לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ארכיון דון קישוט:


אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?

Avatarכינוי: 

בן: 18

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2009

פוסט חפרני ואישי. הקריאה על אחריותכם בלבד




בשעה טובה ומוצלחת אחזו אצבעותיה של הדוורת במעטפת הנייר. היא הביטה בי ספק מחייכת ספק אדישה, חייכה את אחד החיוכים הביורוקרטיים האלה, ותחבה את המעטפה לחריץ התיבה שלי. "נו שתעוף כבר מכאן", חשבתי, והבטתי בה משרכת דרכה באטיות אין קץ אל עבר אופק האספלט.


שלפתי את המעטפה מן החריץ. דהויה משהו. הופיעה עליה החותמת של האוניברסיטה. הרהרתי: “אנחנו 99% על דרך המלך", אף שבמוחי התרוצצו רק מחשבות על האחוז האחד הבודד. האחוז המסתורי! לאט לאט הפרדתי את השפה הדביקה מגוף המעטפה, ולבסוף היא נפערה לפני.


בפנים היו מונחים שלושה אישורי זכאות, ושלושה תדפיסי ציונים. נשמתי לרווחה. "זה נגמר!”' . מבט חטוף בתדפיסים המחיש לי שלא לילד הזה פיללנו, אך זה יהיה די כדי לדבר על התואר בראיונות העבודה בלי להסמיק. . כך חלפו להן השנים המותחות, המרגיזות, המתסכלות, והמבגרות ביותר של חיי, אך הספק עדיין מקנן בי... האם התבגרתי?


קשה לי לענות על השאלה הזו, משום שגם כעת, כאשר סוף כל סוף אני אוחז בפרי הבשל של עמלי, קשה לי לומר בהחלטיות אם בתחום זה אני באמת רוצה להתעסק. פעם ראיתי בטלוויזיה אומן הפרחת בועות, שלקח שאיפה מסיגריה, וניפח בועה ססגונית אחת בתוך שנייה, ודחס אותן לכדור דיסקו שנצץ בעשרות גווני הקשת. עד היום אני זוכר זאת, למרות שמאז חלפו כמעט עשר שנים. פעמים רבות אני ממשיל את הבועה הזו לחיים בארץ: תאים קטנים , כל אחד מהם נוצץ, כל אחד מהם מרהיב, וכולם בלתי ערים לשבריריות שלהם, בלתי ערים לתסכול שהם מעוררים בי.


קשה לי להחליט באיזה מן התאים להשתכן. במידה מסוימת אני מרגיש מרומה. זאת משום שרק עכשיו, רק לאחר שעברתי את כל המסלול, אני מרגיש בעצם שהובלתי באף. מסע יחסי ציבור נרחב הסיט אותי עוד בתקופת התיכון ממאוויי נפשי, והוביל אותי בדרך חתחתים לרגע בו אני אוחז פיסת נייר מדולדלת ומרגיש אושר עילאי אבל בר חלוף.


יש פעמים בהם אני מקנא באנשים שלא הצליחו. אותם אולי גירשו ממקומות מבוקשים, אך מעולם לא ניסו לפתות אותם. בידם תמיד נותר החופש האמתי לגלות במה הם רוצים לעסוק, מה מושך אותם. אותם לא לקחה היועצת לחדר המורים והסבירה להם ש"במקצוע הזה אין עתיד", וש"הם מוכשרים מדי מכדי להתעסק בזה". נכון, אמרו להם ש"כאן לא רוצים אותם", אבל היה להם שנים על גבי שנים של חופש להחליט היכן הם כן רוצים להיות ולהיות שלמים עם החלטתם.


