ארכיון דון קישוט:

היום, כך מספרת הידיעה, נחשפו תוצאות מבחני המיצ"ב. יד ביד צעדו בסך הסטטיסטיקות העגומות, מלוות במצהלות הבוז של הטוקבקיסטים הכועסים. אני לעומת זאת ישבתי וחייכתי. בעיני, היו תוצאות אלו נהדרות – למעשה יותר משהראו תוצאות אלו את אפסותה של מערכת החינוך הראו תוצאות אלה את אפסותם של הקוראים והכותבים.

סטטיסטיקה לעתים קרובות בספרות (היפה) מכונה "השקר השלישי".הסיבה לכך היא שהיא ענף כה מטעה, שלעתים קרובות שקרים גדולים, ואפילו גסים, נאמרים ומתקבלים בזעם כאמת לאמיתה, והכל תחת חסות הסטטיסטיקה. הבדיחה הנפוצה ביותר בין הסטטיסטיקאים על אלו שלא מבינים בה, היא " ילד טבע בברכה שעומקה הממוצע 30 ס"מ (מי שלא הבין את הבדיחה, שיקרא שוב ויעבור ניתוח דחוף להשתלת חוש הומור). זו הסיבה שכשקוראים מידע סטטיסטי, בעיקר ממקור בעל אינטרס, צריך להירגע לנשום ולהקשיב בביקורת. וחשוב מכל, להפעיל את המוח.

במשך שנים שמנו לב שרמת ההשכלה בארץ יורדת. אל מול הסטטיסטיקות האופטימיות שהציג כל שר חינוך כדי להצדיק את הכיסא שלו, שמנו לב שיותר ויותר שגיאות כתיב ומתמטיקה, מסתננות אל יסודות מבנה החברה הישראלית. לפני שנים רבות, כך נאמר לי כשהייתי בכיתה א', אחוז מקבלי תעודת הבגרות מבין התלמידים היה 30%, למורה שסיפרה לי על הנתון הזה, היו כוכבים בעיניים כשהיא סיפרה על תלמידיה שצלחו את דרך החתחתים הזו, וגאווה לא מוסתרת.

לא התביישנו אז ב-30% של הצלחה, נהפוך הוא, התגאינו שהבחינות שלנו קשות, ושמעבר הבחינות הללו העיד משהו על האיכות של התלמידים. כיום אל מול 50% של מקבלי תעודת הבגרות, אנו ניצבים נבוכים ומיואשים. אנו חוזים ביותר ויותר תלמידי אוניברסיטה ומכללות, המבצעים שגיאות בעברית ובמתמטיקה – גם באנגלית, שאפילו תלמיד כיתה ה' היה מתבייש בהן. לאור העובדות הללו יש לשאול את השאלה הבאה: מה באמת אנו רוצים, שבוגרי המערכת יסיימו עם ידע, או עם תעודה?

השאלה הזו, כלל לא טריביאלית, וזו שאלה שרבים התעלמו ממנה – נכון יותר לומר הזניחוה. השאלה הזו נוגעת בליבה של ההוויה הבית ספרית. זו שאלה שבמדינות אחרות שהתרוממו אל על בדירוג ההשכלה ,שאלוה המנהיגים ,ורק לאחר שענו עליה בכנות , ניגשו לבצע "רפורמה" במערכת החינוך עם תוצאות מרשימות.

הסיבה לכך היא פשוטה: לימודים אינם משימה מהנה. כל מבוגר יודע זאת, קל וחומר ילד. אם תתפסו ילד באקראי ותשאלוהו, נדיר מאוד היה אם הייתם מעלים בחכתכם ילד שמעדיף לימודים ע"פ משחק או חברים או אפילו טלוויזיה. ישנם לא מעט ילדים המעדיפים לא לעשות כלום, ובלבד לא ללמוד. את כל התסכולים הללו, מביאים הילדים לכיתה, ויורים אותם בצרורות בעצמה מוגברת פי 40 אל המורה המסכן. אח"כ ניצב המורה מול שוקת שבורה שלהורים ופוליטיקאים, המברכים את התלמידים על הצלחתם ומאשימים את המורה המסכן בכישלונות.

