ארכיון דון קישוט:

לפני שישה חודשים נפל דבר בישראל. בראשון במאי, יום הפועלים הבינלאומי, קיבלה הכנסת עמוד שדרה והודיעה שהיא מבטלת את תוכנית ויסקונסין. היה זה אולי המהלך הראשון והיחידי בשנים האחרונות שהוכיח שאנו דמוקרטיה. הפועלים שמחו, משרדי תוכנית ויסקונסין פורקו והארץ שקטה. אילו היינו חיים לפני 200 שנה, היה זה סופה של הפרשה, אך כיום, במאה ה-21, לכל סיפור טוב יש המשך.

לפני שלושה שבועות החל מסע יחסי ציבור חרישי להחזרתה של תוכנית ויסקונסין. זה החל בכנס בו הוצגו "הנפגעים מביטולה של תוכנית ויסקונסין", והמשיך לפני שבועיים, בסרט תיעודי ביום שישי, “פרדיגמה", בו מתואר בחור הולנדי חביב, מנכ"ל תוכנית ויסקונסין בנצרת, ומאבקו הארוך להשית את הפרדיגמה שלו, כנגד ציבור ישראלי אלים. לפני שבוע כבר לא היה ספק בדבר חזרתה של תוכנית ויסקונסין כאשר חוק בנוגע לתוכנית עבר בקריאה ראשונה.

אישורה של תוכנית ויסקונסין מזכיר מאוד את אישורה של ההתנתקות. בהתנתקות העמיד אריאל שרון את התוכנית הראשונית לאישורם של חברי הליכוד מתוך המחשבה שהם יהיו ציבור מתון יותר מחברי המרכז. הוא טעה. התכנית נדחתה ושרון "קיבל את דין הבוחר", ביצע כמה שינויים מינוריים, אך הפעם נזהר מלהעמיד אותה לאישור והמשיך מידית בביצועה. גם תוכנית ויסקונסין, לאחר דחייתה על ידי הכנסת, עוברת תהליך דומה: שינויים מינוריים ואישורה ללא דיון ציבורי וללא דרך חזרה.

השינויים העיקריים המוצעים בתוכנית ויסקונסין הם אלו: הבעיה העיקרית שלגביה היו תלונות בתקשורת הייתה שבתוכנית ויסקונסין קצבאות הבטחת ההכנסה נשללו באופן מהיר וללא דיון מעמיק. עיון קצר בכללי תוכנית ויסקונסין הישנה ממחיש את הבעיה: הקצבאות אינן נשללות על בסיס סרבנות עבודה אלא על בסיס "חוסר שיתוף פעולה". הגדרת חוסר שיתוף הפעולה היא גמישה מאוד וכוללת פרטים רפואיים לא מלאים, מסמכים חסרים וכו'. אלו הם סיבות בירוקרטיות שניתן ליישב בקלות ואין צורך לשלול מאנשים קיום בסיסי בעבורן. עם זאת, 80% משלילות הקצבאות בתכנית ויסקונסין היו מסיבות בירוקרטיות שכאלה, ולא מסיבות של סרבנות עבודה. הסיבה לכך היא שגם הקצבאות שנשללות מאנשים קשי יום אלו עוברות לזכייני התכנית.

הפתרון שתוכנית ויסקונסין החדשה מציעה הוא שהעונש יוטל ע"י פקיד ממשלתי ולא ע"י פקיד השמה. לפקיד ההשמה יש אינטרס מובהק שלא לפגוע ברקורד המקצועי שלו ולכן אנשים שאינו מצליח למצוא עבורם עבודה, הוא יעדיף להגדיר (כמו בתוכנית הישנה), כסרבנים ובכך לרחוץ בנקיון כפיו. אולם בתוכנית ויסקונסין החדשה, הבעיה לא נפתרה אלא טויחה. הבעיה העיקרית בתוכנית ויסקונסין הישנה לא הייתה השלילה עצמה, אלא היחס בין הדרך המהירה לשלילה ודרך החתחתים לערעור. היחס הזה הבטיח שמעט מאוד אנשים יערערו. גם כעת, היחס הזה נשמר. הפקיד הממשלתי שאמור להיות החותמת הסופית לשלילה יגלה מהר מאוד שהוא קורס תחת העומס ויהפוך בעל כורחו ללא יותר מחותמת גומי, הערעור על השלילה יתארך כבעבר, ושום דבר לא יתוקן באמת.

