ארכיון דון קישוט:

בדרום הארץ, קצת מעל הנגב, שוכנת לה עיר שמפורסמת מכל הסיבות הלא נכונות. עיר קטנה- גדולה, עיר של מעט חלומות והרבה אכזבות. עיר שעשרות שנים חולמת להיות פנינה, אך מתבוססת בריר של הצדפה.

אם תשאלו ילד מהי קריית גת בשבילו, הוא יגיד לכם שתי מילים והראשונה תהיה נינט. אם תשאלו סטודנט, תשמעו רק מילה אחת: אינטל. אבל הייתה תקופה, לפני הרבה שנים, שקריית גת הייתה משהו אחר.

בשנות החמישים והשישים היו הרבה דעות לגבי הדרך בה צריך לבנות את המדינה מכלום, דעות לגבי איך לפזר את האוכלוסייה בהתאם לצרכים הביטחוניים והכלכליים ובאילו ענפים כלכליים להשקיע בכל אזור. קראו לפרויקטים האלה עיירות פיתוח, והיום שישים שנה לאחר מכן הן עוד מתפתחות.

באותה התקופה העולם והפוליטיקה היו שונים לחלוטין. מסך ברזל כבד ירד על חצי הגוש הקומוניסטי והעולם היה רק מחצית ממה שהוא עכשיו. יהודים רבים הגיעו לארץ כפליטים עם ידע עצום בתפירה והתחזיות אמרו שהטקסטיל יהיה ההייטק החדש. את הכבוד להיות עיר הטקסטיל של ישראל קיבלה קריית גת.

להפוך את קריית גת לבירת טקסטיל היה הדבר הכי קל שבעולם. כדי להיות עובד טקסטיל לא צריך לדעת אפילו קרוא וכתוב. כל מה שצריך היה לעשות הוא להטיל מכסים ומסים גבוהים ביותר על תוצרת החוץ ולמנוע תחרות. כך היה. המפעלים בקריית גת פרחו ושמות כמו פולגת, בגיר ודומיהם, הפכו למותגים לאומיים.

אולם לפני 30 שנה החל בישראל משבר כלכלי חמור. המשבר הכלכלי הזה כמעט ודרדר את כלכלת המדינה והביא את כולנו לרעוב לפת לחם. אף אחד לא רוצה לדבר על כך משום שהמפלגות השולטות אז, המערך והליכוד, שולטות גם היום ונושאות באחריות ל 400% האינפלציה. מה שהמשבר הזה גרם, עם זאת, הוא שכדי להציל את עצמה, ישראל נאלצה להיפתח לעולם ולהוריד מכסים על תוצרת חוץ. אחד המקומות הראשונים שנפגעו מכך, אך כמובן שלא היחידי, היה קריית גת.

התוצרת שקריית גת יצרה אז הייתה נחותה יחסית לתוצרת החוץ,זאת משום שהיא התפתחה בחממה ולא בתחרות. מי שלא השתפר במהירות נעלם. המבוגרים עוד זוכרים את התמונות קורעות הלב של צמיגים נשרפים ואנשים בוכים כיצד יאכילו את הילדים שלהם משום ששני ההורים עבדו במפעל, שני ההורים לא למדו, ובעשור החמישי לחייהם, עם משכנתא וחובות לבית הספר, שניהם הפכו למובטלים כמעט מידית.

עם הזמן הבינה הממשלה שהמעשים אלה יעלו לה במאגר קולות בטוח, וסידרה שמפעל אינטל יגיע למקום. אולם עבודה באינטל דורשת השכלה גבוהה שאין לחלק משמעותי מתושבי קריית גת המבוגרים. הדור המבוגר עובד שם בניקיון ובאבטחה בעיקר כדי למלא את המכסות שאינטל התחייבה להעסיק מבין תושבי העיר. לגבי הדור הצעיר התשובה לא ברורה. מצד אחד יש להם סיכוי לפתוח דף חדש ולקפוץ מחדש על העגלה הכלכלית, אך מצד שני, היכולת שלהם לקפוץ מחדש על העגלה תלויה בכוח הכלכלי של ההורים שלהם, אותם המנקים והמאבטחים.

ערים כמו קריית גת יכלו לצוץ בכל מקום. למעשה, ערים כאלו קיימות בכל מקום, בצפון ובדרום, בשטחים ובמרכז. רק צחוק הגורל קבע שקריית גת תייצר טקסטיל ותתמחה בו עד לדרגה שזה יהפוך להיות נשמת אפה. אבל זה לא חייב להיות רק טקסטיל, מקרה כזה יכל להיות גם בעיר החיה על מפעל המייצר מזון שאיבד פתאום חוזה משמעותי, או חלקי מכוניות או כל דבר דומה. כל מה שצריך הוא שינוי קטנטן במדיניות הממשלה, בעיקר לצרכים פוליטיים-צבאיים, והמכה מורגשת בכלכלה.

