ארכיון דון קישוט:

הפלא ופלא! לא עבר שבוע מאז שהכריזו על הליכה לבחירות, ופתאום, די משום מקום, נופלים עלינו חוקים שנויים במחלוקת, שמזמן היו בקנה שסירב לירות. החוק המדובר, הוא חוק הזיהוי הביומטרי. חוק הזיהוי הביומטרי שייך לאסופה גדלה והולכת של חוקי "אח גדול", שנוספים לספר החוקים שלנו בעת האחרונה, כולם ללא ביקורת ציבורית, וכמעט ללא דיווח בתקשורת, פרט לזה שנועד לצאת מידי חובה .

אתמול, אושר חוק מאגר הזיהוי הביומטרי. מאגר הזיהוי הביומטרי היא תכנית שהייתה שנויה במחלוקת במשך זמן רב. אם לא שמעתם עליה, כנראה שהויכוח הציבורי הושתק בכוונה. התוכנית עוסקת בהקמת מאגר זיהוי ממוחשב לכל אזרחי ישראל. כדי לקדם את החוק הזה, פועלים השלטונות בשיטת המקל והגזר. החוק היבש קובע שכל אחד יצטרך לספק טביעת אצבע, ונתונים מזהים אחרים לממשלה. המקל הוא שאדם המסרב לספק לממשלה את הנתונים האלה, תיגזר עליו שנת מאסר. הגזר הוא שלאחר שייוצר מאגר נתונים ביומטרי מלא, נוכל לבצע פעולות בנקאיות וממשלתיות, שדורשות זיהוי אישי, מהבית באינטרנט, ונחסוך את התורים.

כעת ברצוני להביע דעה שלילית על החוקים הללו, משום שנראה לי שפרט לי אף אחד לא יעשה זאת.

אחד החסרונות שלנו כעם, הוא שבמדינת ישראל הייתה דמוקרטיה מיום הקמתה. מעולם לא נאבקנו על זכויותינו – לא כאזרחים ולא כעובדים. זו הסיבה שלא נוצרה אצלנו סולידריות, זו גם הסיבה שאנו מתרפקים כל כך על מנהיג חזק, ועל חוק וסדר, בלי לדעת באמת למה הדבר יכול לגרום.

הדרך הכל כך קלה שבה מכריזים על אזרח שרוצה לשמור על פרטיותו כעבריין, וגוזרים עליו עונש, מפחידה אותי כל פעם מחדש. כן, אני יודע מה יטענו 90% מהאנשים: “שאדם שלא עושה שום דבר רע, אין לו מה להסתיר". הנימוק הזה ששגור בפי האנשים התומכים בשיטה, הוא אחד הסימפטומים לבעיה. מי שיקרא פעם שנייה את הנימוק, מיד יבין מה הבעיה.

הבעיה היא שהאנשים שתומכים בחוק, הם בעלי מנטליות פגומה. אלה אנשים שמחפשים עבריינים בכל מקום. בלי משפט ובלי צדק. הם חושבים באופן הבא: “ אדם רוצה פרטיות?? זה סימן מיידי שיש לו מה להסתיר. ואם יש לו מה להסתיר, אנחנו חייבים לגלות מהו הדבר. ואם לא גילינו דבר מספיק חשוב, אס הוא מסתיר את זה טוב משחשבנו. אם הוא מסתיר את זה טוב משחשבנו, הוא עבריין חשוב יותר. אם ככה חשוב יותר לתפוס אותו. לכן צריך לחפור עמוק יותר. ובשביל לחפור עמוק יותר, צריך אישורים נרחבים יותר. ואם מישהו יפריע לנו להשיג אותם, סימן שגם שהוא עבריין רציני (כי הוא עובד קשה להסתיר דברים), או שהוא משתף פעולה אתם. אחרת, אם הוא ישר, אז מה יש לו להסתיר??”

התפקיד של מדינה הוא להגן על אזרחיה, זה לא תפקידם של האזרחים להגן על המדינה. אם מדינה נקלעה למצב, בו היא לא מסוגלת להגן על האזרחים שלה, אלא בדרכים פולשניות, זה לא כשל של האזרחים אלא כשל של ההנהגה. לכן על מנהיגיה לפנות את מקומם לאלה שמסוגלים לעשות את זה טוב יותר. במדינה תקינה זה צריך היה להיות הצעד הראשון, ולא האחרון שלהם. ורק לאחר שהיו נגמרים כל המנהיגים, והבעיה לא הייתה נפתרת, הם היו צריכים לחשוב האם להכניס חוקים דרקוניים יותר, כדי להגן על עצמם.

