ארכיון דון קישוט:

בשנים האחרונות אני חי בפחד.

אני רואה כיצד המדינה כולה משתנה לי מול העיניים. ישנם שינויים גדולים, וישנם שינויים קטנים יותר, אך מה שמשותף לכולם, הוא שהם בלתי מורגשים. במקום דיווח על השינויים הללו במהדורות החדשות אני צופה ביותר ויותר פינות על סגנון חיים, על ניהול השקעות, פרסומות לדיסקים חדשים ועוד. כלב התקשורת של הדמוקרטיה, הפך לפודל המרחרח את אחורי הדיקטטורה.

בתכניות הסטירה השונות, נדמה שיש הסכם בלתי כתוב לעלבונות מוסכמים מראש. שימו לב שאף פוליטיקאי לא יצטייר כרופס. הם ישמחו להצטייר כרמאים, שקרנים וגנבים, אך לעולם לא כסמרטוטים. אם קיים פוליטיקאי או כל דמות אחרת שמצטיירת ככזו, מיד קם קול צעקה על תקשורת בלתי הוגנת, שמושתקת מיד בידי אלה שמקבלים חיקויים אוהדים יותר. מה שמפחיד יותר מכל אלה, הוא שנדמה שהעם משתף פעולה עם כל זאת. אתמול ישבתי בתור לקופת חולים המקום היחידי בו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה נפגשים זה עם זה כשווים, ושמעתי ויכוח מעניין.

הויכוח היה על פרשת עוזרת הבית של שרה נתניהו. ביבי ושרה, האנשים החזקים ביותר בישראל כיום, זכו לסימפטיה חסרת תקדים. הם הצטיירו בעיניי המתווכחים בתור לקופת החולים כמסכנים שמתעללים בהם. אחת מהמתווכחות, אישה בשנות ה-40 המאוחרות שלה עם חיתוך דיבור גס, אמרה שגם בכהונה הקודמת נטפלו אל ביבי, ושהוא צריך להפסיק לשבת ולתקוף בחזרה. בבלוגוספירה, אני קורא פוסטים הנוזפים בתקשורת, בשל ה"דיווחים הצהובים", ויותר מדי אנשים מקווים שהפרשה הזו תיעלם כלא הייתה.

זה קשה לי לשמוע דברים כאלה. קשה לי לשמוע אנשים קשי יום, שבמקום לדבוק זה בזה, תוקפים קשי יום אחרים. מעשים כאלה מזכירים לי, עד כמה רחוקים אנו מהדמוקרטיה, ועד כמה נצחי המצב בישראל עומד להיות. הם מזכירים לי נרקומנים שמוכנים לתקוף את השוטרים שבאים לעצור את סוחר הסמים שלהם, למרות ששוטרים אלה באו לעזור לאותם הנרקומנים.

פרשת העוזרת של שרה נתניהו מסריחה, אך הסירחון לא מגיע רק מכיוון העוזרת. שרה נתניהו היא דמות כושלת. עד שנת 1992 היה נהוג שראש ממשלה הוא זקן השבט: אדם בין 60+ שבילה את מרבית ימיו בשירות המדינה, בין אם בצבא או בפוליטיקה, ולאחר שצבר ניסיון רב, נבחר להנהיג את המדינה. אז בא קלינטון, שהיה אז בן 46, ושינה את התמונה. מנהיג צעיר,גזעי וכריזמטי הוא היה, וכמו אובאמה בימנו, הוא גרם לכל העמים לרצות מנהיג כמו קלינטון.

