ארכיון דון קישוט:

הגראדים שנורו על אשקלון היום מציגים את הפוסט שאגולל בפניכם באור פתטי. דווקא כעת כשהאלימות עולה שלב, קיימת הרגשה מנקרת בעמקי הקישקע שצריך לפצוח בנאום חוצב להבות, על העונש הצפוי לטרוריסטים, או על כך שהאחדות שלנו תהיה הדבר שינצח עבורנו במלחמה. על רקע הדברים האלו, כמה לא הולם יראה בוודאי הפוסט שלי על הבחירות בארה"ב.

למרות זאת, הסיבה שהחלטתי בכל זאת לשבת מול המקלדת המלוכלכת , ולהקליד פוסט זה בשעות הקטנות של הלילה, היא דווקא הריחוק העצום הקיים בתקשורת בשתי החזיתות הללו. ריחוק בין הרמזים הקטנים הקיימים בשטח לבין החלומות הגדולים שמטפחת התקשורת. אנו כעם התלוי בקשר כמעט סימביוטי שלא לומר סיאמי לדוד סם מעבר לאוקיאנוס, הגענו לפרשת דרכים, בה עומד להיבחר נשיא, שכלל איננו יודעים כיצד ינהג במדינת ישראל בשעת מבחן. מנהיג שכזה בזמנים שכאלה יכול להיות משענת איתנה שבעזרתה תוכל מדינת ישראל להדוף את אויביה בחזית הדיפלומטית, אך יכול להפוך גם למשענת קנה רצוץ, שתמוטט את בניין הקלפים הישראלי לערימה שטוחה של קלפים בכל גוני הקשת.

זו הסיבה, שהתקשורת הישראלית, הפכה בסיקור שלה את הבחירות בארה"ב למן דג מחוץ למים. היא פרפרה מאסיפת בחירות אחת לשנייה, נואשת לדלות חמצן מן ההבטחות שהופרחו באוויר, ובין אם באופן מרומז ובין אם באופן מפורש לשמוע הבטחה אחת על המשכו של מרחב הפעולה הרחב שקיבלנו עד עתה מהאמריקאים. היה משהו פתטי במסע הזה, ואפשר היה לשמוע כל הדרך מאמריקה, את אנחת התסכול של המרואיין האמריקאי התורן, כשניגש אליו כתב, והוא ,מכין את עצמו לצעוק כנגד בוש/עיראק/הכלכלה ומה לא, נאלץ לענות על שאלה די משנית עבורו על היחס למדינת ישראל. כך התנהלה לה התקשורת הישראלית בחודשים האחרונים, ובוודאי כיכב השליח הישראלי, בלא אחת מהלצות הפאב שגולל המרואיין המתוסכל בפני חבריו כשהלך להתפרק בסוף היום.

אתמול, סוף כל סוף התקבל הרמז המיוחל .. ובגדול. ברק אובאמה שהפך למועמד המוביל, התיישב מול מצלמה המכוונת אליו ישירות, והצהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על ההערכה והנאמנות שלו לבטחונה של מדינת ישראל. הוא אפילו הרחיק לכת וכינה את בטחונה של ישראל כ"דבר מקודש", הוא הכחיש קשר לעמדותיו של לואיס פרחאן, מטיף אנטישמי בן הקהילה השחורה, וציין את העובדה שיהודים רבים תומכים בו. למשמע הצהרה זו, נדמה היה שנשמע פיצוץ של פתיחת בקבוקים באולפני הטלוויזיה, וכוסות שמפניה מלוות בנאומי הערכה משתפכים לברק אובמה מלאו את חלל האתר הישראלי. הערוצים סיקרו את דבריו בני הדקה במשך כ-24 שעות, כמעט מכל זווית אפשרית. הם הגדילו לציין את העובדה שברק אובאמה הרחיק לכת ופסל את זכות השיבה לפלסטינים, הרבה לפני כל המועמדים האחרים, והרושם הכללי שיצרו הוא שהשד אינו נורא כל כך.

אולם ליהודים יש הסטוריה ארוכה של הפתעות ואכזבות, ויחד עם יכולת ההסתגלות המפותחת שלנו, התפתחה בעם היהודי יכולת מרשימה של סוגסטיה (שכנוע עצמי), פתאום הוחלף סט הידיעות והמחשבות הביקורתיות שלנו, בדיסקט חדש של אמון בלתי מוגבל. אולם דווקא אני כשצפיתי בנאומו של ברק אובאמה לא הרגשתי בטוח יותר, אלא בדיוק ההיפך. זה לא היה כל כך מה שהוא אמר, אלא מה שבחר שלא לומר, והכל נסב על מילה אחת קטנה, שדלפה החוצה מבלי שהוא או מישהו מהכתבים בישראל או בחו"ל שמו לב לכך.