הזיהוי הביומטרי הוא כלל לא שאלה קריפטוגרפית, אלא שאלה כלכלית. מה שהמדינה רוצה לעשות הוא לא לחזק את האבטחה הקיימת באמצעים נוספים, אלא להסתמך על השיטה הזו, כדי לבטל פרוטוקולי אבטחה יקרים שקיימים אצלנו. לטענתם זה יחסוך זמן, וזה יחסוך כסף. לטענתי זה יגרום לפיטורים של אנשים שממילא מרוויחים שכר נמוך, והכסף ילך לעסקן פוליטי ולא נשמע עליו יותר. בכל מקרה, לאחר שהשיטה תפוצח, ואני מבטיח לכם שהיא תפוצח, אנו נישאר עם חומות פרוצות, עם אנשים מפוטרים, עם חוסר הבנה מוחלטת איך לבנות מחדש את מערכת האבטחה. אני מהמר שכמו אחרי מלחמת לבנון, הפוליטיקאים שלנו לא ממש ירוצו להתפטר, אלא יחפשו שעיר לעזאזל. אני גם מהמר שהם ימצאו!

עוד בעיה שישנה עם סוגיית הזיהוי הביומטרי, היא ההסתמכות הנרחבת עליה. נניח בדרך נס, שהצופן לא יפוצח <הפסקה לגיחוך קצרצר>. עדיין זה לא אומר שאי אפשר לזייף אותו. בכל פעם שאנו לוחצים על כפתור במקלדת, על כפתור במעלית, על כפתור בכספומט אנו משאירים עליה טביעת אצבע, ותאים מתים שמכילים חומר גנטי. גם את הדברים האלה יהיה אפשר לאסוף מפח האשפה, להוציא משם אם המידע הגנטי ולהשתמש בו. אם השוטרים מסוגלים להוציא מהנתונים האלה מידע מרשיע כדי לתפוס עבריינים, אז מדוע שהעבריינים לא ישתמשו בזה כדי לרוקן חשבון בנק של מישהו??

בעיה נוספת עם הזיהוי הביומטרי, היא האופי הישראלי. במדינת ישראל יש "אח גדול". קוראים לו הצבא. כשכולנו התגייסנו, הצבא אסף עלינו כל מידע אפשרי. חלק מהמידע הוא הסתיר, וחלק מהמידע הוא פרסם. אבל ביננו, למרות שהמידע הזה אמור להיות סודי, מי לא יודע מה הקב"א שלו?, ולמרות שיש תוכנה שמנטרת חיטוט במאגרים של סלבריטיז, מי לא יודע איזה סלבריטי השתמט, ולמה ? מי לא יכול להוריד מהאינטרנט את מרשם האוכלוסין של כל מדינת ישראל (שאמור להיות סודי).

אתם יודעים למה זה קורה? זה קורה כי ככל שהמערכת גדולה יותר ומתוחכמת יותר, היא גם יקרה יותר. וכשמערכת הופכת להיות יקרה מדי, כמו שהיא תהיה במקרה הזו, תמיד יחפשו דרך לקצץ בעלויות. והדרך הטובה יותר לקצץ בעלויות תהיה תמיד לקחת לתפקידים הפשוטים ביותר אנשים בשכר הנמוך ביותר. הבעיה היא שהתפקידים הפשוטים ביותר הם החיוניים ביותר. האדם שמרוקן לכם את פח הזבל, תמיד יודע את כל הסודות הכי אישיים שלכם. המזכירה שיושבת במשרד ומרוויחה שכר מינימום, תמיד תדע מי הולך להיות מפוטר ומי הולך להיות מקודם.ולכל אחד מהם, יש בבית ילד או אישה , שצריכים כסף. ואם יבוא מלאך משמיים, ויציע להם את הכסף הזה , שנחוץ להם כל כך, הם יעשו את הצעד, ובמקום לזרוק את המידע לפח, הם יזרקו אותו לידיים הלא נכונות. זו הסיבה שאני חושב שהדבר הכי חשוב שצריך לעשות, הוא להפסיק עם השטות הזו של זיהוי ביומטרי כחומר בצורה.

