתרומם המשק כולו התגלו כשקרים נבובים. אולי היו יותר עבודות, אבל אלה לא היו עבודות שאפשר היה לחיות מהם בכבוד. בעשור האחרון הפכו גם אנשים עובדים לעניים. למעשה רוב האנשים העניים עובדים. כשר אוצר הוא לא דאג להעלאת השכר לרמה סבירה, והתנגד אפילו לכך שבג"ץ יקבע סף מינימום לסעיף העמום בתקציבים הקרוי "קיום בכבוד".

ועכשיו, כשאני רואה בראש חוצות שלטים שאומרים: "ביבי נתניהו חזק בכלכלה" אני כועס. אני כועס משום שאדם חזק לא מחפש שעירים לעזאזל כדי לקבל לגיטימציה. רק אדם חלש מתנהג כך חלש באופי, חלש באמונה וחלש באחריות.

ביבי נתניהו אולי חזק בדיבורים, ייתכן שהוא חזק ביחסי ציבור. ואולי זה מספיק כדי להיות ראש ממשלה, אני באמת לא יודע. אבל בהנחה שזה לא מספיק, וביבי נתניהו יגלה ששוב המדינה מסתבכת, אז כמובן שהוא שוב יחפש שעירים לעזאזל ועל גבם להתחיל ברפורמה חדשה...

מכל הכישרונות שאין לי, יותר מכל הייתי רוצה שיהיה לי את כישרון הכתיבה.שתהיה לי היכולת לספר סיפורים, ליצור דמויות ועולמות, לרגש, לרתק ולהפחיד. לצערי, רצה הבורא, והשאיר אותי כמלאכה חצי גמורה. שפה רהוטה, משפטים מפוסקים לעילא ושנינות יש לי לרוב, אך המרכיב הסודי שקושר את השלושה יחד לסופר ראוי איננו.

ניחא, כמו שכל אדם לומד לחיות עם נכות זו או אחרת, גם עם זה למדתי לחיות. אבל כל זה לא פוטר אותי מהידיעה שישנם אנשים שיכולים לכתוב באופן שאני יכול רק לדמיין עליו, והאנשים האלה, מציצים אלי מכל מדף ספרים, מכל סדרת דרמה, ומכל קומדיה בת שלושים דקות. זו הסיבה שזה מכאיב לי כשהם לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, ומעתיקים, ממחזרים ומתמסחרים. בעיניי זה טראגי יותר מכישרון מבוזבז – זהו כישרון מחולל.

הסיבה שאני מספר לכם על כך, הוא דיון שהיה לי עם הבלוגרית No-Angel, באחת מן התגובות שלה, שלא הצליחה להבין מדוע אני מעדיף להסתכל בריאליטי "הישרדות" על פני העונה החמישית של "אבודים" המשודרת במקביל לה. בעיני השאלה הזו היא תמציתה של הבעיה שתיארתי. הישרדות היא דוגמה לכישרון מבוזבז, ו"אבודים" היא דוגמה לכישרון מחולל.

לפני כמה שנים ,למי שזוכר, יצא הסרט "המקור" עם ראסל קרואו. ראסל קרואו גילם מדען ראשי מפוטר ומתוסכל בחברת טבק גדולה, שמציע לספר לעיתונאי סוד נורא ואיום. הסוד הוא שהיצרנים לא מכניסים רק חומרים רעילים לסיגריות, אלא גם באופן מכוון דוחפים חומרים ממכרים נוספים שנועדו לגרום למשתמשים לצרוך עוד ועוד. הסרט הזה אגב מבוסס על סיפור אמתי, והסוד שסיפר אותו המדען, גרם לתביעות ענק של מליארדים כנגד יצרני טבק בארץ ובעולם.

הסיבה לכך הייתה, שלמרות שהניקוטין ממכר, ולמרות שהסיגריות מזיקות, היה ועודנו הסכם בלתי כתוב בין כל ספק ולקוח, על קבלת סחורה איכותית וסבירה. כאשר חברות הטבק החדירו חומרים ממכרים נוספים למוצרים שלהם, הם הפרו את ההסכם הזה, ולמעשה מנעו מעצמם את הצורך להמשיך לייצר סחורה איכותית היות והלקוח היה ממילא מכור, ולכן הן יצרו יותר מעשנים ויותר נזק, ועל כך נתבעו במיליארדים.

זהו הדין גם בגל האחרון של סדרות הדרמה ששוטפות אותנו בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות. מושג חדש עלה לאוויר: סיפור נטו. המושג הזה הוא בעיניי דבר איום ונורא. זהו אחד מהביטויים הקליטים שממציאים פרסומאים כדי להעליב אנשים שרוצים להשקיע בדברים לא רווחיים בעבורם. סיפור נטו זו התעלמות מתלבושות, ממוזיקה תקופתית, מתחקיר ומכל הדברים שנותנים לצופה/קורא הרגשה שהוא עובר לזמן ומקום אחרים וללמוד משהו. גישת הסיפור נטו הופכת את הסיפור מיצירת אומנות שמתפעלים ממנה, לידיעה עיתונאית שמאוננים עליה, גומרים ומחכים לבאה בתור.

אם סדרה כזו נכשלת, ההפסד אינו גדול, אך אם סידרה כזו מצליחה, ותהה הסיבה אשר תהה: סיפור מותח, שחקנים חתיכים, או פינת שידור חסרת מתחרים, נוצר לחץ להמשיך ולייצר אותה ויחד אתה להמשיך לייצר "סיפור נטו”.

