ארכיון דון קישוט:

בתא קטן וחשוך יושב לו חייל מכורבל ומחכה שישחררו אותו. זה כבר כמה שנים שהוא נמק בתא הזה, ימים על גבי ימים שספק אם ראה אור שמש. שבועות על גבי שבועות שאיננו יודע אם הוריו יודעים שהוא חי או מת, והדבר היחידי שהוא יכול לחשוב עליו, הוא שלא קוראים לו גלעד שליט!

החייל הזה, שבינתיים יישאר חסר שם, הוא השבוי הישראלי הבא. הכוחות שמחזיקים אותו בתא אינם רובים סוג ג' של החמאס. בטח שלא סורגים חלודים או פרצופים זועמים של רבי מרצחים. הדבר היחידי שמשאיר את אותו החייל בתאו, הוא המדיניות הישראלית המגומגמת והכושלת.

מי היה מאמין שרק לפני שלושים שנה המחירים לשחרור אסירים היו הרבה יותר הגיוניים. מי היה מאמין שבאותם השנים לא נשארו חיילים בשבי זמן רב כל כך. איך זה יכול להיות, הערבים הם הרי " אותם ערבים”, והים "אותו הים”? כנראה שאז בניגוד להיום התקשורת לא הייתה אותה התקשורת.

בתקופה שהיה רק ערוץ אחד,לא היו בעיות פרנסה ולא הייתה תחרות. יותר משידעו העיתונאים לרוץ אחרי מקורות ולחלוב סיפורים, ידעו הם מהי אתיקה ופעלו על פיה. הם הבינו שאם לא יפגינו אחריות יהפכו הם עצמם להיות נשק בידי ארגוני הטרור, ונשמרו מכך בשבע עיניים. אז לא הייתם פותחים את הטלוויזיה ושומעים תלים על גבי תלים של ספקולציות לגבי העובר על גלעד שליט. לא הייתם שומעים סיפורים סוחטי דמעות על הורים אבודים, אך במקום זאת הייתם מקבלים דיווחים ענייניים על כל התפתחות..

מפעם לפעם מתבצעת עסקת שבויים גדולה. ובכל פעם חושבים אנו שזו עסקת השבויים האחרונה. אך שוב תמיד עולה "ערבי חוצפן" כלשהו, שלא שמע שיש לנו "כוח הרתעה", או ששמע אך לא הבין, והחליט לנקוט בפעולה עוינת. שוב אנו הישראלים מתעצבנים, כהתעצבן תייר עשיר שזבוב מזמזם לו על יד האוזן, ובקפיצה נשוכת נחש,מוציאים אנו אנרגיה בריצה מטורפת אחר אותו הזבוב. שוב אנו מתייאשים ומעדיפים להניח צלוחית דבש בפינה. ושוב אנו שוכחים שהזבוב ישגשג באותה הצלוחית ובעוד זמן קצר יהיו שם שניים שלושה ואפילו יותר. יבוא היום, ובכל הכוורות בארץ לא יהיה די דבש להשביע את אותו הנחיל, אז, אותו הנחיל, חזק שבעתיים מהסוכר שהאכלנו אותו מרצוננו אנו, יתקוף, ויעקוץ אותנו קשות. באותו היום ישב אותו החייל (או החיילים), שייפול בשבי, וידע כי אותו כבר אי אפשר להציל.

אולי שמו לא יהיה גלעד שליט, אך גם גלעד שליט הוא קרבן לאותה המדיניות. מי קבע שעבור רב"ט בצה"ל צריך לשחרר 450 גנרלים שהניסיון מעיד שיחזרו לטבוח בנו? כיצד הגענו למצב שבמשך שלוש שנים תמימות אנו כציבור לא מסוגלים לדחות הצעה כזו על הסוף בשאט נפש? האם אנו כה עיוורים עד כי איבדנו את ההבנה שבעסקה הזו לא נרוויח דבר? איך אנו לא מסוגלים להבין שהדרך היחידה להוריד את המחיר של השבויים היא להוריד את מחיר עיקרון החזרתם??

אולי בנו האשם. ישנו ביטוי באנגלית: silver bullet. הביטוי הזה מתאר פתרון קסמים קל ואלגנטי. זה מגיע מספרות הפנטזיה שם אפשר להרוג מפלצות מאיימות בלא יותר מאשר לחש או שיקוי. באותה הרוח את אנשי הזאב היו הורגים בקליע עשוי כסף, ומכאן הביטוי.