מורה שבתנאים האלה מצליח לגרום ל-20 ילדים לעבור את הבחינה, בעיני הוא רב אמן. מורה שמצליח לגרום לשלושת רבעי מהכיתה לעבור, זכאי לקדושה מהאפיפיור שלא לדבר על העלאת שכר. אבל כמו שאומר הפתגם:” חכם לא נכנס למקומות שפיקח יוצא מהם בקלות". לכן שומה עלינו לשאול, כיצד נכנסנו למקום הזה מלכתחילה?

משחק בסטטיסטיקות, זה הדבר שהביא אותנו לנקודה הזו. בכל פעם שהמורה או שר החינוך ביקש אמון בצעד חינוכי שהוא עשה, שוחרר מיד השד הסטטיסטי מהבקבוק, כדי להכות את המורה המסכן עד זוב דם. פעם ,כשנטען כשמבחן היה קשה, היו בודקים את המבחן. היום די בכך שאחוז מסוים של נבחנים ייכשל, ואין כלל צורך להסתכל בבחינה – היא קשה. הסברים חלופיים כמו עצלנות לא באים בחשבון, גם לא השונות של התוצאות, שמצביעה על גורמים אחרים בפעולה. השימוש בסטטיסטיקה היגיע כיום לאבסורד כזה, שכבר אין צורך אפילו בכישלון התלמיד, פשוט מראים סטייה מהממוצע אשתקד של הצטיינות בכדי להביא חוליית חיסול לפתח דלתו של המורה. במילים אחרות: פעם נאמר חיים ומוות ביד הלשון. היום אמרו, חיים ומוות ביד הממוצע.

כולנו מכירים את התופעה הזו, בין אם ניסינו להתקבל לעבודה טובה, לאוניברסיטה, למקומות מסוימים בצבא, או סתם לבית ספר טוב. על פי הממוצע יישק דבר. יותר משהדבר מעיד על המועמד, מעיד הדבר רעות על המראיין, שכלל לא מעוניין להתבונן פנימה למערך התוצאות ומשתמש בשיטת המסננת כדי להסתיר את בורותו. זו הסיבה שכעת, כאשר הסטטיסטיקות ניתנות בצורת ממוצע, אני יושב ומחייך בציניות.

מה הם מנסים לומר בעצם? שהתלמידים לא לומדים? זו הרי לא אשמת המורים, זו אשמת התלמידים, ואם כך צריך לתמרץ אותם. ואם תמרוץ חיובי לא עשה את המלאכה יש לבחור בתמרוץ שלילי קרי בדרך של ענישה. לא ענישה פיזית, אלא ענישה חינוכית: אי עליית כיתה, אי הגשה לבגרות וסילוק לבי”ס ברמה נמוכה יותר, הן הדרכים שפעם – כשעוד היינו מס. 1 בחינוך היו ממופעלות ללא חשש כנגד תלמידים סוררים. היום נטשנו אותן לגמרי, והתוצאות לא איחרו לבוא.

הצעדים האלה שימשו מטרה כפולה. ראשית העלאה של רמת התלמידים שבמערכת, הן דרך דרבון, והן דרך שמירת הרמה. אבל המטרה השנייה שהושגה ברורה פחות אך חשובה באותה המידה, והיא שהאנשים שנפלטו מהמערכת, לא זוהו כ"נפלים" קרי אנשים שאפילו בגרות "פשוטה" לא הצליחו "להוציא”, אלא כאנשים נורמטיביים לגמרי, שלא עמדו בדרישות מערכת איכותית ותובענית ביותר, והשתלבו באחרת. בזכות זה אי הימצאותה של תעודת הבגרות באמתחתם, לא מנעה מהם התקדמות בעתיד – אפילו לתחומים אקדמיים מובהקים כמו אומנות ועיתונות ע"ע יאיר לפיד, גידי גוב ולימור לבנת.