השינוי השני שמציעה תוכנית ויסקונסין החדשה הוא הפריסה. בעבר מוקמה התוכנית במוקדים ניסיוניים ברחבי הארץ. השינוי הזה נועד מצד אחד לאפשר לתוכנית לקבל הזדמנות לפעול, ומצד שני נועד לשמור על האפשרות לבטל אותה במידה שהיא תיכשל. כעת, מציעה הממשלה, ונתניהו בראשותה, להפעיל את התוכנית באופן מיידי בכל הארץ. שימו לב שתוכנית ויסקונסין ה"חדשה" מעולם לא נוסתה, ותוכנית ויסקונסין הישנה בוטלה באופן דמוקרטי. עם זאת, פריסה ארצית תשלול את האפשרות לבטל את תוכנית ויסקונסין משום שככל שהתוכנית תהפוך לנרחבת יותר. יהיו יותר זכיינים שיהיה צורך לפצותם בסכום כסף בלתי אפשרי אם וכאשר התוכנית תבוטל. הקנס המוגזם הזה יגרום לכך ששום ממשלה לא תוכל לבטל את התוכנית. בין אם נרצה ובין אם לאו, ויסקונסין תיהפך לחלק מבשרנו, צרובה בנו, עד קץ הימים.

השינוי השלישי שמציעה התוכנית הוא סף היציאה. בעבר, בתוכנית ויסקונסין הישנה, הפטור החל מגיל 45. תחילה היה גיל הפטור 55, אך אז התגלה שעובדי ויסקונסין אינם מסוגלים לשלב עובדים אלו אל תוך מעגל התעסוקה, ובמקום זאת, כמו שנכתב בעבר, מחפשים תואנות ותירוצים כדי להפוך אותם ל"סרבני שיתוף פעולה" . בעקבות זאת הוחלט להוריד את גיל ההשתתפות ל-45. גם גיל זה היה מבוגר מדי אך כעת, שוב חזר הגיל ל-55.

השינוי הרביעי בתוכנית ויסקונסין הוא האוכלוסייה. בעבר, כל המובטלים הכרוניים נאלצו לפנות לתוכנית ויסקונסין: אקדמאים, הנדסאים ועובדים פשוטים. כעת, מדובר על כך שיתנו לאקדמאים פטור. עם זאת, מתמטית זה בלתי אפשרי. 44% מאוכלוסיית ישראל מחזיקה בתואר אקדמי כזה או אחר. וה"שינוי" הזה מהווה לא יותר מאשר עלה תאנה לאסטרטגיית הפרד ומשול. כנראה שמנסים לוודא שהאוכלוסייה היחידה המסוגלת להתנגד לתכנית, האקדמאים, תשב בשקט ותאפשר לתכנית להתבצע ללא הפרעה..עד למחטף.

עם זאת, שינויים אלו הם שינויים קוסמטיים שאינם נוגעים בשורש הבעיה. שורש הבעיה הוא שהדרך שבה תוכנית ויסקונסין נוקטת כדי לממש את המטרה שהציבה לעצמה, פשוט לא עובדת. העיקרון המנחה מאחורי תוכנית ויסקונסין הוא זה: אם ישלמו לאנשים הרבה כסף לעשות משהו, אז תהיה להם מוטיבציה גבוהה לבצע אותו. ולכן, החליטה הממשלה לתת לזכייני ויסקונסין בונוס של 30,000 ש"ח לכל השמה של עובד בעבודה.