בזה אחר זה נבחרו ברחבי העולם תואמי קלינטון, ובישראל, ביבי היה הראשון. ביבי ניסה למתג את עצמו כקלינטון כמעט בכל תחום שיכל: בחיתוך הדיבור, בלבוש, בחופשות המשפחתיות, ואפילו בתנועות הידיים בזמן הנאומים שלו. אחד מהתחומים הבולטים ביותר היה הבחירה שלו בבני זוג. היה ניסיון למתג את שרה נתניהו כהילרי קלינטון: אישה חזקה ועצמאית בעלת דעה משלה אך בעלת מראה נשי. המחשבה הייתה, שמיתוג כזה יגרום בארץ לאפקט דומה כמו בארה"ב. הזדהות עיוורת של הקול הנשי עם שרה נתניהו, ובסופו של דבר עם ביבי. הניסיון הזה כשל. מעולם לא פגשתי אישית את שרה נתניהו, אך במצלמה היא הצטיירה כאדם מנוכר ומרוחק, מה שגרם לה להיתפס כמתנשאת.

באותם השנים, שלהי שנות התשעים, תוכניות הסאטירה השונות, יצרו פארודיות שונות על שרה נתניהו תוך שהם מערבבים את העצמאות והפמיניסטיות שיועצי התקשורת של ביבי העניקו לה, עם הניכור הכה ברור שלה. חלק יצרו דמות של פמיניסטית קיצונית, אחרים יצרו דמות של מטורפת, והיו גם ניסיונות ללעוג לעצם המיתוג ע"י כך שהיא הוצגה כלא אנושית (קרש, תמונה או שפתיים מדברות). הנזק היה כפול משום שביבי, שהיה באותם המערכונים באינטראקציה עם הדמות המוקצנת, הוצג כחלש, רופס וסמרטוט.

ביבי ויועצי התקשורת שלו תקפו את הסאטירות באותה התקופה בתור תקשורת עוינת. הם התעלמו כמובן מהעובדה שמה שיצר את אותה התקשורת העוינת היה ניסיון המיתוג הכושל של שרה כתואמת הילרי קלינטון – נסיון לו הם עצמם היו אחראים. כמו ארמון חול בשעת הגאות, התפרקה גם הדמות הסופית של שרה נתניהו כשנחשפו פרשות לא נעימות מעברה, כמו אלימות כלפי מטפלות ועוזרות בית, ולבסוף לא נותר ממנה דבר.

במערכת הבחירות הנוכחית, ביבי ושרה נתניהו היו חכמים יותר.ובמקום למתג את שרה נתניהו כתואמת הילרי קלינטון, ניסו למתג אותה כתואמת סוניה פרס: אישה שקטה הנושאת עיניים מצועפות לבעלה החזק. גם זה היה ניסיון מיתוג, ולמרות שההצלחה שלו הייתה גדולה במעט מהניסיון הראשון, היא עדיין הייתה כישלון. עם ישראל הוא אולי טיפש, אבל הוא לא טיפש מוחלט, והוא לא מאמין ששרה רק יושבת בבית מעל הסירים ומבשלת ארוחה לבעלה. ברור ששרה נתניהו היא אישה מיוחדת ואינטליגנטית ושיש לה השפעה על בעלה. ברור גם שההשפעה הזו צריכה הייתה להיות סוגיה לגיטימית בבחירות.

ביבי נתניהו הוא ראש מפלגת הליכוד. גם היום, לאחר 60 שנה הליכוד הוא מפלגה סכיזופרנית. תערובת של נפגעי מפא"י מכל הדורות שמטפחים חזור וטפח את תסביך הרדיפה שלהם. התערובת הזו, של אנשי חירות ,קפיטליסטים במהותם, ואנשי עיירות פיתוח שמעוניינים בעזרה סוציאלית נרחבת, נדון היה תמיד לכישלון. יש רק דבק אחד שמחזיק אותם יחד, וזהו אותו תסביך הרדיפה שלהם:השנאה למפא"י.