ממשלות ישראל מאז ומתמיד חיפשו את קליע הכסף. לאו דווקא בעסקה של גלעד שליט אלא בכל תחום אחר: בטחוני, כלכלי, סוציאלי'. בפדיון שבויים היה רק קליע כסף אחד בהיסטוריה שעבד: מבצע אנטבה. גם קליע כסף זה פעל אך ורק הודות לעובדה שהצד השני לא ציפה לו. מאז ועד היום שקועים אנו כעם בחיפוש אחר קליע הכסף החדש.

כשגלעד שליט נשבה, ניסה רוה"מ דאז אולמרט לפתוח במבצע צבאי: גשמי קיץ. אולמרט ציפה שהלחץ הציבורי על החמאס יביא לשחרור ולהורדת מחיר. אך למרבה ההפתעה לא רק שזה לא הביא להורדה במחיר אלא כמעט הביא להעלאתו. לאחר מכן, ניסה אולמרט קליע כסף נוסף: הוא שחרר תמורת הגופות של החטופים בלבנון אסירים לידי החיזבאללה בלי להתעקש על עסקה מקבילה עם החמאס. הוא ציפה שהשמחה בצד השני על הישג ממשי תפעיל לחץ ציבורי על החמאס שיוכל להתגמש... אך שוב, דבר לא קרה.

לא רק במקרה של גלעד שליט זה כך. גם במקרה של רון ארד מנסים כעת קליע כסף בדמות פרס של עשרה מליון דולרים עבור מידע על מיקומו. מחלת קליעי הכסף פושה בימין ובשמאל באותה המידה. מה הייתה מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה) אם לא ניסיון כזה? יותר מדי קליעי כסף נורו, ופחות מדי מפלצות מוטלות מתבוססות בדמן. אך עדיין ממשיכים מנהיגנו, וגם אנחנו,יש לציין, בחיפוש אחר אותה תרופת פלאים.

הגיע הזמן שנבין כי במזרח התיכון אין, ומעולם לא היו פתרונות קסם, והפתרון היחידי הוא להתמודד עם שגיאותינו בצורה הגיונית ושקולה. גלעד שליט נמצא עכשיו בשבי, משום שלא שמנו קו אדום בעסקת טננבאום. וכך הלאה עד לפריצת המוסכמות הראשונה. אם ישוחרר גלעד שליט במחיר הנקוב, יביא הדבר רק להעלאת מחיר ולשבוי ישראלי נוסף. ייתכן שהשבוי הזה לא יהיה רב"ט מסכן, אלא אדם עם ידע אמתי על מערך הביטחון של מדינת ישראל. ייתכן שאותו, כמו את טננבאום, נהייה חייבים לשחרר בכל מחיר, אך אז יהיה זה מחיר גבוה מדי.

יותר מדי אנשים חושבים על גלעד שליט, אך לא מספיק אנשים מבינים שגלעד שליט הוא חוליה בשרשרת שמובילה לאבדון, ורק בשל כך היא חייבת להיקטע. אינני מציע להפקיר אותו, אך אני מציע לא לסטות מהמחיר ההגיוני בעבורו. 450 רבי מרצחים מקצועיים שלא זנחו וגם לא יזנחו את דרך הטרור זהו מחיר גבוה מדי. גם עשרה! אנשים כאלה ניחנים בידע מקצועי שאפשר להם בעבר להרוג ישראלים רבים. הם בילו די זמן בכלא כדי לדעת את שפתנו ואת נקודות התורפה התקשורתיות והביטחוניות שלנו, והם מעולם לא הביעו חרטה, לא רק על המטרה אבל לא על הדרך.

כן. גלעד עדיין חי, אך כמו גלעד חיים גם מאות ישראלים שיפסיקו לחיות ברגע שישוחררו אסירים אלה. אנו כבר יודעים שהם ימותו, אך אנו לא יודעים את שמותיהם. כל מה שאנו יודעים על אותם הרוגים ועל השבוי הישראלי הבא הוא שלא קוראים להם גלעד שליט. האם הסיפוק הזה מצדיק את המחיר??