המילה המדוברת הייתה Minister , בעברית הפירוש שלה הוא כומר, אבל באנגלית יש לה הילה מסויימת של כבוד. בכינוי הזה כינה ברק אובאמה את לואיס פרחאן, המנהיג האנטישמי, בשעה שהצהיר על התנערותו המוחלטת מדעותיו. ייתכן שתאמרו שהדבר הוא טריוויאלי, אולם אני מאמין שדווקא בפרטים הקטנים, ובפליטות הפה הבלתי מורגשות, נמצאים הזרעים שינבטו ויהפכו לעתיד של כולנו.

מתי שמעתם ב-18 השנים מאז מלחמת המפרץ הראשונה, אישיות אמריקאית כלשהי מכנה את סדאם חוסיין בשם: הנשיא חוסיין? מעולם לא! הסיבה לכך ברורה : התיעוב שחשו האמריקאים כלפיו וכלפי מעשיו . כנ"ל לגבי פידל קסטרו, ואם ניקח דוגמה קיצונית מאוד לעולם גם לא תשמעו אדם שפוי בעולם, משתמש בכינוי: ראש הממשלה היטלר, למרות שהוא נבחר חוקית ב-1933. הסיבה לכך היא שהתת מודע מונע מלהעניק תארים המביעים הערכה לדמויות שסולדים מהן, גם אם הרוויחו אותם באופן חוקי, וטוב שכך, והינה יושב לו מועמד לנשיאות ארה"ב מיישיר עין למצלמה ובמבט בוטח מצהיר על התנערותו המוחלטת מהדעות האנטישמיות המגונות של אדם, ובטעות נפלט לו Minister – בתרגום חופשי מאוד לעברית: כבוד הרב. גם אם התעקש על כללי הנימוס יכל אובאמה לקרוא לו בשמו המלא: לואיס פרחאן, או מר פרחאן ואף אחד לא היה נעלב, אך הוא בחר להימנע מכך.

המילה הקטנה הזו, של הבעת הערכה למנהיג בעל דעות שכמותו, היא בדיוק מה שהיא מתעתעדת להיות: הבעת הערכה. והבעת הערכה מתבטאת לבסוף בהטיית אוזן קשבת, לכל היותר באי דחיית עמדותיו על הסף. לאור המציאות בה עתידה מדינת ישראל להמצא בתקופת נשיאותו, אם אמנם ייבחר, רגע ההיסוס הקטן לפני הגינוי גורם לי לחשוב על רגעי היסוס רבים שעתידים לבוא בעקבותיו.

זו הסיבה, שצורם לי החיבוק החם בו החליטה התקשורת לעטוף את המועמד הנשיאותי, ולחשוש מן העתיד לבוא.

לפני מספר רגעים, קראתי את הפוסט הזה. הפוסט עסק בכשלונה של מערכת החינוך הציבורית ועודד הקמה של מערכת חינוך פרטית. למרות שאני מסכים עם המסקנה הסופית, כלל אינני מסכים עם הפוסט והרגשתי צורך להגיב.

למרות אורכו של הפוסט, הודגשו בו שתי טענות עיקריות: האחת, שמערכת החינוך הישראלית קורסת, והשנייה, שמירב המשאבים של מערכת החינוך הישראלית מוקדשים "למקרים מיוחדים": תלמידים חזקים במיוחד או תלמידים חלשים במיוחד, בעוד שהתלמידים הבינוניים – אותם הכותב כינה "נורמליים" נופלים בין הכיסאות. לדעתי שתי המסקנות האלה הן חצאי אמיתות, ולכן המסקנה הסופית הנובעת מהן, אם תתקבל, תגרום לנזקים משמעותיים, ועל כך ברצוני לפרט.

ראשית, ברצוני לתקוף את הנקודה לגבי מערכת החינוך הקורסת. אני לא אטען שהמצב טוב, המצב רע ואפילו חמור, אולם הבעיה אינה כשלונות חוזרים ונשנים במבחנים בינלאומיים, אלא נושא עמוק יותר וחשוב יותר והוא הפוליטיקה.

החינוך במדינת ישראל היה בעבר בבת עינו של השלטון הישראלי. גם כשלא הייתה מדינה, גם כאשר הייתה תקופת צנע, המשיכה מדינת ישראל להשקיע סכומי כסף ענקיים בחינוך. ישנם דרכים רבות לתאר את התופעה הזו, אבל אני אבחר במילה שאני משתמש בה בזמן האחרון עד כדי שחיקה. המילה הזו היא קונצנזוס, וכשמשהו במדינת ישראל מגיע לדרגה של קונצנזוס, הוא זוכה לתנופה אדירה קדימה.

