ארכיון דון קישוט:

אתמול באשמורת אחרונה קראתי כתבה, על צעיר שהחליט להגיש בג"ץ כנגד שביתת המורים. המעשה הזה בצירוף תגובות מסוימות בבלוג שלי ושל אחרים הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.

הבעיה המרכזית של אנשים בארץ, היא שהם לא מבינים כמה הם בני מזל. אנו מקבלים שירותים רבים בחינם בארץ הזו, שבמדינות אחרות או שגובים עבורם כסף, או שהשירותים שכן ניתנים בחינם, הם באיכות כה נמוכה, עד שאנשים נאלצים בכל זאת לשלם כסף רב עבור שירותים איכותיים. לכו לאמריקה לדוגמה, ותראו שלמרות שיש שם חינוך חינם, אנשים נלחמים בציפורניים כדי לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, ולאוניברסיטאות פרטיות.

לנו במדינת ישראל, יש מערכת חינוך מצוינת אבל מה שחשוב הרבה יותר לדעתי היא העובדה שהמערכת הזו היא בחינם, והיא זמינה לכל אזרח החל מגיל 5 עד גיל 18. בעיני זהו פלא. הפלא הזה מועצם כשכל כמה שנים, נזרקים למערכת הזו אנשים שאינם דוברים את השפה, בגל עלייה, ועדיין מצליחים לשגשג בה. הדבר גורם לכך שלכל אזרח במדינת ישראל ניתנת הזדמנות שווה להגיע לתעודת בגרות וממנה להתחיל את חייו. דבר שהוא נדיר במדינות רבות. ומייבש מן השורש הרבה מהשנאה והאלימות המגזרית.

החיסרון בכך הוא שהאופי האנושי הוא בעל זיכרון קצר, ולכן נוטה לקבל דברים טובים שקיימים זמן רב, כמובנים מאליהם. בעיקר ככל שהזמן מתקדם. זו כנראה הסיבה שמסתכלים על מערכת החינוך כ"מערכת חינוך", משרת כנוע וכל יכול, ולא כפרויקט – סיכומה של עבודה רבה בעבר, ועבודה רבה יותר שאמורה להיעשות בעתיד.

כאן בעצם מתחילה הבעיה. גם המוצר היפה והמורכב ביותר בעולם, הוא חסר ערך, אם הוא זמין לכולם. ולכן המורים ,שמייצרים את המוצר הזה קרי ילד משכיל יודע קרוא וכתוב, הפכו לפועלים בפס ייצור במדינת עולם שלישי על כל הנלווה לכך. רובכם חושבים שהדבר הגרוע ביותר הוא שהמורים מקבלים משכורות רעב. טעות בידכם, זהו דבר קשה אבל לא הדבר המזעזע. הדבר המזעזע ביותר במערכת הוא דבר שאף אחד לא מזכיר: שלמורים גם יש ילדים. הילדים האלה רוצים גם (וזכאים ל)חינוך, והמורים על משכורת הרעב שלהם, לא יוכלו להעניק לילדים שלהם חינוך טוב לעולם.

חישבו על זה לרגע, חישבו איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם עובדים במסעדה, ומכינים אוכל גורמה לכל העולם, אבל לכם לא היו מרשים להביא ולו טעימה אחת הביתה לילדים הרעבים שלכם, והיו מאלצים אתכם לשלם עבור הזכות לקחת את השאריות שאתם הכנתם הביתה, ולהאכיל את הילד הרעב שלכם בשאריות הללו בזמן שהילדים של ההורים האחרים משמינים.

חישבו איך זה לדעת שהילדים הללו (של ההורים האחרים), יושבים ומשמינים. הם שגדלים יחד עם הילד שלכם, יתחרו איתו ביום מן הימים. והם השמנים והשריריים, יכו אותו ויגזלו ממנו גם את מעט הלחם שהוא ירוויח, ולכל היותר " ירשו " לו, לעבוד באותה מסעדה ולהכין אוכל לילדים שלהם, ולגדל אותם להיות שריריים ושמנים כמותם, בעוד הנכד שלכם יהיה רעב וחלש כמו הורהו, וכך מעגל הקסמים יימשך לבלי סוף.

