לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ארכיון דון קישוט:


אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?

Avatarכינוי: 

בן: 19

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2011

הגראדים


אזעקה!

אני ממהר להעיר את אימא שלי, ואת סבא שלי שבא לגור איתנו עד שתקופת החירום תעבור. יש לנו 15 שניות, מהר! מהר! אני מזרז, מזיז את גופו המסורבל דרך המסדרון, והוא צולע על הרגל הטובה שלו למרחב המוגן.” שכב על המיטה!”, אני אומר, ומלביש עליו את המסיכה,מאחורי הכתף בודק שאימא שלי לובשת את שלה לבד, מרכיב מהר את שלי ותוך שאני נאנח, עיניות הזכוכית במסיכת הגז מתאדות. כך נראה עבורי ינואר 1991, מלחמת המפרץ. אדים, וראיה מעורפלת.

 

גם שהמלחמה הזו נעלמה לה בין דפי ההיסטוריה, היא עדיין מלווה אותי. מאז ועד היום, ברגע שאני שומע את הבכי קורע הלב, את האזעקה, ישנו רגע קטן שאני חושב שאולי, בעצם, אני שם, באותו חדר קטנטן, ואני צריך לדרבן את כולם חזרה לחדר האטום. 20 שנה עברו מאז, וכל שנה שתי אזעקות כאלה, שלעתים מעירות אותי מהשינה בפחד: ביום הזיכרון לשואה, וביום הזיכרון לחללי צה"ל והרגע אינו חולף לו.

 

29 באוקטובר 2011,

הגוף המיוזע שלי מתנשף במעלה המדרכה. צריך להתעמל כדי לא להשמין ולעלות חזרה מעל קו מאה הקילו. אני נמצא בשטח פתוח. אני אוהב שטחים פתוחים כי שם זרימת הרוח מקלה על ההתעמלות, ופתאום שם בחולות: אזעקה!

 

איפה להתחבא, אני שואל את עצמי, ואין תשובה, מסביב יש רק חולות, ויש לי 30 שניות. אני מסתכל שמאלה, ויש שם רק וילות עם גדר – לשם לא יכניסו אותי, אני גם ככה נראה כמו עבריין. משמאלי יש חולות מישוריים. מאחורי יש תחנת אוטובוס: רק עמוד בלי סככה, ומקדימה, מקדימה אין כלום.

 

"טוב, אכלתי אותה, אני חושב לעצמי ופשוט עומד ומחכה. אני שומע את הפיצוץ קרוב אלי, כנראה קילומטר וחצי ממני, ואחר כך שני פיצוצים חזקים, והילד בתחנת האוטובוס מתחיל לבכות, והאימא שלו, שפוחדת גם היא מנסה לנחם אותו. הוא מרגיש שהיא פוחדת ולא נרגע. אינני יודע מה לעשות, זה קורע לב, ופתאום אני נזכר במשהו שאולי יעודד וזורק להם: אל תדאגו, זה כיפת ברזל!”, הם נרגעים.. תודה לאל!

 

החלטתי לא להמשיך בהתעמלות, אין טעם, עדיף לחכות בתחנה לאוטובוס ולחזור הביתה מהר. אני מבקש מהם שיחה, כדי להודיע בבית שהכל בסדר, אבל עכשיו שנרגעו, אף אחד לא רוצה לתת לי שיחת פלאפון, ואני ממשיך לחכות. בסוף אני מבין שעם האוטובוסים בישראל, אני אגיע מהר יותר הביתה ברגל וממשיך ללכת.

 

29 באוקטובר, 2011, לא ייזכר בספרי ההיסטוריה. מעכשיו שאני אשמע את האזעקה, יכאב לי קצת יותר ממקודם. יכאב לי על ילדים שבוכים, ועל אמהות שמפחדות, ויכאב לי על עוד סדק בבבועה שהרכיבה את עולמי השברירי ממילא, ומה שיכאב לי יותר מכל הוא שהפעם אני יודע מה הולך לקרות, הפעם הראיה שלי כבר לא מעורפלת.

 

עריכה:

מסתבר שבכל זאת נפגעו אנשים, אפילו קשה. מאחל להם החלמה מלאה.