ייתכן כי מעולם לא הייתי חופשי, ייתכן כי מאז ומתמיד החופש היה רק אשליה. מהיום הראשון בכיתה א' או ב' בו ראיתי את הציון התלת ספרתי מופיע באדום על טופס מבחן המתמטיקה, הוסטתי בעדינות אבל בהחלטיות אל מסלול המדען/מהנדס. כמו כל אהבה ממבט שביעי, גם כאן לא היו זיקוקים, וגם הלהט היה במשורה, אבל זו הייתה אהבה חמימה ומנחמת. החוקים המתמטיים ואחריהם גם הפיזיקליים וההנדסיים, סיפקו סוג של נחמה. הם העמידו זה מול זה חוק יבש וכסף, אך את את הרגש והתשוקה השאירו בצד. “יבואו נא הגרפיקאים, הפרסומאים והמעצבים, וישחקו לפנינו", כך אמרו המרצים. ואני ישבתי באולם ההרצאות וחשבתי על העולם האפור שאחיה בו בלעדיהם.


כעת כל המסלולים הסתיימו, בין אם נדחפתי לאורכם בכוח, ובין אם צעדתי בהם מרצוני ורק מטעמי הנוחות מאשים אני אחרים, מבחינת המדינה אני כל אשר חלמה: בחור חילוני ונורמטיבי, בעל השכלה רחבה, ופוטנציאל השתכרות טוב. אני חלומה הרטוב של שינוי ז"ל ושל כל אם פולנייה באשר תשכון. מועמד רציני להתברגנות: בית, אוטו ואולי איזו אישה נחמדה. אך משום מה קשה לי להתמסר לתמונת הפלסטיק הזו. קשה לי לחיות במצב בו מוגשמים כל צרכיי הפיזיים, אך עם זאת רק צרכיי הפיזיים בלבד מוגשמים. לפיכך חשבתי לחלוק עמכם את התלבטויותיי לגבי דרכי העתידית.


כפי שהמצב נראה כעת, עומדות בפניי כמה דרכים. לכל אחת מהן היתרונות והחסרונות שלה.


דרך מס. 1 – להמשיך כרגיל.

בדרך זו אצא בעוד כמה ימים ללשכת כוח האדם ואתחיל לחפש עבודה. החיפוש יימשך כמה חודשים, הן בשל המשבר, הן בשל חוסר הניסיון והן בשל העובדה כי אנשים בדרג מהנדסים לא קוטפים מן הרחוב אלא מעבירים אותם סדרה של מבחנים מתישים. אין לי מושג לאן תוביל הדרך הזו, אך היא ללא ספק הבטוחה מבין השלוש. יש לי את ההשכלה הנחוצה. אינני מתחיל מעמדת נחיתות. אם אהיה טוב בעבודתי, אוכל להתקדם ולהרוויח יותר, ואולי אף להגיע לקצה הפירמידה.


מצד שני הדרך הרובוטית הזו מובילה להדחקת פן נרחב וחשוב באישיות שלי. אם אמשיך לצעוד במסלול זה, מעתה ועד גיל 75 – הגיל המשוער בו אנשים בגילי יצאו לפנסיה – לא אוכל לעסוק בשום דבר אחר. לא יהיה לי את הזמן, לא יהיה לי את הפנאי. בעיניים כלות אצפה באנשים העושים זאת, וארגיש צביטה בלב. דיאגרמות ותרשימים יהיו מנת חלקי מעתה ועד עולם. לכשאתבגר, לכשאהיה לבסוף בן 75, מי מבטיח שיהיה לי את הכוח הנפשי והפיזי לחזור כמעט 50 שנה אחורנית, ולשחזר את הבחור שהייתי פעם. מי יודע אם אוכל, מי יודע אם אגיע בכלל לגיל זה.


דרך מספר 2- ללכת אחרי הלב.


זה נשמע נחמד, רומנטי אפילו, אבל העובדות קובעות אחרת: רק אחוז אפסי מהאנושות מסוגל לחיות מתחביבו. אין לי כישרון אומנותי, הקול שלי מסייר בתחום האפור שבין זמזום לנעירה, המשקל שלי תלת ספרתי ואינו מאפשר לי כל פעילות פיזית. הסיכויים שלי להצלחה מועטים ואף פחות מכך. קשרים אין לי כדי להעפיל מעלה. חוץ מזה היום לא מספיק להיות אמן טוב, צריך להיות אמן מעולה. ולעתים גם זה לא די. (כשאני אומר אמן אני מתייחס לכל תחומי האמנות: שירה, כתיבה, ציור וכו'.). לשם כך צריך להקדיש את כל החיים למטרה, ועבורי רבע חיים כבר מאחוריי.