פעם היה בכך היגיון. פעם מפלגת העבודה הייתה מתחרה רצינית לכס השלטון, אך כיום בעזרתם האדיבה של ביבי, ברק ולבני, מאריה שואג הפכה מפלגת העבודה לעכבר מצייץ. כשדבר כזה קורה, הדבק שמאחד את הליכוד מתחיל להתפורר ומגיע השלב בו צריך לפרוע את ההבטחות. בשלב זה מתגלה הקרע בין הקפיטליזם של החירות'ניקים לסוציאליזם של הפיתוח'ניקים, וביבי נלכד באמצע. כדי להציל את עצמו ואת עורו, הוא מנסה לעשות את הדבר היחידי אותו הוא יכול לעשות: לגדל אויבים בכלל ומפא"יניקים בפרט בחממה. הוא מצביע ומוקיע עיתונאים שמאלנים כצהובים אך ורק על כך שהם מדווחים דיווח לגיטימי על התנהגות בלתי הולמת בבית ראש הממשלה.

אינני מבין את" העליהום" הציבורי על מדווחי פרשת המטפלת.

ראשית, האם מישהו חושב שמשפחת נתניהו היא כה זכה וטהורה כפי שהיא מציגה את עצמה? אני לא מכיר אף אדם שמאוהב בכל נותני השירות שלו. לי אין ילדים, ולכן מעולם לא העסקתי מטפלת, אך קשה לי להאמין שיש אדם שמעולם לא רב עם אף נותן שירות שלו. אני יכול לספר לכם את הריבים עקובי הדם שערכתי עם נציגי חברות הכבלים, הפלאפון והשיפוצניקים. אני בטוח שלכל אלה יש גם בטן מלאה עלי. ככה זה בישראל. רק במשפחת נתניהו לא מוכנים לשקול לרגע שייתכן שהם לא היו בסדר.

שנית, עצם העיסוק בפרשה זו הוא כלל לא עיתונות צהובה. עיתונות צהובה היא נגזרת של מציצנות חולנית. תיאור אקטים מיניים, או עיסוק בתחומי עניין מפוקפקים. דוגמה אחת לעיתונות צהובה היא התמונה של מנחם בגין נרדם במטוס כשרירנוזל לו מהשפתיים. דוגמה אחרת היא תיאור מפורט של כל האקטים המיניים שמוניקה לווינסקי וביל קלינטון עשו זה בזה. אין בזה כל עניין ציבורי וזה לא משפיע על מצב האומה. זה נועד רק כדי להעלות או להוריד את הפופולריות הציבורית ש האובייקטו. אבל במקרה שלנו, לקחת ראש מפלגה שטוענת שהיא סוציאלית, ולהראות שבפרמטרים המינימליים קרי היחס לעובדים שלו, הוא אכזרי ולא אנושי זו כלל לא עיתונות צהובה. זהו נושא ציבורי מהמעלה הראשונה. אם לא יתעסקו בזה, כל נבחר ציבור יוכל להצהיר על עצמו כסוציאליסט. ההיסטוריה מעולם לא הייתה חסרה מנהיגים עממיים שהיו גם אכזריים ביותר ושהציגו את עצמם כאנשים פשוטים, סוציאליים וחברים של האדם ברחוב.

שלישית, נדמה לי שיועצי ביבי לקחו ללבם את המשפט fight fire with fire יתר על המידה. אי אפשר להילחם בכל דבר דרך תיאוריות קונספירציה. זה מתחיל להיות מגוחך! קונספירציה זה לא דבר ששולפים מהמותן אלא דבר מורכב ומסובך שדורש הרבה משתתפים זדוניים. כל אחד מהם, אגב, אמור להרוויח מהקונספירציה בדרך זו או אחרת. לי קשה לראות את המרוויחים הגדולים מהמעשה הזה. נניח לרגע שה"קונספירציה" תצליח. מה בדיוק יקרה? ביבי הרי לא יתפטר בגלל זה. שרה נתניהו מעולם לא כיהנה בתפקיד רשמי. זה לא יעצור נתינת שטחים לפלסטינים, ואפילו קראוון אחד לא יעלה או ירד בשל כך. תחשבו רגע, מי יכול להרוויח מהרשעה של שרה נתניהו ביחס לא הוגן למטפלת, וקנס של מקסימום 50,000 ש"ח.