אסטרטגיה זו של בונוסים מעולם לא פעלה בעבר. בשנות השבעים והשמונים מדינת ישראל העניקה בונוסים ענקיים להעברת מפעלים לפריפריה. ההנחה הייתה שהמפעלים יעברו לפריפריה שם עלויות המחיה והייצור נמוכות יותר והמפעלים ישתמשו בבונוס שקיבלו לשדרג את המפעל ולהתפתח שם. עם השנים המפעל יהפוך לחלק אינטגרלי מהסביבה ולא יוכל לעקור. בפועל, מפעלים רבים לקחו את הבונוס, עברו לפריפריה אך לא הקימו שם מרכזי פיתוח, אלא רק מרכזי יצור זולים. כאשר תקופת ההתחייבות פגה, והייתה עבודה זולה יותר במזרח הרחוק הם העבירו לשם את מרכזי יצור תוך שהם שומרים את הבונוסים בכיסם.

אסטרטגיית הבונוסים עובדת רק על ילדים או על אנשים בעלי מוח של ילדים. אנשים אלה מופתעים מסכומי הכסף המסנוורים ומוכנים לעשות בשבילם הכל, כמו בשעשועון טלוויזיה. לעומתם, אנשים המבינים בכלכלה ומגלגלים מליונים, אינם מתרגשים מסכומים של עשרות אלפי שקלים ומבצעים את השיקולים הכלכליים שלהם בקור רוח. המטרה שלהם אינה לפתור את בעיותיה של ישראל (מרביתן כלל אינן חברות ישראליות), אלה למצוא דרך להרוויח את הבונוסים במינימום משאבים.

כאשר פעלה תכנית ויסקונסין בישראל, נקטו זכייניה באופן דומה. ממוצע השכר של העובדים שכן נקלטו בתכנית ויסקונסין היה 2,800 ש"ח, אך על כל אחד מהם קיבלה תוכנית ויסקונסין בונוס של 30,000 ש"ח. כלומר פי 10 מהמדינה, ובנוסף, שילמה המדינה לעובדים עצמם השלמה לשכר מינימום במשך כל תעסוקתם. לא צריך להיות מומחה כלכלי כדי להבין שהדבר הזה לא מסתדר כלכלית, וכעת כאשר תורחב התכנית לפרישה ארצית הנזק הכלכלי יהיה גדול אף יותר.

מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות ולא עשתה מאז ועד היום היה פשוט לאכוף את החוק. לאסור את האפליה של אנשים בשל דת, גזע, מין, מראה, גיל, הריון, מספר ילדים, שירות מלואים, טיפולי פוריות וכו'. במקום לשלם 30,000 ש"ח לאנשים שישחקו כיסאות מוזיקליים בין עבודות בשכר מינימום, הממשלה הייתה צריכה להילחם בנגע של סיבות פיטורין בלתי ברורות. על המדינה היה לוודא שעובד שמפוטר, מפוטר מסיבה חוקית ולאחר שימוע. הסיבה החוקית יכולה להיות עבודה גרועה שהוא עושה, או קיצוצים במקום העבודה. את שתי הסיבות קל לברר. אם העבודה גרועה, שיפרטו במכתב את העבודה הגרועה. אם הסיבה היא קיצוצים, אז לוודא שלא שוכרים במקום העבודה אדם חדש לתפקיד ואם מעסיק רוצה לפטר אדם ללא סיבה, אז מדינת ישראל הייתה צריכה להעניק לאותו אדם תמיכה משפטית כדי שיוכל לממש את זכויותיו ע"פ החוק. כמו שהמדינה מפעילה את כל כובד משקלה על עובדים סרבני עבודה, בכך שהיא מונעת מהם סיוע של המדינה, כך צריכה המדינה להפעיל את מלוא כובד משקלה על מעסיקים שמפטרים ללא סיבה, ובמקום להתחנף אליהם, פשוט למנוע מהם סיוע ממשלתי.