רבים אמרו לי בעבר שיש לי כישרון כתיבה, חלק מהם אף אמרו שהם היו שמחים לקרוא אותי במסגרת פורמלית, עיתון או מגזין לדוגמה.. הלכתי וביררתי בנושא. כתבים לא חסרים להם, וכדי לקבל טורים צריך להיות סלבריטי או לעבור דרך חתחתים בעיתונות. דרך החתחתים הזו היא לא פחות סיזיפית מכל דרך אחרת, משום שהיא קשורה פחות ליכולת הכתיבה, ויותר ליכולת השגת סקופים.


סוד קטן יש לי לחלוק עמכם. לפני שלוש שנים התחלתי לכתוב את הבלוג, בין השאר משום שרציתי להציג את יכולת הכתיבה שלי, ולראות אם אני יכול להרוויח מכך כסף. בינתיים בלוגרים אחרים שהחלו יחד עמי או אפילו אחריי הצליחו ושגשגו, חלקם אפילו עברו לתחום המקצועי. הם עשו זאת לאו דווקא בגלל איכות הכתיבה (אם כי גם היא קיימת אצלם), אלא בזכות הכניסות הגבוהות לבלוג שלהם.


לבלוג שלי נכנסים בממוצע 40 איש בכל פעם שאני כותב פוסט חדש. הם קוראים את הפוסט ובמשך שבוע יש יובש. לכן אפשר לומר שנכנסים אלי 70 איש בשבוע, או 10 איש ביום. תארו לכם טוראי בעתון המצליח להשיג רק עשרה קוראים ביום. אדם שכזה יפוטר או יתפטר מיד. כדי לחיות צריך לפחות 5000 ש"ח בחודש. עשו את החשבון, קראו חלק מהפוסטים, חשבו כמה אתם הייתם מוכנים לשלם עבורם, תכפילו במספר הקוראים ואמרו לי אם אוכל להגיע ליעד.


דרך מס 3- להפוך למתכנת


ישנם גמולים רבים בתכנות מחשבים. יש כסף, ולתקופה מסוימת יש גם כבוד. אך תכנות מחשבים הוא דבר שצריך להיעשות מתוך תשוקה, מתוך רצון להתנפל על טכנולוגיה חדשה ולנגוס בה עד זוב דם. אני חי עם מחשבים במשך כמעט 15 שנים. ראיתי כבר הכל ועשיתי כבר כמעט הכל: תכניות מסך שחור (קונסול), ממשקי משתמש (GUI), אתרי אינטרנט (לא כמעצב אלא כמתכנת), ותכניות התקשרות בין מחשבים. דברים מעטים מרגשים אותי. ככלל, עולם המחשבים כיום מפסיק להמציא את עצמו מחדש, ועוסק יותר בשיטות קלות יותר או זולות יותר לכתוב דברים קיימים.


היות ואני יודע כבר יודע לעבוד מהר בדרכים הישנות והקשות, קשה לי לומר שהדרכים החדשות מעניינות אותי במיוחד. בלי שמץ של שחצנות אומר שכבר שנים רבות שום פיתוח במחשבים לא עוצר את נשמתי. על רובם כבר חשבתי בעצמי ופשוט לא היה לי את הכוח ו/או המשאבים ו/או המוטיבציה להמשיך את סיעור המוחות. מחשבים אינם עסק בו אפשר להזדקן, במיוחד אם לא מתקדמים אל מעבר לדרגת המתכנת, וככל שמתקדמים מעלה חוזרים לאפשרות מס. 1.