לדעתי האישית הסיבה להתעקשות על זיהוי ביומטרי, היא מקיאוולית יותר. השר שטרית, שהתמודד בבחירות לקדימה, ביקר לא מזמן ביפן. בזמן ביקורו הייתה לו פליטת פה. הוא אמר שהסיבה שהממשלה כל כך לוחצת על עניין הדרכון הביומטרי, היא לא סוגיה של ביטחון או חיסכון. אלא סוגיה פוליטית לכל דבר. הוא גילה שזה זמן רב שישראל מבקשת מארה"ב לאפשר לישראלים להיכנס לשם ללא ויזה. וארה"ב מסרבת בכל פעם תחת טיעון אחר. פעם היא אמרה שיותר מדי אנשים נדחים מכדי לאפשר כניסה אוטומטית. ובזמן ממשלת ברק, כשאחוז הנדחים ירד לפחות מ-5% פנתה הממשלה שוב, ונדחתה. הסיבה לדחיות עכשיו היא ששיטת זיהוי הדרכונים הישראליים לא מתקדמת מספיק.

הפוליטיקאי שיצליח להשיג כניסה חופשית לישראלים לאמריקה יזכה להרבה תשואות ולהכרה שתימשך זמן רב. זהו "הגביע הקדוש" של העסקן הפוליטי הממוצע בישראל. זו הסיבה שכל כך נמשכים לזיהוי הביומטרי. אני לעומתם, למרות שאני לא פוליטיקאי, ולא זכאי להיכנס אוטומטית לארה"ב, הייתי עושה חושבים:

אם ארה"ב מסרבת כל כך הרבה שנים להכניס ישראלים בלי ויזה, כנראה שהיא לא רוצה שישראלים יכנסו בלי ויזה. זו זכותה! אולי זה בגלל הכסף שהם עושים מזה, אולי זה מהחשד שיכנסו ארגוני טרור, אולי פשוט נמאס להם לראות את הפרצוף שלנו, אבל במקום לרוץ ולתת להם לחפש תירוצים חדשים לדחות אותנו, אולי פשוט נבין את זה סוף כל סוף, וניערך בהתאם.

במקום להתנהג בשיטת המקל, יכלה מדינת ישראל לעבוד בשיטת הגזר. היא יכלה לומר לאזרחים: אתם לא חייבים למסור את המידע שלכם, אבל אם תמסרו, אז תקבלו הטבות: אופציות לחסוך זמן בתורים, בבנק ובממשלה, או כניסה חופשית למקומות מסוימים. ואז היו מחכים לראות מי יהיה מוכן לבוא ולמסור את המידע. אבל הממשלה שלנו יודעת שהתשובה לא תשתנה. התשובה היא שרוב העם, רוב האנשים רוצים לשמור על פרטיותם, ולכן הם יעדיפו כן לעמוד בתורים, ולכן בממשלה בחרו בשיטת המקל.

אין ספק שאם לא תקום שדולה רצינית כנגד חוקי האח הגדול הם רק ימשיכו לפרוח ולשגשג, כי לא נולד האדם שחושב שהוא אדם רע. לא נולד האדם שחושב שהוא צריך לקבל פחות כוח, ולא יותר. אין אדם שחושב שהוא ינצל את הכוח לרעה, אבל בכל פעם צצים אנשים כאלה. מעולם לא נולד האדם שיכול לשלם יותר מהמחיר האולטימטיבי עבורו: הרס החיים שלו. לכן, כל עוד החוק הזה יכול להרוס יותר מחיים של אדם אחד, והחוק הזה יכול, איו אף פוליטיקאי שרשאי או יכול לקחת על כך אחריות, ולכפות עלינו את רצונו. אז לפני שנהפוך למדינת משטרה, בהכל מלבד השם, הגיעה הזמן שלפחות אדם אחד ידבר כנגד זה. כנראה שנגזר שזה יהיה אני.

זמן רב רציתי לכתוב פוסט על מצב הטלוויזיה בארץ, אבל מסיבות שונות ומשונות, תמיד נדחק הדבר לקרן הזווית. היו ימים שאמרתי לעצמי "זה היום!", ואז חטפו חייל, או פרצה שביתה, ומה בעצם לא קרה בארצנו הסוערת. אולם כעת, משהפכו את זה לנושא החם, החלטתי לבסוף להביע על כך את דעתי.

הבעיה בארץ, היא לא התדרדרות הנוער, ולא הוזלת התרבות. הבעיה היא שאיבדנו את היכולת שלנו לשקר לעצמנו. במשך אלפי שנים קראנו לעצמנו "עם סגולה" , ו"עם הספר", ופתאום גילינו שאנו כמו כל העמים. מזילים ריר על הסרטונים של פמלה אנדרסון, עוקבים בדאגה אחר עלילותיה של פריס בפריס. ואפילו עוקבים בדריכות אחרי מעללי הסיגר בגופה של מוניקה לווינסקי.אף אחד מן הדברים הללו,לא פסול בפני עצמו. גילינו פשוט, שאנו אנשים רגילים, שהמציאות לא פיתחה אותנו ברמה התרבותית והמנטלית. לכן, לא הגילוי הוא מה שמפריע לנו, אלא ההתעוררות מהחלום.