רביעית, יש כאן סוג של אפליה חשודה. למי שלא זוכר גם פרשת קצב החלה כאשר קצב פנה ליועץ המשפטי וטען שסוחטים אותו. זה נכון שקצב אינו שה תמים בלשון המעטה, אבל הוא עדיין לא הורשע. נהפוך הוא, עסקת הטיעון הדלילה ביותר שהוצעה לו, הייתה עדות בפועל שההוכחות בידי המדינה אינן חזקות כפי שנטען. כמו בפרשת קצב, גם בפרשת נתניהו לאחר התלונה הראשונית עוד ועוד מתלוננות צצו. מדוע בפרשת קצב, ההתערבות הגדולה של התקשורת הייתה מלחמה למען הדמוקרטיה, וכאן זו עיתונות צהובה. שתי צורות הסיקור היו דומות מאוד, ולכן או ששתיהן יחד צהובות וצריכות להיפסק לאלתר, או ששתיהן יחד מוצדקות וצריכות להימשך.

חמישית. ביבי הוא אדם בעל אמצעים, ואילו רצה, יכל לשחד את כל המטפלות שאי פעם עבדו אצל אשתו רק בזכות הפרשי השכר העצומים בינם. אילו היה אדם של עקרונות כפי שהוא טוען, היה צריך לנהוג כפי שנהגו אחרים, ולסייע בהאצת התלונה הזו לבירור בבתי המשפט . עצם המהלך הזה, היה מרמז על "חפותו" ו”עוצמתו” של ביבי, לא פחות מכל מסיבות העיתונאים וההכחשות שנעשו עד עתה. במקום זה, ביבי מבזבז הון על יועצי תקשורת מומחים מהמעלה הראשונה, עורכי דין, מנצל קשרים עם עיתונאים כדי שהם יופיעו בתוכניות הנחשבות יוקרתיות ויתקפו את עמיתיהם בכך שהם מסקרים פרשה שבין אם היא נכונה ובין אם לא, ברור שבכל מדינה הנחשבת נאורה בעולם: אנגליה, ארה"ב, קנדה, גרמניה ואפילו יפן, היו מסוקרות ללא היסוס. זה לא נשמע לכם הגזמה גדולה מדי בשביל אדם שאין לו מה להסתיר, שלא לדבר על אדם שזו לא הפעם הראשונה (ובטח לא האחרונה) שהותקף?

אגב... עוזרות הבית של ביבי לא עוברות סינון בטחוני? בכל זאת הוא היה שר וחבר כנסת. איך זה שהעובדים והמכרים של ביבי טהורים כשלג כל עוד הם לצדו, ומרושעים יותר מהשטן כשהם עוזבים אותו...

אני חושש לדמוקרטיה משום שישנם קולות הולכים וגוברים כיום כנגד אנשים חלשים המבצעים את המעשה היחידי אותו הם עדיין זכאים לעשות: להתלונן בתקשורת או בבתי המשפט. איכשהו מצליחה התקשורת לצייר את אותה המטפלת כחזקה, ואת ראש הממשלה ואשתו כחלשים. איכשהו זה נשמע הגיוני עד כדי כך שציבור שלם מתקומם כנגד זה. הם אפילו לא מוכנים לחכות להחלטת בתי המשפט, וכועסים על כך שבכלל שוקלים לדון בפרשה הזו הלאה..

אנשים אלה צריכים לזכור שאנו לא מדינה עם ערוץ אחד, ובטח לא מדינה עם עיתון אחד. מי שלא רוצה לשמוע, מוזמן להחליף ערוץ, או דף בעיתון. אבל אם יבוא היום בו פרשות לא ידווחו כי הן צהובות, לא נעימות, כי שמענו פעם משהו דומה או כי יותר מדי אנשים חזקים יכעסו על כך זו לא תהיה מדינת ישראל, אלא אגדת ישראל, וכמו כל אגדה יגיע הסוף.