נכתב על ידי , 29/10/2011 21:14  
117 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חסר מעש ב-6/11/2011 01:07
 



המחאה החברתית המחודשת של דפני ליף


היה זה לפני כ-220 שנה, כשמשפט אחד – הגם שהסתבר כלא נכון – שינה את ההיסטוריה.

 


המשפט היה: “אם אין לחם, שיאכלו עוגות", והוא מיוחס למלכה הצרפתייה מארי אנטואנט. באותם השנים לא היו מצלמות או מכשירי הקלטה,
וספק רב אם מישהו מפוקפק דיו להדליף זאת, היה מתקרב די הצורך למלכה כדי לשמוע אותה אומרת את זה, אך מה שמעניין הוא ,שהעם: כ-20  מליון צרפתים, מן הים התיכון החמים ועד לגבול בלגיה הקר האמין שהיא באמת אמרה משפט שכזה.


הסיבה לכך פשוטה: ההנהגה כה התרחקה מן העם, כה התנתקה ממנו וממצוקתו, עד שמשפט כזה, גם אם לא היה נכון עובדתית היה נכון
עקרונית. 

 

שנים רבות עברו מאז, אמרות כנף רבות התפשטו בעולם ונעלמו כמעט באותה המהירות בה צצו, אך משפט זה שרד, ויש לכך גם סיבה, והסיבה היא שלא רק ההנהגה הצרפתית הייתה כה מנותקת מהעם, אלא הנהגות רבות מאז, וכנראה גם בעתיד הרחוק, כאשר כולנו ניטחן לאבק דק תחת  משקל המצבות שלנו, ישבו צאצאנו וידונו במשפט זה, אך לא בעתיד הרחוק עסקינן, אלא בהווה, בכאן ובעכשיו.


זה זמן רב  שהציבור בישראל מונהג בידי הימין. אפשר להגיד שמאז 1977. אני אומר זאת למרות שהיו נצנוצים קצרים של מפלגת שמאל בתקופת הרוטציה: שלטון רבין, שלטון ברק, וקדימה. ויחד עם המשנה של הימין לגבי שלום עם הערבים, נדמה ששכחנו כולנו כי אנו מונהגים גם במדיניות הכלכלית שלו. אך יותר ממה שאנו מונהגים על ידה, אנו מונהגים על ידי עקרונות הקפיטליזם.


המילה שאותה שומע אני המון לאחרונה היא המילה "פעם". “פעם היה טוב", אומר לי השכן בחיוך חמים, ואני מזדהה עמו. למרות שאני יודע  שפעם היו מושחתים לא פחות מהיום, ולפעמים אפילו יותר, נדמה שאז הייתה פחות שחיתות ופחות פערים. כנראה הסיבה היא שהקפיטליזם חדר  לא רק לכלכלה שלנו אלא לסולם הערכים שלנו, והעשירים של פעם, שהתביישו להסתובב במכוניות נוצצות ולנקר עיניים,היום לא רק שעושים  זאתאך אפילו גובים על כך כסף.

 

סדרות ריאליטי כמו מעושרות, מציגות את החיים הנוצצים של האלפיון העליון, ואנו בולעים את זה בשקיקה. כתבות סוף מהדורה בחדשות מציגות  את החיים הטובים בתור פיתיון לא לעבור ערוץ, ואנו באמת מחכים וצופים במהדורת חדשות משמימה שחוזרת על אותם הנתונים שקראנו באוטובוס ב"ישראל היום" . נדמה שהחלום, החלום הפך ליותר מהמציאות שלנו... הוא הפך לחיים שלנו.


וכמו כל חלום, הוא שברירי וחלש, והצביטה הראשונה גורמת לנו להתעורר למציאות הקשה ולהשתוקק לאותה ההוויה המתוקה בה חיינו אך לפני  כמה רגעים. וכשזה קורה פעם אחר פעם, מתחיל הכעס, הכעס על מי שצבט אותנו ועורר אותנו מן החלום המתוק, גם אם הוא לא האשם הבלעדי, הכעס גורם לנו להאמין לדברים רבים... בין השאר גם לכך שהוא הציע לנו לאכול עוגות במקום לחם.