עם זאת ,ישנם בינינו אנשים , שלאחר הכחשה ממושכת, הבינו כי המצב הזה הרחיק לכת ורוצים לעשות מעשה. הם עברו ליד המראה יום אחד והתחילו להיגעל מעצמם. הגועל שהם חשו, היה כה גדול, שהוא גרם לתגובת נגד אוטומטית, ובמקום מחשבה שקולה והגיונית לגבי מהי הבעיה, וכיצד לתקן אותה. הם נקטו בצעדי רתע בלתי הגיוניים.

ההגיון מכתיב שהדבר הראשון שצריך לעשות כשנתקלים בבעיה, הוא להגדיר אותה. כבר בנקודה הזו מתבצע כשל. כי הבעיה לא מוגדרת כראוי. חשבתם לרגע לשאול מהי הבעיה? האם הבעיה היא התרבות הנמוכה המוצגת בטלוויזיה, או שאולי הבעיה האמתית היא התרבות הנמוכה של האנשים שצופים בתכניות האלה. אם הבעיה היא בטלוויזיה, אז אפשר לקנות או לייצר כמה תכניות איכות, והציבור מעצמו ידיר כבר את הרגליים מהתכניות הגרועות. אבל זה הרי לא באמת מה שקורה בפועל.

מה שקורה בפועל הוא שלמרות שאנו בעיצומו של מבול של תכניות "טראשיות", עדיין לא חסרות בין 500 הערוצים ב HOT, תכניות איכות כדי למלא את כל שעות היום. אבל תשאלו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה ראיתם את: "לגעת ברוח” בערוץ 33? כמה אחוזים תופסים ערוץ 8 או נשיונל ג'אוגרפיק מלוח הצפייה שלכם? האם אי פעם צפיתם בסרט שהוא לא באנגלית או בעברית ב HOT PRIME? התשובות לשאלות האלה, לא מותירות שום ספק, שהבעיה היא לא בהיצע, הבעיה היא בביקוש, כלומר בנו הלקוחות.

לכן, זה לא יעזור עד כמה נחרים תכניות, בסופו של דבר, כל עוד אנו לא מוכנים לבצע את הצעד החשוב ביותר, ולהודות שהבעיה אינה שיש תכניות כאלה, אלא שאנו זקוקים להן, תמיד נתנועע בין קיצוניות אחת שהיא ערוץ 1 בימיו המונופוליסטיים ובין הקיצוניות השנייה שהיא המצב היום. ההחלמה, אם ישנה, יכולה לבוא רק לכשנבין שבכל אחד מאיתנו, זכר ונקבה, גדול כקטן, ישנו גרעין שדורש לראות זבל, ששמח לראות אנשים נופלים על קליפת בננה או חוטפים על הראש. רק לאחר שנבין את זה, נתקדם צעד אחד קדימה.

הצעד הבא יהיה לשאול את השאלה: "כמה". השאלה "כמה" שבאה בעקבות השאלה "מה (הבעיה)", היא שאלה חשובה לא פחות. לאחר שנבין שיש לנו צורך בסוג כזה של תכניות, ונפסיק להתייחס אליהן כמוקצות מחמת המיאוס, נוכל לייצר אותן ללא רגשות אשם, כך שתספקנה את צרכינו במינון הדרוש, ורק במינון הדרוש. רק לאחר שיתבצע השלב הזה,נוכל לבוא ולטעון בעתיד, שבאמת הגיעו מים עד נפש. כל עוד זה לא קרה, אז בכל פעם שתבליח תכנית כזו, אנו נגיב כמו אדם גווע שרואה ארוחת מלכים,ויאכל יותר ממה שהוא צריך, ויעלה במשקל יותר מאשר בהתחלה.

לאחר השלב השני, של חישוב ה"כמה". מגיע השלב השלישי והרביעי: "המתי והאיפה”. כלומר עלינו לפשפש בזכרוננו, ולשאול בכנות מתי ואיפה השתבשו הדברים. האם היה מקום או זמן בהם המצב היה טוב יותר מאשר היום, ומה בכלל גרם לו להתדרדר מלכתחילה. כאן, לצערי,מתבצע כשל נוסף בתהליך – כשל הנוסטלגיה.