למי שלא הבין כל הדברים האלה שנאמרו על אוכל, נאמרו בדרך של אלגוריה (משל בעברית), אבל הם למעשה נאמרו על חינוך. האוכל הוא למעשה חינוך. וככל שהם אוכלים יותר מתחזקים יותר בדיוק כמו שככל שלומדים יותר, משפרים את החיים. עכשיו קראו שוב את שני הפסקאות האלה ותבינו. שהמורים אינם זוכים לחנך את ילדיהם בחינם. הם מחנכים אותם באותם המוסדות, ובאותו המחיר. גם הם רוצים שהילדים שלהם יזכו לתואר אקדמי יוכלו להתחרות במשק עם בעלי הממון על שכר ראוי, והזדמנות לחנך גם את ילדיהם. אולם למעשה כל מה שיוכלו לעשות הוא להפוך גם את ילדיהם למורים, שיחנכו את העשירים ובכך מעגל המצוקה ואי הצדק יימשך כשימשיכו לחנך את נכדי העשירים.

זו הסיבה שכה כעסתי, כשקראתי שישנם תלמידים שיוצאים כנגד המורים בתביעות, על כך שהשביתה פוגעת בסיכויים האקדמיים שלהם. אותם תלמידים שמבקשים מהמורים לכבד את הזכות שלהם להשכלה אקדמית, מסרבים להכיר בזכות של ילדיהם של המורים להשכלה אקדמית, ועוד נושאים עיניים לבתי המשפט בכדי שיעשו אי צדק זה לחוקי.

זה נכון שבארץ החינוך הוא חינם, אבל זה גם נכון שבארץ מרבית האנשים יכולים לשלם עבורו. כמו שזוג הורים יכל לשלם 2000 ש"ח לחודש עבור צהרון/גנון/פעוטון ומטפלת לילדם עד שהגיע לגן חובה, יש בידו את היכולת, לאחר שנים של קידום בעבודה והעלאות במשכורת, לשלם 2000 ש"ח בחודש עבור המשך החינוך. אין שום מניעה, ולמעשה מוטלת חובה על הורה שרואה שהחינוך של ילדיו נפגע בשל השביתה, להוציא סכום זה, ולשלם עבור חינוך פרטי לילדים, לפחות למשך חודש שביתה זה. ואם הוא אינו יכול זאת, עליו ללחוץ על המדינה שתביא לו סכום זה. והלחץ הזה יביא להחזרת הפתרון הזול יותר קרי המורה. משום שלפי החוק חובת החינוך היא חובה שמוטלת על המדינה ולא על המורה.

חשבו מה היה קורה אילו 5 משפחות בלבד היו מתאגדות ושוכרות מורה לשם כך. כבר היה מורה שהיה מרוויח 10,000 ש"ח בחודש, עם כיתה של 5 אנשים. כמעט שיעור פרטי. אז כולם היו מרוויחים. המורה יכול היה לפרנס את משפחתו בכבוד, ויותר חשוב מכך להעניק לילדיו השכלה. ואז לא היו שביתות.

הדוגמה הזו נועדה להראות שמורה לא מקבל את שוויו האמתי. ולשם כך נועדה שביתה. זו המטרה הסופית של כל שביתה להדגים את ההפסד ללא העובד הספציפי. אדם עובד כדי לייצר רווח. הוא אמור לקבל את שכרו בהתאם לרווח שהוא מייצר. כשיש סכסוך בינו ובין המעסיק לגבי שכרו, הסכסוך בסופו של דבר הוא על הרווח שהעובד מניב. ולשם כך העובד זכאי להפסיק לעבוד (לשבות) ולהדגים למעסיק שההפסד שייגרם לו גדול מההפסד בתוספת המשכורת. אם הוא טועה, המעסיק יכול להחליט גם על הורדה בשכר.