ביבי וממשלתו מעולם לא פעלו בכיוון זה. עם זאת יש לציין שגם ברק ולבני אינם מאמינים בדרך זו. הם מדברים במונחים של "התייעלות" שוק העבודה, ה"הגמשת" הפרמטרים התעסוקתיים. אלו הם מילים יפות להעברת הכוח לידי המעסיק, לאפשר לו להתייעל ע"י פיטורי עובדים, ולהתגמש ע"י שיוכל לשכור ולפטר עובדים מסיבות שאינן קשורות לעבודה. אין לי ספק שזה טוב לכלכלה. כלכלת עבדים היא הכלכלה הטובה ביותר שיכולה להיות. ראו כיצד סין והודו משגשגות כתוצאה מכלכלה כזו או איך ארה"ב הפכה למדינה העשירה בעולם בזכותה. אבל כלכלה כזו היא גם פצצת זמן חברתית שיכולה להביא למלחמת אזרחים או מרד, כאשר היא מתגמלת אנשים בלתי ראויים, ופוגעת באנשים ראויים אך ורק בשל המקום והמעמד שאליהם נולדו.

כך הורסים מדינה בחלקים!

לפני זמן לא רב, קראתי פוסט על סלקציות. הפוסט סיפר את סיפורו של אדם שכל חייו  עבר סלקציות ונהנה מכך. הוא תמך בסלקציות ולא ראה בכל כל פסול עד שיום אחד, הוא נכנס למועדון וחבר שלו, שלא עבר את הסלקציה, נשאר בחוץ. פוסט זה אבד לצערי בנבכי האינטרנט, כנראה לבלי שוב. עם זאת, החלטתי לכתוב פוסט משלי על העניין.

בואו ניקח אתכם לסיטואציה. שש ימים עבד ידידנו ישראל ישראלי במשרד. תחת המהום המזגנים, נורות הפלורצנט המהבהבות והחיוכים המנומסים ללקוחות, חלם ישראל רק על דבר אחד: יום שישי. ישראל חלם להתפרק באותו יום השישי, להתפרע, ומעל לכל להטהר. אט אט חולפים הימים זה אחר זה, עד שמגיע יום השישי המיוחל. ישראל ידידנו סוגר את המשרד הולך הבייתה, לובש את מיטב בגדיו ומשפריץ את מיטב בשמיו  על הלחיים ומתמלא בציפיה.

הוא מגיע למועדון ופוגש את חבריו. התור גדול ולכן הוא מחליט להמתין. אט אט עוברים הבליינים את הסלקטורית בחורה צעירה שנראית לפני הטיול למזרח, עד שמגיע תורו של מיודענו מר ישראלי. שם קורה משהו. הסלקטורית מביטה בעורו השחום, בכרסו המשתפלת או בראשו הקירח ומיד השפתיים שלה מתהדקות. "המועדון מלא!" היא אומרת לו. ואז מחכה עד שישראל יעזוב את התור, כשמזווית עינו הוא מבחין שזה שעמד אחריו בתור, נכנס ללא קושי למועדון המלא.

אין כל ספק שהסיטואציה הזו מרגיזה, אך הסיטואציה הזו מתרחשת מידי יום שישי. הלחץ הציבורי גרם לכך שבכנסת יחוקקו חוקים נגד המצב הזה. החוקים מטילים קנסות גבוהים, אך הם כמעט בלתי אפשריים לאכיפה. הסיבה לדחייה מעולם לא נאמרת בפומבי, ואין כל דרך להוכיח שהמועדון אינו מלא בלי להיכנס לשם. חוקים אלה נראים יפה מאוד בספר החוקים, אך הם אנמיים ובלתי ישימים.