כיום לעומת זאת, מורה הממליץ להשאיר תלמיד חסר ידע במערכת נרדף ונענש, ולמרות שזהו תלמיד אחד מתוך 40, כלומר המורה השיג 97.5% הצלחה, עדיין דבקה בו סטיגמה. זו הסיבה שמרבית המורים,שגם הם יצורים אנושיים, מעדיפים למשוך ידם מהדבר, וממשיכים להעביר את התלמיד מכיתה לכיתה עד לסיום לימודיו – כעת אפילו בגרות הם לא נמנעים מלתת לו, ובכך הופכת דרכו סלולה כל הדרך מעלה לצמרת השלטון עם תוצאות ידועות מראש.

כפי שנאמר הצעד הראשון בדרך לפתרון, הוא להחליט מה אנו בעצם רוצים, סטטיסטיקה מרשימה על הנייר, או תלמידים חכמים בבית הספר. זהו מקרה מובהק שאחד לא יכול לחיות עם השני. בסינגפור הבינו זאת, גם ביפן ובסין. למעשה, בכל המדינות הבינו זאת ברמה מסוימת חוץ מבארץ הקודש, וכעת עלינו גם להפנים זאת ולהחליט לגבי דרכנו, ולהתחיל בכך שנפסיק להיות מזועזעים כששתי המטרות לא חיות זו עם זו.

זו הסיבה שעם קריאת הכתבה חייכתי. בפעם הראשונה ראיתי שנעשתה בחירה. הסטטיסטיקה הושלכה דרך החלון, והאמת התגלתה במלוא חומרתה. אני גם מקווה שבשנה הבאה הסטטיסטיקה תשקף את המציאות ולא תטויח. כי כפי שנאמר, שקרים רבים כוסו תחת המעטה האפל של הסטטיסטיקה. זו הדרך היחידה לגמילה מהסם הזה שמתחיל בס', לו כולנו הפכנו מכורים.

בכל סיפור טוב, כפי שספרי ההיסטוריה נוטים להיות, יש את כל המרכיבים הספרותיים. יש את הטובים, ויש את הרעים, יש את הגיבור, ויש את הארכי-נבל, ועם הניצחון ישנה גם קדרת זהב בקצה הקשת. אם הסיפור מעולה, אז מקנחים בכמה שירים עממיים, במקצב חריזה קליט והמוני, שהופך אח”כ להימנון. כן, כל הסיפורים הטובים הם כאלה. טוב, כמעט כולם.

במאה האחרונה, יחד עם הספרות המודרנית, יחד עם האקזיסטנציאליסטים, והפוסט מודרניזם, שהפך ל"בילבולמוחיזם” אחד גדול, היטשטשו הגבולות, והקורא ( או הצופה), מטלטל בין הזדהות עם צד אחד, ושנאה של צד שני ולהיפך. אין טובים, אין רעים, והמילה הכל כך נדושה, נרטיב, כלומר הפיכת ההיסטוריה לסיפור, חיונית יותר מאי פעם.

כך עוברות השנים, העלים נושרים מן העץ והופכים לדשן של הדור החדש, ויבול חדש של סיפורים היסטוריים צומח יחד איתם. שוב השחור והלבן, מתמזגים לעיסה אפרורית שהופכת להיות אחידה יותר ויותר, עד שהעין המשוטטת הולכת לאיבוד.

המצפן היחידי שמנחה אותנו במסע רצוף טלטלות זה, הוא המצפון. אולי זה לא מקרי ששתי המילים – מצפן ומצפון, הן כה דומות, ואולי דווקא בגלל שמקרי הוא הדבר, הפה נשמט בפליאה אל מול צירוף המקרים המדהים. כל מקרה בו המצפן והמצפון מתלכדים, או מסרבים להתלכד, הופך להיות עולם מלא תהיות בפני עצמו, ואני, באופן בלתי נמנע, לומד דברים חדשים על עצמי.