על גלי הקונצנזוס הצליח חלום החינוך הישראלי להשיג מעמד חסר תקדים: מקום ראשון בעולם בשנת 1964. ההישג הזה, עבור מדינה בת 15, עורר גלי הערצה בינלאומיים, וגרם לישראלים להאמין שההישג הזה לא הושג בזיעה, אלא מסיבות "מיסטיות”: גנים יהודיים, או היותנו "עם נבחר”. כך או כך, התרחש תהליך עצוב המלווה כל חלום שהופך למציאות,בו הוא חדל להיות משאת נפש, והופך לסלע מחלוקת. החינוך שהעניקה המדינה – החינוך הטוב בעולם לפי הסקר – פתאום פסק מלהיות ראוי. וכל פלג בחינוך הישראלי ביקש לעצב תוכנית לימודים בצלמו ובדמותו. גם החינוך הדתי לקה במחלה הזו, וחינוך דתי כללי פשוט, של תפילות ולימודי קודש כבר לא היה מספיק. כיום הפרידו את החינוך הזה לזרמים ולפלגים, ובהיעדר מימון עצמאי הכל במימון המדינה כמובן.

כך הגיעה מדינת ישראל למצב שלה כיום, מצב של מחסור בהישגים מצד אחד ומחסור בתקציב מצד שני. מהמהומה צמחה מסקנה מעוררת מחלוקת בפוסט המדובר ועליה אני מגיב. הכותב טוען בין השורות ש"גם אנחנו סקטור, תנו לנו את מה שמגיע לנו". הטענה הזו טפשית. הרי ברור שמהרגע שבו תצא הקבוצה הזו ותכריז על עצמה כמגזר נפרד ותקיים מערכת לימוד פרטית, אף לא אחד מהסקטורים האחרים יוכל לנהל מערכת חינוך פרטית משלו. משום שהם ניזונים ממנה. ישנם כאלה שיחשבו שזה צעד חיובי, אולם זהו הדבר השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת. משום שהקבוצה הבינונית תיצור ללא הסכמה, וללא קונצנזוס, זרם חינוך בלתי מוסכם ובלתי בדוק שיכפה עצמו על שאר העם, ושכחתי לציין שהוא יהיה בינוני להחריד מעצם הגדרתו.

הכותב גם חטא כשהכניס את התלמידים החזקים והחלשים לאותו הסל, וכאן טעותו השניה. החלשים והחזקים זוכים לתמיכה מהמדינה מסיבות שונות בתכלית. החלשים זוכים לתמיכה, משום שתעודת הבגרות היא מחסום לחיים תקינים. ואדם שחוסמים בפניו את הדרך לחיים תקינים, ינהל חיים בלתי תקינים, ומכך יפסידו כולם, גם אנחנו, לכן המדינה מוציאה ובצדק משאבים עצומים כדי להשאיר את שהדלתות פתוחות בפניהם, ולו רק בקושי. זהו בעצם מחיר מבצע לחיים תקינים בעתיד. לעומתם התלמידים החזקים זוכים לסיוע, משום שהם ישאו על כתפיהם את עתידה של המדינה, ולשם כך זקוקים לכלים טובים יותר. כל פגיעה בקבוצות אוכלוסיה אלה היא פגיעה בעתיד המדינה. סוגיה זו לא קשורה כלל לאיכות החינוך, ונסיון לתלות בה את בעיית החינוך היא הבעיה העיקרית בפוסט.

כדי להבריא את מערכת החינוך, הצעד הראשון שצריך לנקוט הוא לנפות אותה מכל זכר ושריד לפוליטיקה. ההצעה של הכותב הולכת בכיוון ההפוך, לקחת את הפוליטיקה וללכת איתה עד הסוף... המר. המעמד הבינוני כפי שהוא מתאר אותו, גם הוא אינו מסוגל לממן מערכת חינוך עצמאית, הוא אולי הרוב המספרי, אבל לא הכספי, ולכן יאלץ לבקש סיוע מהמדינה, אחרי שיצליח ייוולד לו זרם חינוך נוסף וחילוני. שיתפלג במהרה בין שוחרי המדע ושוחרי האומנות , ואז ימשיכו להתפצל להם ממנו עוד ועוד זרמים. רמת החינוך תצנח עוד יותר ולשם כך יאלצו להנדס קברניטי המערכת מן "מבחני סטרואידים" המונהגים כיום שיראו הישגים גדולים מערכם האמיתי. בעצם... מדינת ישראל תחזור למצבה היום, רק עם הרבה פחות כסף.

זו הסיבה שצריך מנהיג דגול שיהיה מוכן להמר על עתידו הפוליטי, ולגרש את הפוליטיקאים ממקדש מרכזי זה. אינני משלה את עצמי לגבי זה, ואני יודע היטב שלא יצמח מנהיג כזה. אבל הפוסט המדובר חמור בעיני משום שהוא יגדל מנהיג חדש, משום שהוא מציג דרישה חדשה והיא מנהיג שיפרק את המעט שנשאר. התוצאה תהיה מערכת ששום מנהיג לא יצליח לחבר יחד. ולא התקווה אלא היאוש יהיה הדבר היחידי שיזכה בארץ למעמד של קונצנזוס.