לכל ראש ממשלה ישנו העיסוק האהוב עליו. אהוד ברק אהב לסייר בין היחידות הצבאיות. פרס, אהב לענוב עניבה ולהתחכך בפוליטיקה הבינלאומית. ביבי לעומתם אוהב מאוד לערוך מסיבות עיתונאים.

לפעמים נדמה שביבי חושב שאפשר לפתור את כל בעיות העולם במסיבת עיתונאים אחת גדולה. מסיבת עיתונאים גרנדיוזית ומפוצצת בקהל, עם פלאשים מהבהבים כל שנייה וקהל מריע המשתוקק למוצא פיו. במהלך כהונתו התקיימו כבר מסיבות עיתונאים לצמצום העוני, לשיפור החינוך, למחשב לכל ילד, לעצירת ההשתמטות, להענקת טיפול רפואי שווה לכל נפש, ומכולן נשארו לנו רק השאריות העבשות של הכיבוד.

למרות זאת, לא מפסיקות מסיבות העיתונאים להתקיים בשלטון ביבי, וכולן קורצו מאותה התבנית: הצגת הבעיה באופן חמור ביותר וההסבר שהפתרון האלגנטי נמצא רק מעבר לפינה ולאחריו הדרישה למאמץ והידוק חגורה משותף ברוח “כל ישראל חברים”. מה שמעניין הוא, שאצל ביבי הפתרון הוא תמיד מהיר ואלגנטי, מלווה בשם פרסומי קליט ונוצץ, והבטחות.... לא חסר!

לפני זמן קצר, ערכו ביבי ושר האוצר, יובל שטייניץ, מסיבת עיתונאים בה הסבירו כי בעיית העובדים הזרים בישראל הגיעה לממדים חמורים ויש לפתוח בתכנית חירום. זה מעניין שאצל ביבי כל תכנית היא תכנית חירום. אף אחד לא שואל מדוע זה כך, מדוע אי אפשר היה להתכונן או למנוע את הבעיה מראש. בכל אופן, על פי טענותיהם של ביבי ושטייניץ, יש להקטין את מספר העובדים הזרים בישראל מ-80,000 ל 50,000.

יש לי הרבה טענות על מסיבת העיתונאים הזו, ששוב מלאה בדמגוגיה, ואני אסביר את טענותיי:

ראשית, המשחק בנתונים. בישראל אין 80,000 עובדים זרים. המספר גדול פי ארבעה. זה גם לא מספר גדול כל כך אלא שהבעיה היא שהעובדים הזרים חכמים אפילו יותר מהישראלים, ומתמקמים באזור גיאוגרפי אחד: מרכז הארץ. זו הסיבה שמספרם מורגש הרבה מכפי משקלם באוכלוסייה. אם ביבי לא מוכן להודות בבעיה במלואה ובגודלה, כיצד יוכל לטפל בה? התשובה היא שהוא לא יכול לטפל בה, והעובדים הזרים יהפכו לעוד בשר תותחים במכונת התעמולה המשומנת שלו.

שנית, הזמן. צריך לזכור את הזמן בו יוצא ביבי למסיבת העיתונאים ההזויה הזו. לשכת התעסוקה שובתת כבר חודש! הסיבה היא, שהעובדים בה הציגו סטטיסטיקות מבוססות היטב לגבי העובדה שתכנית וויסקונסין, שביבי תמך בה (ויש האומרים גם יזם אותה), פשוט לא מתפקדת. תוכנית ויסקונסין מקבלת תקצוב הגדול פי 14 מלשכת התעסוקה, אך הצלחותיה גדולות רק פי 2, וגם זה כאשר העומס על כל פקיד בלשכת התעסוקה גדול פי 10 מאשר העומס על פקיד בתוכנית ויסקונסין.