 

אם תשאלו את רוב האנשים בארץ מה הם היו רוצים שתהיה מדיניות הממשלה הם יגידו לכם כך:” על המדינה לדאוג לכך שלכל אזרח – גם אם אינו עובד – תהיה קורת גג, אוכל בסיסי, חינוך לילדים, ביטחון ובריאות. עבור כל השאר: דברי אומנות, מכשירי חשמל ומשחקים, תכשיטים וכוצריך לעבוד". בין כל משאלי ה"גלעד שליט" למינם שאלה כזו מעולם לא הוצגה. בפועל, קיימים חסרי בית רבים, חלקם אפילו עובדים, רובנו המכריע משלם כל חיינו על קורת גגוזוכה רק לאוכל בסיסי, והחינוך , כל שכן הביטחון, יורדים משנה לשנה באיכות ועולים במחיר.

 

הסיבה לכך פשוטה: כל הדברים שאנו רגילים לראות בהם כמובנים מאליהם וככאלה אמורים להינתן לכל דכפין, הפכו לאחרונה למנוע כלכלי: כספי הפנסיה,הדיורהביטחון והבריאות..  וכנראה בעתיד גם החינוך. בגלל שהם הפכו למנועים, סוחטים מהם את המיץ, והעקרונות שחלק מהם  צריכים להינתן בחינם לחלשים, נדחקים למושב האחורי. אם פעם המפלגות החברתיות היו עסוקות בהיפוך המגמה, ולאחר מכן בעצירתה, היום ההישגים הגדולים ביותר של המפלגות החבריות הן עיכוב המגמה, תוך כדי ידיעה שאפילו לעצור אותה לא ניתן.


עם המשברים הצפויים: האיחוד האירופי, אליו אנו מייצרים כשליש מן התוצר שלנו, מתמתן, ומתרחשת האטה כלכלית של אמריקה, שמספקת לנו את הערבויות, הפריחה של סין והודו, המייצרים סחורה זולה (ובקרוב מאוד גם טובה) בהרבה מאיתנו, גם אותם המנועים לא יפיקו את ההספק  הנדרש, ואנו ניכנס שוב למיתון, ושוב הכסף יצטרך להגיע ממקום כלשהו.

 

שוב  יבוא קיצוץ בקצבאות ומיתון , ושוב יצאו בקמפיינים על כך שכולם צריכים לצאת לעבודה, כי בואו נודה באמת: קל לתקוף את החלשים משום  שהם חלשים ואין להם כסף לקמפיין פרסומי כמו שיש למשרד ראש הממשלה או לאיגוד התעשיינים. אף אחד לא יזכור שלא מקבלי הקצבאות הם אלו שניהלו את הכלכלה שנכנסה למיתון, אלא הממשלה ובעלי ההון. זו הסיבה שצריך למחות עכשיו, כשיש כסף ויש אוכל, ולקבוע כעת  עובדות בשטח, כדי לבנות יסודות יציבים שלא ימחו בשיטפון הכלכלי או הביטחוני הבא, ויגרמו לסחף גדול אף יותר ברוח הישראלית ובזכויות שלנו.

 

רבים אומרים שהמחאה הזו, המחודשת, לא תניב דבר. תשובתי להם היא שקרוב לוודאי שהם צודקים. אילו הייתה המחאה הזו מניבה משהו, אני  מניח שהיא הייתה מדאיגה אנשים רבים הרבה יותר, שהיו יוצאים במסע הכפשה קשוח הרבה יותר, אולי אפילו אלים לפיזור ההפגנה. לא זאת  בלבד, אלא שאני יכול כבר עתה לספק לכם עשרות מחאות דומות בעבר שהסתיימו בלא כלום. אך באותה נשימה אני יכול לספר לכם על מחאות אחרות, שאף אחד ממקבלי ההחלטות לא חשב שיצליחו והתעלם  מהן, ובסופו של דבר זו הייתה ההחלטה הרת הגורל שגרמה לשינוי השלטון  ולשינוי הנורמות.. זו ההחלטה שגרמה לעם לאכול עוגות במקום רק לחם, והפעם לא רק כהלצה.

 

ולכן,  אני מצרף את איחוליי לדפני ליף, שאני מקווה שאתבדה בכך שכעת אני רואה בה גיבורה טרגית, ומקווה שמשהו ישתנה באמת בעקבות
נוכחותה.


 

נכתב על ידי , 28/10/2011 14:50  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חסר מעש ב-29/10/2011 20:48
 





78,376
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחסר מעש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חסר מעש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)