דרך מס. 4- הוראה


זו הדרך המסקרנת מכל. מצד אחד אני די בטוח שלא משעמם שם, אך מצד שני אלה חיים קשים – קשים מכל הדרכים הקודמות גם יחד. תגמולים רבים אין שם. בשביתת המורים האחרונה הציגו מורים שדיברו על משכורתם. אמרו שם שמורה מתחיל מקבל 2,700 ש"ח לחודש ונדרש להשלמת הכנסה לשכר מינימום. מורה עם תואר שני ושלוש שנות ניסיון קיבל שם 4,500 ש"ח.


צריך להודות באמת. עם כל הפמיניזם בצד, עדיין בתקופתנו מצופה שהגבר יהיה המפרנס העיקרי בבית. גבר שאינו מכניס יותר מ-50% מהתקציב של משק הבית, זה דבר נדיר ולא מקובל כיום. משכורת של מורה לא מאפשרת זאת. אומנם קיימות נשים שתסכמנה לכך בתנאים מסוימים , בעיקר אם הוא יפצה על החסר בתחומים אחרים, אך זה עדיין לא דבר שמתקבל כמובן מאליו.


מלבד זאת הוראה אינה מקצוע שאפשר לפנות אליו סתם כך. גם שם צריך תואר או לפחות תעודת הוראה, גם שם צריך עוד ללמוד, ולמען האמת כבר אין לי לכך כוח. מצד שני יש פנאי למכביר. פנאי ואפשרות להתפתח מנטלית קוסמים לי מאוד. בעבודה "רגילה" צריך שהקורסים עליהם מקבלים גמול השתלמות, ישרתו באופן זה או אחר את צרכי מקום העבודה. בהוראה, כך שמעתי מדודותיי, ישנו מאגר של קורסים והקשר יכול להיות רופף יותר. קיימת אוטונומיה מסוימת גם בדרך העבודה, וביטחון תעסוקתי לפחות למשך השנה הקרובה.




אלה האפשרויות אותן אני רואה כעת. אם מי מכם/ן רואה אפשרויות נוספות, או שחושב שאני מתאים כמו כפפה לאחת האפשרויות שפורטו כעת, אשמח אם יגיב. אני מבטיח לשקול את הכל, אולי אסכים ואולי לא, אבל זה יהיה מעניין לשמוע דעות נוספות.

נכתב על ידי , 30/10/2009 14:48  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חסר מעש ב-2/11/2009 18:46
 



דוח גולדסטון במראה הישראלית שלי


ישנם ימים בהם אני מבולבל, בימים אחרים אני עצוב, יש ימים בהם אני כועס, ויש ימים בהם אני שמח. בזמן האחרון, אני כל אלה גם יחד... ועוד. מאז שפורסם דוח גולדסטון, אני נחבט בין ארבעת הקירות הרגשיים האלה, וקשה לי להחליט כיצד אני מרגיש.דו"ח גולדסטון הוא עוף מוזר במקומותנו. מצד אחד נדמה שהוא נחת עלינו בהפתעה, אך מצד שני, קשה להבין מהי ההפתעה.


כדי להבין זאת בואו ניקח מקרה דומה: הדיון על החוקיות של גדר ההפרדה. גם שם, הסיכויים היו נגדנו. בית הדין הבינלאומי בהאג היה מורכב כמעט כולו משופטים ממדינות עולם שלישי : ירדן וסין לדוגמה הנוקטות מדיניות פרו ערבית. שם, בדיוק כמו בדו"ח גולדסטון, החליטה מדינת ישראל כי הדיון בלתי ניטרלי ואבוד מראש. במקום זאת החליטה מדינת ישראל לארגן אירוע תמיכה ציבורית אל מול שערי בית המשפט כדי להציג את עמדתה. היא הביא נפגעי טרור להסביר את הכאב ואוטובוס חרוך שהיה מעורב בפיגוע. היא הסבירה את עמדתה לעוברים ושבים והיא הפכה את הניצחון הבטוח של הפלסטינים לתיקו פושר.