הבעיה היא שסיפור נטו מתמשך, זה דבר שקשה לייצר משום שסיפור שמנותק מן הרקע שלו, מהתקופה שלו, ומעל לכל מההיגיון שלו, לא מגיע לשום מקום. ולכן יוצרי הסדרה ממשיכים לייצר גימיקים, הפחדות, גירויים וכל השאר, ומונעים מהצופה את האפשרות להחליט שהמוצר גרוע וללכת.

זהו הדין בסדרה אבודים. סידרה שאני אומר בצער רב שהתמכרתי אליה. סדרה שלמרות שבעמקי נשמתי יודע אני שהיא זבל מוחלט אני נאלץ לצפות בה שוב ושוב. הסדרה מתחילה באופן דומה ל"הישרדות". מטוס מתרסק על אי בודד, וחבורה של אנשים שמעולם לא הכירו זה את זה, נאלצים לשרוד יחד, כשכל שבוע מישהו מהם נעלם. ההבדל בין "אבודים" ו"הישרדות" הוא שאין התערבות הפקה, ואין שום כוונה לשחרר אותם אחרי 39 יום כמו בריאליטי ולהביא חדשים. לכן, הדעת מכתיבה שהאנשים האלה במוקדם או במאוחר ימותו אחד אחד , יהרגו זה את זה, או פשוט יגוועו ברעב.

כאן נכנסה ההפקה והתערבה לטובת הדמויות הבדיוניות. ובמקום לתת לסדרה להסתיים בהיגיון כלשהו, בדיוק בתוכנית האחרונה לעונה הראשונה, גילו השורדים באי הבודד שלהם בור באדמה עם מקלט שיש בו הכל, אבל ממש הכל: מקלחות, אוכל מוכן אפילו מוזיקה. הבעיה היחידה הייתה שהיה גם כפתור קטן שצריך ללחוץ עליו כל 108 דקות. וכך הפכה הסדרה מסיפור לגיטימי על הישרדות של אנשים והקשיים המלווים אותה, לשאלה "מדוע יש ללחוץ על כפתור כל 108 דקות".

אני לא צוחק חברים. 26 פרקים התחבטו האנשים בשאלה הזו. האם באי לחיצת הכפתור הם יגרמו לסוף העולם, לסיום חייהם או שכלום לא יקרה. עכשיו בואו נחשוב בהיגיון רגע. מהו הסיכוי שכשאתם תעלו על מטוס, והמטוס יתרסק מהאוויר באמצע האוקיאנוס, אתם תינצלו. נניח שתזרמו עם זה, ואתם בריאים ושלמים, מהו הסיכוי שתגיעו לאי בלתי מיושב, שאף אחד לא מכיר היום עם תצלומי הלוויין, ולמרות שהאי בלתי מיושב עדיין תוכלו למצוא מקלט עם אוכל (שלא נרקב עם השנים), וחשמל (למרות שאין תחנת כוח על האי ושום מקור אנרגיה), ואם כל זה לא מספיק, עדיין יהיה לכם כפתור שצריך ללחוץ עליו כל 108 שניות... מה הסיכויים???

זהו השלב שכולכם תשאלו אותי, שאם התכנית כה גרועה, מדוע אני צופה בה. מדוע אני נאבק לראות אותה בכל מקום ובכל שעה?

הסיבה לכך היא שאני מכור. בדיוק כמו צרכן הסיגריות שהכניסו לו למוצר חומרים ממכרים גם אני חסר אונים. גם אני רוצה לבעוט את המנהג המגונה הזה מחוץ לחלון. אני רוצה שכבר כולם ימותו על האי, או ינצלו, כדי שאני אוכל להמשיך את חיי בשלווה, אבל היוצרים והמפיקים פשוט לא נותנים לסדרה לגווע. ולמה להם לעשות את זה, כשיש קהל של מפגרים כמוני שממשיכים לצפות בעלילות שהופכות להיות מגוחכות יותר ויותר??

לצערי אין דרך לתבוע סופר על כך שלסיפורים שלו אין סוף, אין דמויות סבירות ואין היגיון בעלילה. מה לעשות שאף שופט לא ידון סופר על השימוש שלו בתכסיסים זולים להעביר רגשות. למרות שאפשר להתמכר לסיפורים כאלה כמו לכל דבר אחר. לא קיימת גם שום דרך לומר לחברות הכבלים שתפסקנה לשדר פרומואים עם הקול הרועם של הקריין שמבטיח נסים ונפלאות, אפילו אחרי שהחלטתי להתנתק, ובסוף מסתבר שעדיין כלום בעצם לא קורה. אין גם כל דרך, לתבוע את HOT על כך שהם מבזבזים לי את הזמן והאנרגיה.

ובעצם למה שתהיה... הרי אני אשם שהלכתי וצפיתי בסדרה, למרות שאני יודע שהמפיק שלה J.J, Abrahams , הפיק בעבר את "זהות בדויה”, וידוע בעלילות שלו, המצוצות מן האצבע ומשלבות קצת מיסטיקה וקצת טכנולוגיה, ועוטפות את הכל בשחקנים בעלי פנים מפוסלות וחיוך נוצץ.

כל מה שאני יכול לעשות הוא להזהיר אותכם, לאו דווקא מן התכנית הזו, אלא מכל הגל של תכניות שכאלה, ולומר לכם, לבדוק היטב למה אתם הולכים להתמכר.