מי שרוצה באמת לטפל בסיטואציה צריך להגדיר אותה. רבים מגדירים את הסלקציה כגזענות, אך זו אינה גזענות אלא תופעה שונה לגמרי. זהו אופורטוניזם. הגזען הוא אידאליסט, יש לו אמונה, מעוותת ככל שתהיה. הגזען מאמין בכל ליבו שמי שמגיע מגזע אחר הוא נחות. אם הגזען יפסיק להאמין בכך, הוא יפסיק להיות גזען ויהפוך להיות אדם מן השורה. האופורטוניסט לעומתו אינו אידאליסט. הוא אינו מאמין שהאדם השני נחות, אלא שזה פשוט רווחי ומשתלם להתייחס אליו ככזה. אי אפשר לטפל באופורטוניסט באותה הדרך בה מטפלים בגזען משום שהבעיה שלו נמצאת במקום אחר.

בעלי המועדונים הם אופורטוניסטים. הם מבינים את עסקי המועדונים ומבינים שמה שמקיים את העסקים שלהם הוא גרעין קטן של אנשים מבוקשים. אנשים אלה יכולים להיות כריזמטיים, מושכים פיזית  או סתם ידוענים. בכל מקרה הם מהווים את הזרע שממנו צומח קהל המבקרים במועדון. בעלי המועדון מחפשים אנשים אלה ומשרתים אותם. אותם אנשים מעוניינים לבלות את זמנם בחברה מסויימת ועם ציבור מסויים. הם רוצים ציבור שיעריץ אותם, וציבור שיהיה לו דבר מה להעניק להם, בעיקר דברים שהם מעריכים כמו יופי וכריזמה. כל אדם אחר מעיק עליהם ופעמים רבות מבריח אותם. זו המטרה שלשמה קיים הסלקטור, הרחקת אנשים אלה ושמירת האשליה.

בנוסף, האשליה נשמרת בחוץ.התור הארוך, הפרמטרים הבלתי אפשריים לפעמים, והדחיה הפומבית גם מהווים סוג של פרסומת. "למועדון הזה לא יכנסו אנשים לא יפים/משעממים", זועק המיצג החי של הסלקטורית, וכתוצאה כולם רק רוצים לחדור למועדון זה.זאת אומרת שבזמן שהמתין ישראל ישראלי עבד במשך שעה בפרסום המועדון. בדיוק כמו יחצ"ן המסיבות ברחוב. הוא פרסם את המועדון פעמיים. פעם אחת בכך שעמד בתור ופעם שניה בכך שנדחה מול כולם באופן פומבי.

אז אני שואל אתכם: האם זה הוגן שמר פלוני יעבוד בזמן החופשה שלו, בחינם, יפרסם עסק ולא יקבל אפילו את הזכות לבלות בו לאחר מכן? כמובן שלא! כמו כל אדם שעובד, מר פלוני שלנו ראוי לאחת משתיים: לקבל שכר, או לא לעבוד ולדעת את זה הרבה מראש ולא ברגע האחרון. אם כך הפתרון פשוט מאוד: להודיע באופן הגורף והפומבי ביותר על מדיניות הסלקציה ולא להסתיר אותה.

אז אני שואל אתכם: האם זה הוגן שמר פלוני יעבוד בזמן החופשה שלו, בחינם, יפרסם עסק ולא יקבל אפילו את הזכות לבלות בו לאחר מכן? כמובן שלא! כמו כל אדם שעובד, מר פלוני שלנו ראוי לאחת משתיים: לקבל שכר, או לא לעבוד ולדעת את זה הרבה מראש ולא ברגע האחרון. אם כך הפתרון פשוט מאוד: להודיע באופן הגורף והפומבי ביותר על מדיניות הסלקציה ולא להסתיר אותה.

במקום שהסלקטור בכניסה ילחש למר פלוני שהמועדון מלא, ולמר אלמוני שעומד אחריו ילחש שדווקא יש מקום. בעל המועדון ירשום על השלט באותיות קידוש לבנה שהמועדון מלא, שכל התור יראה, ואז לא רק מר פלוני , אלא כל האנשים העומדים מאחוריו בתור, יעזבו את המקום. זה הרי לא צריך להפריע לבעל המועדון שהרי המועדון שלו "מלא" וממילא אין להם מקום :).