לכן השביתה, היא כלי שבאמצעותו המורים מראים כמה הם חשובים. וההפסדים שהמורים גורמים, הם לא בציונים אלא בדברים הבאים: הוצאות למורים פרטיים, עבודה נוספת בבית, ספרים, שיעורי עזר ועוד. כל הדברים האלה נמדדים בכסף או בזמן דברים הפיכים בהחלט. מה גם שאם המורה עצמו יצטרך לעבוד שעות נוספות הוא גם מקבל תוספת לשכר שתיגרע מהמדינה. אבל הציבור הישראלי אינו מחונך כמו במדינות אחרות. הוא אינו "מטפל בבעיה בעצמו" בדרך הזו. תחת זאת, הוא יושב ומחכה לממשלה שתפתור את הבעיה בעצמה, כדי שימשיכו לקבל את החינוך בזול. ואת הפיגור יוציאו מחומר הלימוד של אותה השנה.

זו אולי נראית שיטה ללא מפסידים. לפחות במישור הכספי, אך פעם בשנה כשאנו מסתכלים בעיניים כלות על הרמה האקדמית שיורדת, בעוד היא עולה בעולם, מבינים שלפעמים ההפסדים האמיתים הם ההפסדים שלא נראים באופן מיידי. והם אלה ההפסדים ארוכי הטווח.

אגב אם מישהו רוצה לקרוא על הסיבות למאבק באופן הרבה יותר מפורט ממני אפשר לעשות את זה כאן.

מחר יום השנה לרצח יצחק רבין. יום השנה ה-12 ליתר דיוק. כשעובר זמן כה רב ממאורע חשוב, הזיכרון האנושי מתחיל לפתח עמידות לגירוי. לכן ישנה הרגשה שצריך גימיק תקשורתי כדי להעלות באוב את הזיכרון. שירים, מחזות ודימויים, כולם משמשים בתפקיד גורם ההלם הראשוני שיגרום לחקר עמוק יותר של הנושא. אין ספק שיצחק רבין, או נכון יותר זכרו של יצחק רבין משווק כסוג של פרסומת, בעיקר לאלה שלא זכו להיות באותו הזמן בוגרים דיים בכדי להבין את גודל המאורע.

יצחק רבין, נוער הנרות ויגאל עמיר. הפכו למעין שילוש קדוש שמוזכר תמיד בנשימה אחת רוויה אדי עצב וכעס. לצעירים מוזכרת התקופה של רבין, כתקופת פריחה שנקטעה בטרם עת, מעין גירסה ישראלית לטירת קמלוט של המלך ארתור. למבוגרים , מוזכרת תקופת רבין כהזדמנות מוחמצת לשלום, בין אם זה אומנם היה כך ובין אם לאו. אך כולם, צעירים ומבוגרים כאחד, מסכימים שהייתה זו תקופה שלא שוב, לטוב ולרע.

גם אני זוכר את רבין. באותה התקופה למרבה המזל הייתי בוגר דיו כדי ליפול, בין כיסא הרומנטיקה, שהוא מנת חלקם של הצעירים, וכיסא הנוסטלגיה שהוא מנת חלקם של הבוגרים, המובילים אנשים לסטות מנתיב המציאות. הייתי בגיל הנדיר בו קשה עד בלתי אפשרי להטביע חותם כלשהו, ולמרות זאת אכן הוטבע בי חותם.

חותם זה נוצר על פני השטח המומחשים בצורה הטובה ביותר כשבוחנים את הדרך בה ראה עם ישראל ואני בתוכו,את רבין, במונולוג הבא מפי דודו טופז שבועות ספורים לפני הרצח בתכניתו המיתולוגית “רשות הבידור”: “ איש אחד הלך ברחוב ונפל. פתאום הוא הרגיש שמישהו עוזר לו לקום. הוא הרים את הראש למעלה, וראה שהאדם הזה הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין.

"יו, אדוני ראש הממשלה, תודה"

"על לא דבר"

"מה אני חייב לך אדוני?”