דו"ח גולדסטון דומה בהרבה מהמאפיינים שלו לאירוע זה. ראשית, תוצאותיו היו ידועות מראש. דעותיו של גולדסטון היו ידועות( גולדסטון היה ידוע כמשפטן הנלהב ביותר להביא את אריאל שרון לדין. הוא אפילו טען בפומבי שאריאל שרון אשם בטבח בסברה ושתילה, יותר מאשר האנשים שבצעו אותו). שנית, הדיונים נמשכו זמן ארוך ואפשרו ארגון מחאה.ועדיין, נדמה שהרעש התקשורתי על דו"ח גולדסטון, החל לא כאשר כונסה הועדה, אלא רק לאחר שהיא מסרה את תוצאותיה.


קשה לי להסביר את הכשל הזה. אינני יכול להבין לא את הדיפלומטיה הישראלית, ולא את המערכת התקשורתית שלנו בארץ. במצב בו התוצאה ידועה מראש, אפשר היה לדעת מראש את השלכותיה ולהחליט כבר בשלב ההוא אם הם חמורות מאוד או טורדניות בלבד. אילו החליטו שתי המערכות התקשורתיות כי תוצאות דו"ח גולדסטון עלולות להיות להיות חמורות, היה עליהם לנהוג כפי שנהגו במקרה של גדר ההפרדה קרי הפגנה כדי להפוך ניצחון ברור לתיקו פושר. אילו חשבו שהתוצאות הן טורדניות בלבד, היה עליהם להתעלם מהם גם כעת כאשר הן פורסמו. במקום זאת קיבלנו הכלאה של תגובות בלתי רציונליות... והרבה יותר משמעניין אותי דוח גולדסטון, מעניינת אותי התגובה המעורבת הזו.


הסיבה שדווקא התגובה המשונה והקולקטיבית שלנו כעם מעניינת אותי, היא משום שהיא ייחודית. למעשה, היא כל כך ייחודית, עד שנדמה לי שהיא מעידה משהו עלינו, על הגנום שלנו. אדם שיפצח את הגנום שלנו, את התגובות הבלתי רציונליות שלנו, עלול לגרום לנו לנהוג כפי שהוא רוצה. סוכני מכירות לדוגמה, משקיעים סכומים אדירים בסקרים ובמחקרים לגבי תגובותיו האי רציונליות של הקונה. מותגים, פרסומות, אריזות, ואפילו מיקום המוצרים בחנות, כולם תולדה של מחקר מעמיק. התוצאות לא משקרות. הגנום הרכשני שלנו פוצח כמעט במלואו. אנו קונים ללא חישוב מספיק דברים שכלל לא רצינו ,קוברים אותם בארון,וזורקים אותם כאשר הוא מתמלא. במישור האישי הנזקים הללו אפסיים, אך תארו לכם מה יקרה כששבעה מליון אנשים "יקנו" דברים בהם אינם מעוניינים: מועמדים לראשות ממשלה, הסכמים בינלאומיים או אפילו מלחמה? זו הסיבה שחשוב לבחון את תגובתנו.


כאשר ניגשים לבחון משהו, צריך לבדוק שני דברים: איזה צורך יצר אותו, ואיזה צורך הוא ממלא. הצורך האובייקטיבי שיצר את דו"ח גולדסטון ידוע: דרישת הערבים לבמה תקשורתית. מה שמעניין יותר הוא הצורך שלנו בשתיקה לנוכח התקדמות הועדה שבראשה עמד גולדסטון. האם זה היה הרצון להיראות חזק, כלומר להיתפס כמי שמעל לסכסוכים הקטנוניים הללו, או שמא זה היה הרצון להיראות חלש קרי להיכנס לתפקיד הילד הטוב והסובל, ובכך לעורר עלינו את חמלת העולם. אם נתרגם את השאלה הזו למישור המעשי היא בעצם כיצד אנו רואים את עצמנו כעם: האם אנו עם הסגולה החזק, סטייל 1967, או שמא אנו העם המדוכא והסובל שמצא מקום מקלט בפינה נידחת של הגלובוס סטייל 1948.