הממשלה הזו היא ממשלת ימין מובהקת, ולמרות זאת, רק בקושי הצליח ביבי להעביר חמצן של כמה חודשים לתכנית הקיקיונית שהוא גידל וטיפח. זה אומר שקיימת בציבור התנגדות גדולה לתכנית, ועם הסטטיסטיקה, אפילו ביבי אינו יכול להתווכח. אחוזי ההצלחה אפסיים. מרבית השיבוצים הם לעבודות שמשלמות פחות משכר מינימום (!) ומשתמשות בטריקים בירוקרטיים שונים כדי להימנע מתביעה משפטית. (השכר הממוצע של משתתף ויסקונסין הוא 2800 ש"ח, וזה הממוצע, כלומר על כל אחד שמרוויח שקל יותר יש אחר שמרוויח שקל פחות).

ביבי מרגיש שזמנו אוזל, וכאשר תבוטל תכנית ויסקונסין, יוקרתו כיוזם התכנית וכמקדמה הראשי תיעלם ותתחלף בביקורת נוקבת. להזכירכם ביבי הוא האיש שטרק את הדלת בפני ויקי כנאפו ובמקום לתת לה עבודה אמר שאם היא יכולה ללכת את כל הדרך ממצפה רמון עד לירושלים אז היא יכולה לעבוד. לפיכך הוא זימן את שר האוצר כדי לברר מה ניתן לעשות כדי להעלות באופן סטטיסטי (וקצת סדיסטי) את אחוזי ההצלחה הפיקטיביים של תכנית ויסקונסין,אפילו באופן זמני, ומחקר מהיר גילה שכל מה שצריך לעשות לשם כך הוא לסלק כמה עשרות אלפי עובדים זרים להכניס במקומם חניכי ויסקונסין, והסטטיסטיקה תשתנה. ובעוד כמה חודשים יהיו לו די והותר אחוזי הצלחה מרשימים להראות בישיבת הממשלה הבאה.

דא עקה! במהלך זה הוא גורם למשק יותר נזק מאשר תועלת. ראשית, כל השמה בתכנית ויסקונסין משמעותה הרבה בונוסים מקופת המדינה – הרבה יותר מאשר השכר או העלות של העובד עצמו. התכנית תעלה למשק פי שלושה: ראשית הסילוק המהיר של העובדים הזרים ידרוש עלויות חירום גדולות. שנית הבונוסים לעובדי ויסקונסין שהצליחו "לאתר עבודה מתאימה", ושלישית פרסי עידוד לעובד המצטיין שעובד בעבודה הזו. יש מקום לבונוסים כשבאמת מתרחשת "עבודה" מצד תוכנית ויסקונסין, אך כשביבי מוסר להם עבודות על מגש של כסף, כשאנחנו האזרחים משלמים את הכסף, הכדאיות של הבונוסים מוטלת בספק רב.

פרט לכך, המשק עצמו יינזק באופן חמור. צריך להבין שהעובד הזר שעובד בטיפול בקשישים, בניקיון או בחקלאות הוא חלק בשרשרת ארוכה! קחו לדוגמה פיליפינית העובדת כעוזרת בית. הפיליפינית הזו עובדת אצל מישהי ברמת הכנסה גבוהה יותר (לרוב פי שלוש). בעבודתה היא מאפשרת לשתי נפשות באותה המשפחה ללכת לעבוד (כלומר מייצרת הכנסה גדולה פי שש). אם יכניסו לעבודה זו ישראלי שידרוש יותר( משום שהוא חייב לחיות בישראל ולא יכול לקחת את הכסף לפיליפינים ולחיות כמו מלך), אז או שאותה המשפחה לא תוכל לאפשר זאת לעצמה, ואחד מראשיה יצטרך להישאר כמה שעות בבית, לבצע את העבודות בעצמו, ובתוך כך לוותר על משכורת גדולה הרבה יותר, או שיצטרכו לגלגל את העלות הזו על הבוס. הבוס מעסיק כמות גדולה של עובדים עם בעיות דומות, כך שהמצב יחמיר בהרבה. אך מה שיותר גרוע הוא שממצב בו כולם כעת מרוצים, יגיעו למצב בו אף אחד לא יהיה מרוצה: לא הפיליפינית המגורשת, לא העובד הישראלי שיבוא במקומה, לא המשפחה שתיאלץ לשלם לו יותר, וכמובן שלא הבוס, שיצטרך לשלם יותר או שיאבד שעות עבודה רווחיות. רק הפקיד בתוכנית וויסקונסין שיקבל את הבונוס יהיה אולי מרוצה והבוס שלו שחי בבריטניה.