מצד שני, אם יש למועדון מדיניות כמו אין כניסה לשחורים, מזרחיים או מכוערים. גם זו לא בעיה. שירשמו את זה על אותו השלט, שוב באותיות קידוש לבנה, ואז האנשים האלה לא יעמדו בתור, לא יבזבזו זמן ולא יתאכזבו כמו גם האנשים שסולדים מכך. כך, אם יבוא אדם שתואם את כל התנאים הרשומים בשלט, ועדיין לא יתנו לו להיכנס למועדון שאינו מלא, הוא יוכל לבקש כסף על כך שהוא עבד שעה בלפרסם את המועדון בכך שהוא עמד בתור.

עכשיו בוודאי תצחקו ותגידו שאין שום סיכוי שהחוק הזה ייושם. אתם צודקים! זו הסיבה שכתבתי את הפוסט הזה מלכתחילה. לא ממש רציתי לפתור את הבעיה כמו שרציתי להראות שהבעיה אינה הסלקציה. אנו רוצים שתהיה סלקציה. הרי לבלות עם כמה אנשים ומוזיקה אפשר גם בבית. יש מערכות סטראו ומערכות קולנוע ביתי שלא תביישנה אף מועדון. אנו הרי לא הולכים למועדון בכדי שישמיעו לנו את אותה המוזיקה שאנחנו מכירים ממצעדי הפזמונים. הסיבה היחידה שאנו הולכים למועדון היא בגלל הסלקציה. בגלל שאנחנו רוצים להיות עם אנשים שעושים לנו טוב. גם אם זה מהסיבות השטחיות ביותר שישנן: מראה או מס שפתיים. כשאנו עושים את זה אנו שוכחים לגמרי שהכיף שלנו עולה במחיר של אנשים אחרים שנפגעים מהדחייה. אנחנו נזכרים בזה רק כשהסלקציה הזו מוגזמת מדי. רק שהיא פוגעת בנו או בחברים שלנו.

ישנם אפילו כאלה שנהנים מהסלקציה. הם נהנים מהכוח שזה נותן להם בחברה כשהם יכולים להכניס את חבריהם המקובלים פחות. זה מעלה את קרנם בעבודה והם קוצרים מזה פרות בתחומים בלתי קשורים לחלוטין. הסלקציה היא סוד כמוס, guilty pleasure, אם תרצו, שאיננו יכולים אתו ואיננו יכולים בלעדיו. וזו הייתה מטרת הרעיון שלי. לא לפתור את בעיית הסלקציה, לא להאשים את בעלי המועדונים בכך שהם נכנעים לגחמות שאנחנו, הצרכנים, המצאנו בלי שום ביסוס.

הרעיון של השלט נועד כדי לגרום לכם הקוראים להבין ההבדל היחידי בין זה שאומרים מישהו שהכניסה אסורה, ובין לשים שלט ענק ומהבהב שהכניסה אסורה לשחורים, הוא שקודם רק הוא הרגיש רע כי הוא נפגע, וכעת אתם תרגישו רע כי אתם תדעו כי אתם אלו שפגעתם בו.

ואולי הדרך היחידה למגר את התופעה היא לא בקנסות אלא דווקא ברעיון המטורף הזה... בשלטים! בואו נראה בדיוק כמה מועדונים ישימו שלטים מפלים כשתינתן להם האפשרות. בואו נראה את המצב שלנו כעם נכוחה. ככה אולי כל האנשים המופלים, כמו היהודים בגולה, יראו את המצב, יתאחדו ויצרו מקומות בילוי משלהם ויפלו את המפלים בכניסה. אולי אז, בפעם הראשונה, האפליה תהיה על בסיס מוצדק.