"זה בסדר אתה לא חייב לי כלום"

"אבל אני רוצה להחזיר לך"

"שטויות"

האיש לא מניח לרבין, ולבסוף רבין אומר לו" “אתה יודע מה, אם אתה באמת רוצה להחזיר לי טובה, תצביע בשבילי" "אדוני, להצביע בשבילך? אני נפלתי על התחת לא על הראש". המערכון הזה מראה בצורה המוחשית ביותר, שרבין לא היה אדם אהוב, אפילו לא על מצביעי ותומכי מפלגתו הוא העבודה שעליהם דודו טופז עצמו נמנה. הוא היה דמות נלעגת על השמאל ודמות שנואה על הימין.

למרות זאת עם מותו, קרה משהו. "המשהו" הזה הייתה ההבנה שמדינת ישראל השתנתה. אינני יכול לומר מה עורר את השינוי. האם היה זה תהליך טבעי של גלובליזציה, או שמא הייתה זו תוצאה של העליה הגדולה וערבוב שני אוכלוסיות בעלות ערכים מנוגדים. אבל ניתן לראות היום בבירור שצמח זן חדש של פוליטיקאים. אם פעם פוליטיקאי היה נשפט בציבור הישראלי על סמך הישגיו, ונענש על המחסור בהם, היום פוליטיקאי נשפט בעיקר על הופעתו.הסטירה לועגת בעיקר לתלבושת למבטא, או לכל מאפיין אחר שסוטה מהנורמה.

פעמים רבות חשבתי, האם היום יצחק רבין היה זוכה בבחירות? עם האטיות שלו בהליכה, והגוף הדחלילי שלו שכוסה בחולצה כה פשוטה? במעט המערכונים בהם מועלית דמותו של רבין, הדבר הראשון ולעתים היחידי שמרשים לעצמם הסטיריקנים להיטפל אליו היה דיבורו האיטי. כששומעים דיבור עם מבטא באידיש, מבינים שזה פרס. כששומעים דיבור איטי, ישר מבינים שזה רבין, המדבר מעבר לקבר.. האם אדם שמדבר כך יכול היה להיות חבר ממשלה? האם הוא יכול היה להיות חבר כנסת, ולעמוד בתלאות פעילי המרכז? אין ספק, דברים רבים השתנו מאז. את הדינוזאורים של פעם החליפו היונקים המכרסמים של היום, שנציגם הבולט ביותר הוא ללא ספק בנימין נתניהו.

אינני חושב שיצחק רבין היה מנהיג דגול, אבל אני בהחלט חושב שהוא היה אחרון המנהיגים הדגולים. סתירה זו לכאורה בין ההצהרות הללו לא קיימת בעיני. משום שהדבר שעליו לא חולקים לא הימין ולא השמאל הוא שטובת המדינה הייתה תמיד כנגד עיניו. קשה לנו לראות את רבין בורח לעשות לביתו לאחר כישלון, כפי שעשה אהוד ברק, כשהקים עסק פרטי, או כפי שעשה בנימין נתניהו במסע ההרצאות שלו. נהפוך הוא, גדולתו של מנהיג לא מתאפיינת בהצלחותיו אלא בדרך בה הוא מתמודד עם כישלונותיו. לחיות במדבר פוליטי במשך 15 שנים, כשהדרך לעסקים ולהון הייתה פתוחה בפניו במשך כל הזמן הזה, שמה אותו במחלקת המנהיגים הדגולים.

היום כשאנו עומדים בפני מנהיג הנאחז בציפורניים בהנהגה שהעם לא רוצה אותו בה יותר, רק למען יוקרתו האישית, אני מתגעגע לעידן ההוא. וכשאני חושב על המנהיג האחרון שייצג את העידן ההוא שוב עולה כנגד עיני דמותו של יצחק רבין, בגופו המגושם מעט, עם הראש שהתנדנד ברישול, (דבר שגרם להרבה אנשים לחשוב שהוא שיכור), כנגד עצתם של יועצי התקשורת, בכדי להמחיש עמדה,.החולצה הלבנה שעטפה אותו בלא פחות תכיפות מהחליפה המחויטת שאתה יצא לחו”ל,שאיתה היה כה ברור שהרגיש לא בנוח. חווה אני את המרירות המתוקה של הנוסטלגיה, ומבין שזו אכן תקופה שלא תחזור שוב לעולם.