שלישית, המצב שביבי יגרום לו ייצור בישראל ואקום כלכלי. ביבי מבין את זה, ואולי במקום כלשהו במוחו הקודח הוא מקווה שהוואקום הזה יתמלא בעובדים ישראלים, אך בישראל ישנם מאות עובדים זרים וחוקיים: פליטים מסודאן מאריתריאה וכו'. האנשים האלה נמצאים בארץ באופן חוקי, וישמחו לקבל את העבודות שהשאירו מאחוריהם העובדים הזרים. אנשים אלה יעבדו בעבודות בלי ערבויות למדינה, ויחליפו את העובדים הישראלים בלי שהמצב ישתנה. במצב כזה, הם אפילו יזכו לתמיכת המגזר הכלכלי לקבלת אזרחות! אפשר להתווכח שעות על העובדה האם זה מצב חיובי או שלילי, אך אי אפשר להתווכח עם העובדה שלא לכך התכוון המשורר כשיזם מבצע לצמצום העובדים הזרים.

במקום לטפל בבעיות ביבי מטפל כרגיל רק בסימפטומים. הבעיה בישראל היא לא שלא מוכנים לעבוד, אלא שהעבודות לא מתגמלות באופן ראוי. בראש של הישראלי קיימת מצד אחד מן "פירמידת מעמדות" של עיסוקים כשההייטקיסט ועורך הדין בפסגה, ועובד הניקיון בתחתית, ומצד שני קיימת אהבה חסרת הבנה למושג: תנאי השוק. תנאי השוק פועלים ע"פ ביקוש והיצע: כשיש מעט עובדים בעבודות נמוכות דרג זכותם וחובתם של ספקי השירות לדרוש מחירים גבוהים יותר בעבור שירותיהם. הם דורשים כמובן, אך לא מעבירים את הכסף במלואו לעובדים שלהם. פירמידת המעמדות בראש הישראלי, נמצאת בראשם של העובדים והמעסיקים כאחד. העובד הישראלי לרוב לא מוכן ללכת לעבודות אלה, ובצד הזה אמורה תכנית ויסקונסין לטפל בשיטת המקל והגזר. יחד עם זאת אסור לשכוח את הצד השני: בדיוק אותה פירמידת מעמדות קיימת בראשו של המעסיק. המעסיק הממוצע בשוק לא מוכן לשלם לעובדים נמוכי הדרג משכורות גבוהות בהתאם לתנאי השוק. הפתרון לפרדוקס היה תמיד לייבא עוד עובדים זרים, אך כולם הבינו שהפתרון הזה הוא זמני ויקר מאוד לטווח הארוך. הפתרון הזה גרם לחוסר איזון במשק, אך בבעיית חוסר האיזון ביבי לא מטפל וגם לא יטפל משום שהוא לא יכול להתמודד מול המעסיקים ולגרום בשנה הקרובה למשק נזק, גם אם לבסוף ישתפר המצב לאין ערוך.

מה שביבי מנסה לעשות הוא עוד "פיתרוביבי". מן שיטת כיבוי שריפות היסטרית, מלווה בקול פסבדו סמכותי ושקפי פאוור-פוינט במסיבת עיתונאים. לא רחוק היום שבעוד שלושה חודשים נחזה בעוד מסיבת עיתונאים, עם עוד מצב חירום, ועוד פיתרוביבי... כי פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.