כשאני קורא בחדשות מתחומי חיים שמעולם לא הייתה לי נגיעה אליהם, וקרוב לוודאי גם לא תהיה , לא נותרת בידי ברירה. "המצפן-המצפוני" שלי מאבד את הצפון והופך להיות חסר תועלת . אלו הפעמים בהם אני אובד. אובד עצות, אובד בערפל – פשוט אבוד. בפעם הראשונה מאז שפקחתי את עיני במדינה הזו, והוזרקו לי – היישר לתוך הוריד – האמונה בצדקת דרכנו וכוחנו, אני מתחיל לגשש את דרכי מן המבוך החשוך והבלתי מוכר.

מבוך העולם דובר הצרפתית, מהווה גשר לא קל לצליחה עבור אדם כמוני, בעל ידע אפסי (יחסית) בשפתה ובתולדותיה של צרפת. עבדכם הנאמן שעשע כיתות שלמות של מלצרים צרפתיים סנוביים, בחוסר יכולתו לקרוא תפריט פשוט, ובבקשות מוזרות כמו "איך אומרים כשר בצרפתית". כזה אני, בור ועם הארץ בארץ הבגט.

זוהי הסיבה, שכשקראתי על המהומות המוסלמיות בפריז ובטולוז, הרגשתי את הרגשת האבדן שתיארתי קודם. חשתי רצון לחפש שוב אחר המרכיבים הנרטיביים של סיפור טוב, שיוציאו אותי מן התסבוכת: הטובים מול הרעים. הגיבור מול הארכי-נבל, אולי אפילו לשמוע שיר עממי ... אך דממת אלחוט קידמה את פני.

מי הם הטובים בסיפור? הצרפתים, שהסכימו לקבל לארצם, שאין מחלוקת על בעלותם עליה, מהגרים זרים, ולהפוך אותם לאזרחים אירופיים מהשורה הראשונה? עם שמוכן לתת אזרחות יחסית בקלות, רק מכוח מקום הלידה על כל הזכויות הנלוות? או שמא הטובים הם המהגרים המוסלמים, אנשים שהגיעו מקולוניות שנכבשו ע"י צרפת, ודם חייהם וקרוביהם, זורם בעורקים ספוגי השרדונה של כל צרפתי המכבד את עצמו. האם המוסלמים – פועלים זרים עם אזרחות, המבצעים את העבודות הבזויות והקשות ביותר, ומקבלים את החלק הקטן ביותר בעוגה שמספיק בקושי לקיומם – הם הטובים בסיפור? ואם הם הטובים, מי הם הרעים?

תהיות פילוסופיות אלה, אינן דברים בעלמה, משום שבעוד הישראלי הממוצע ישמח לאידה של מדינת הבגט, מתבונן אני על המצב , כסימולציה של הסכסוך הערבי-ישראלי, שבעיקרו שם כמו גם פה, הוא סיפורה של התנגשותן של שתי תרבויות. בעיני המצב שם, הוא מקרה הלימוד , הרצה יבשה ואידאלית אם כך תרצו לכנות את הדברים, של מה היינו עושים אנו – אזרחי המערב, אילולא רובץ היה על כתפינו המטען הרגשי של הנאכבה, אילו הייתה שמורה לנו זכות וטו בלתי מפוקפקת במועצת הביטחון של האו"ם, ואילו לא היה חשש לגבי מעמדנו הבינלאומי.

ואולי, המהומות האלה, הן הרץ לפני המחנה, המודיע לנו, המדינה המשגשגת והשבעה, במזרח תיכון מוכה מרורים, את תולדותינו העתידיים אם נמשיך גם אנו לשאת את עיננו מעלה בשעה שפועלים זרים, ינקו תחתנו מטה דור אחר דור אחר דור.

האשימו את השעה המאוחרת בעוון הפוסט האובר-פילוסופי הזה, גם לי יש לפעמים נפילות סנטימנטליות.

לילה טוב.