בעבר, כך טוענים האנשים, הייתה טלוויזיה טובה יותר. הם מביאים דוגמאות נוסטלגיות של תכניות בשחור לבן מילדותם עליהם הם מתרפקים בעיניים מצועפות, ומשחררים אנחת געגועים. אני לא מסכים אתם. אני זוכר מילדותי (שלפני הערוץ השני), שהערוץ הראשון שידר רק שעה אחת בלבד של תכניות ילדים ונוער ושעתיים בכל יום בערבית ללא תרגום. את שאר התכניות המעניינות, הוא שידר מאוחר בלילה, ואת הפריים טיים, מילא בפרצופם השמן של אריאל שרון ודוד לוי, שהפיצו תעמולה שחוקה בתכנית המשעממת "מוקד”.

האנשים היו כל כך נואשים שבמקרה הטוב הם התקינו אנטנות וצלחות לוויין כדי לקלוט את רוסיה, ירדן, מצריים ולבנון, ובמקרה הרע, שלמו לכבלים פירטיים, שהיו מעבירים כבלים של 25,000 וולט, ללא שלטי אזהרה, בגובה שילדים קטנים היו יכולים להתנדנד עליהם, רק כדי לשדר קסטות וידאו מהחנות השכונתית. כמו שאתם מבינים גם אז, האנשים חיפשו את הטראש, וכשלא קיבלו אותו בישראל ברחו אפילו למדינות האויב בשבילו ואפילו היו מוכנים לעבור על החוק ולסכן אנשים תמורתו. זהו לא המודל שאני רוצה לחזור אליו. עם כל הכבוד למבוגרים, אני חושב שעם כל הבעיות, המצב היום טוב יותר מאשר פעם.

לכן, התשובה היא שהמצב לא השתבש אלא דווקא השתפר. הבעיה היא שהציפיות שלנו עלו, והתחלנו להרעיב את עצמנו כמו בחורה אנורקטית, ולנזוף בעצמנו בכל פעם שטעמנו משהו "אסור”. לא באמת החלו להפיק תכניות גרועות במקום הטובות, אלא שהתכניות הגרועות הפכו לזולות יותר, והתכניות הטובות נשארו באותה רמת מחירים.

אנו, כמו ישראלים ממוצעים, לא מוכנים לשלם עבור התכניות הטובות. ולכן באופן אוטומטי אנו מקבלים מעט מהן, ואת החלל ממלאות הרבה תכניות טראשיות. אבל ברמת הבסיס עדיין ישנן יותר תכניות טובות מאשר מהימים של פעם. לכן הפתרון של להחרים תכניות "טראשיות" נשמע לי טיפשי. ראשית, החרמה שלהם לא תשיג דבר. היא לא תהפוך את התכניות הטובות לזולות יותר, או את התכניות הטראשיות למשתלמות פחות. ובכלל הרייטינג נמדד באחוזים מסה”כ הצופים, ומי שלא נהנה וסוגר את הטלוויזיה, פשוט לא נספר.

הצרכן הישראלי משלם הרבה כסף, ולעולם לא מבין מדוע הוא מקבל כל כך מעט. אז להלן ההסבר: באנגלית ישנו ביטוי: “There is no such thing as a free lunch”. בדיוק כמו שאתם עוברים בחנות ורואים שלט: “מבצע" וחושבים "מה לא בסדר עם המוצר ששמים אותו במבצע", אולי הוא פגום, אולי הוא ישן, אולי הוא לא טוב , עלים להבין שבטלוויזיה פועלים אותם הכללים בדיוק!

על כל המקוננים באשר הם להבין, שהדרך היחידה לקבל תכניות טובות היא לדרוש אותן ולשלם עליהן ישירות. זה שהם קיבלו "חבילת ערוצים במבצע תמורת התחייבות לשנתיים", או חושבים שבגלל שהם הולכים להשתין בזמן הפרסומות גלגלי הכלכלה יסתובבו בהיעדרם זו בדיוק הסיבה שהם מקבלים תכניות זבל. הם התקמצנו ושלמו מעט, תמורת הרבה,וזה ידוע שהקמצן משלם פעמיים., במקרה שלנו אנו משלמים אפילו יותר מפעמיים.

הערה: אין לי YES בבית, אז הבאתי דוגמאות מHOT. מי שרוצה מוזמן לכתוב בתגובות את ערוצי הYES המקבילים לערוצי הHOT שציינתי.