לשאלה הזו יש שם אחר: מהו הבסיס שמלכד אותנו? כעם, עדיין לא החלטנו באופן סופי על סוג דבק אחד ויחיד. חלקים מהעם מלוכדים דרך הדבק הישראלי, ואילו חלקים אחרים מלוכדים באמצעות הדבק היהודי. לעתים, כמו בדוח גולדסטון, מתבצע זעזוע עמוק, בדיוק בנקודת התורפה בין סיבי הדבקים, ועם ישראל מתחיל להגיב באופן בלתי רציונאלי.


רק לאחר שפורסמה התוצאה הידועה מראש של דוח גולדסטון, נדמה שבחרנו לבסוף בדבק: הדבק היהודי דווקא. כל העולם נגדנו, זעקנו. כל זאת בלי לזכור שלא נתנו להם הזדמנות להיות בעדנו. כיצד אמור נשיא מדינה זרה, ידידותית אפילו, להצדיק לבני עמו את המחיר הכבד של תמיכה בישראל, כאשר ישראל עצמה אינה מוכנה לעזור לעצמה? אבל הדבק היהודי חזק מכל. מצוקה מאחדת אנשים יותר משנאה, ואפילו יותר מפרסים... דבר שמציע הדבק השני.

לי קשה להזדהות כעת עם אלה הבוכים על חלב שידוע היה שיישפך מראש. קשה לי להבין את אלו החושבים שגישת המסכנות היא דרך ללכד את העם. גישת המסכנות היא דרך ללכד אנשים למתקפה. גישת המסכנות יכולה להיות גם דרך לבצע טיהורים, אך בשורה התחתונה גישת המסכנות היא רק דרך מתוחכמת ללטף את האגו. להצדיק הישגים בינוניים ולהרגיש כקורבנות. קורבנות הם אנשים שלנצח ישלטו בידי אחרים, גם כאשר הם משתחררים מהכבלים. האם לשם כך עלינו לישראל?


אם נרשה לעצמנו להיות קורבנות, אם נרשה לעצמנו לתת לאחרים לקבוע את דרכנו ופעולתנו, נקום יום אחד ונגלה שהעצמאות שכה נלחמנו עליה, היא ריקה מתוכן. וכאשר נגלה זאת.... איזו סיבה תהיה לנו להיות ישראלים?


כעם,התמודדנו עם דברים גרועים בהרבה מכמה דוחות בלתי אוהדים של האו"ם. בסופו של דבר, דו"ח זה, דו"ח גולדסטון, הוא אבן שתכביד ותבייש ,יותר מאשר אותנו , את האנשים שכתבו ותמכו בו. דו"ח גולדסטון, יחליש את האו"ם ויקטין את האמון בו. הוא יקשה עליו עוד יותר לשמש כמתווך ניטרלי בסכסוכים עתידיים. כל גורם עתידי יזכור שהאו"ם הוא רק זירה פוליטית שבה ישנה חשיבות לכמות הידיים המורמות, ולא לצדק, לא להגינות ולא ליושר.


בשורה התחתונה, הטיפול של מדינת ישראל והתקשורת הישראלית בדו"ח גולדסטון, היה לא פחות מונע תעמולתית, מגולדסטון ושולחיו. אם כך הוא הדבר, מדוע אנו בוכים? אולי מוטב שלשם שינוי נלמד לקח בהלכות תעמולה... ובהבאת הנכשלים בה לדין הבוחר ו/או המעסיק.




נכתב על ידי , 25/10/2009 22:02   בקטגוריות אני יודע שזה מעצבן אבל אלה הן האמונות שלי, ישראבלוף זוקף ראש בפעם ה...., קשקשת וברברת, שחרור קיטור  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The BIG little ב-31/10/2009 18:36
 



לדף הבא
דפים:  

78,376
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחסר מעש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חסר מעש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)