אתמול פורסם שישראל והודו יחתמו על הסכם בו המוצרים המועברים בינם יהיו למעשה פטורים ממכס. זהו הסכם היסטורי לכל הדעות שישנה את המצב בארץ מהקצה אל הקצה. שכר העבודה בהודו זול, חוקי העבודה מחמירים פחות מבישראל ואנו נוצף במוצרים הודיים זולים ואיכותיים. ללא הגנת המכס, יתחרו המוצרים הללו ללא כל חשש ברבים מהמוצרים הישראליים ויתפסו את מקומם. מקומות רבים המתבססים על עבודה פשוטה וזולה והיו מפלטם האחרון של העובדים הפשוטים ייעלמו, ושוב נחזור על תסריטי קריית גת.

בניגוד להסכמים עם סין, ירדן ומצרים, ההסכם עם הודו אינו משרת צרכים ביטחוניים או אסטרטגיים קריטיים. הודו אינה אויב, ישראל אינה במצב חירום כלכלי. זה נכון שההסכם הזה מכיל רווחים בלתי מבוטלים לאוכלוסייה הישראלית, ובראשו הפתיחה של שוק כלכלי עצום לסחורות ישראליות, שוק המהווה כ-80% מגודלו של השוק הסיני, אך מצד שני ההסכם מקל על העברת מפעלים לשם ויחד עימם על העתקת העבודות.

גם להודו יש מה להרוויח מהסכם שכזה. ישראל היא חברה נספחת בשוק האירופי, ורבים מהישראלים הם רוסים לשעבר, מה שמאפשר לשוק הישראלי להוות דלת אחורית למדינות חבר העמים, כמו גם למדינות האיחוד האירופי. שווקים אלה גדולים בהרבה ממדינת ישראל, והגישה אליהן חשובה למדינה בעליה כמו הודו. עם זאת, הרווח של הודו עלול להיות ההפסד של ישראל. כאשר ישראל תנצל את ההיתר המיוחד שקיבלה (די מטוב לב), לסחור עם מדינות עשירות, ותנצל אותו לרעה. לא מן הנמנע שהמדינות האלה תנסנה לסתום את ה"צינור" שמערבל להם את הכלכלה ומציף גם אותן בסחורות זולות, לא מן הנמנע שהן גם תצלחנה ותשארנה את ישראל שוב, מול שוקת שבורה.

ההסכם שממשלת ביבי חתמה לא ישנה את המדינה מיד, אך הוא בהחלט ישנה אותה. יהיו רבים שיגידו שהשינוי הוא לא לרעה, ושאי אפשר לעצור את הקדמה. הודו וסין הופכות להיות האימפריות של המאה ה-21, ומוטב לקפוץ על העגלה מוקדם עם בונוס מאשר באיחור עם קנס. יחד עם זאת, במדינה דמוקרטית כמו שישראל טוענת להיות, לא יתכן שאירועים כאלה יעברו בשתיקה ובלי שיח ושיג לגבי ההשפעות שלהם.

אסור שעיירות כמו קריית גת, אופקים, ירוחם ודומיהן יחזרו. ששוב, נמשוך בכתפינו ונספוק בכפותנו ונאמר: "מה לעשות, זו הכלכלה, זו הקדמה.... זו אשמתם של התושבים ואשמתם בלבד!”. אסור לשתוק בזמן שהממשלה הזו שלפני פחות משנה טרפדה חוק להעלאת שכר המינימום, בטענה שזה יסגור עסקים קטנים המעסיקים עובדים בשכר נמוך, תעביר החלטה שתסגור אפילו יותר עסקים קטנים שמעסיקים עובדים בשכר נמוך.

צריך הפעם לפקח על הממשלה ולהטיל עליה את האחריות. אם היא נחושה לחתום על הסכם כזה בשם הקדמה, ונחושה לשפר את מצבם של העשירים אף יותר, אז צריך לדרוש ממנה כאן ועכשיו להקצות מראש, דרך מס, חלק משמעותי מהכסף כדי להקים תשתית שתכשיר מחדש את המובטלים שייווצרו, במקום להשתמש בהם כתירוץ וכמנוף לתוכנית וויסקונסין 2, 3, 4, ולקיצוץ הקצבאות בפעם הבאה שהממשלה שלנו תבצע שגיאה פיננסית או אסטרטגית.