ארכיון דון קישוט:

כולם רוצים להיות אימפריה. לכו ברחוב הראשי של כל תחנה מרכזית, ותראו שם אסופה של אימפריות: אימפריית הפלאפל, אימפריית השווארמה. הרימו את הראש הצידה, ותראו עוד שריד לאימפריה: קניון, ולרוב בנוי מאבני שיש חלקות ובוהקות המחזירות את בוהק השמש. תפתחו טלוויזיה, ומה הדבר הראשון שתראו? משחקים של מכבי – שביב חיוור של שליטה ישראלית באירופה – ופעם בשנה? אירוויזיון בתקוות לזכיה רביעית שאינני יודע מתי תגיע, או אם תגיע בכלל.

האיטלקים, כבר אלפיים שנה מנסים להחיות את ה"אימפריה" שהייתה להם. ומקרצפים באדיקות את אתרי התיירות. האנגלים, מתרפקים על ימיהם הגדולים בסרטים תקופתיים ב BBC. אפילו האמריקאים החוזים בצל ההולך וגדל מצד המעצמה הסינית, פוצחים בגל נוסטלגיה על תור הזהב שלהם בשנות החמישים והשישים: הגברים של מחוז מדיסון, גריז וכו'.

גם אנחנו רוצים להיות אימפריה, אולם אנו נתקלים בבעיה מאוד משונה. מצד אחד מעולם לא היינו אימפריה, גם לא בתקופת שלמה ודוד המלך. היינו מעצמה חזקה, אמנם, אך לא ה-מעצמה. תמיד הייתה מעלינו מצרים, בבל, אשור, פרס, יוון רומי... וכיום, ארצות הברית ואירופה. אך מאידך, גם כשהיינו החצרנים המרימים את שובל המלוכה של האימפריות, אנו זוכרים בערגה את הזמנים שבהם זכינו לגעת בקטיפה הרכה.

אנו יודעים לספר על דניאל שהיה היועץ הבכיר של מלך בבל, הנרי קיסינג'ר שהיה היועץ הבכיר לניקסון, בנימין דיזרעאלי שהיה ראש ממשלה בימי האימפריה הבריטית הגדולה. יש לנו היסטוריה מפוארת של זוכי פרס נובל יהודיים, פוליטיקאים יהודיים, אומנים יהודיים, שמספיקים כדי לספק את הצרכים של עשר אימפריות אם רק יתבקשו, ועדיין, עדיין משהו חסר.

תקראו לזה "גאווה ישראלית", אבל מאז שנדחסנו מאחורי גבולותיה של מדינת ישראל, הגם שהשגינו בעולם משמעותיים, אנו מרגישים בסוג של מחסור, או ירידה, לעומת תור הזהב בגולה. אפילו עשרת זוכי פרס הנובל הישראליים הם כטיפה בים אל מול עשרות היהודים, מדלית הזהב של גל פרידמן באולימפיאדה, מחווירה אל מול השבע של מארק שפיץ. ושניים או שלושה פרסי גלובוס הזהב, הם כאין וכאפס לעומת כל האוסקרים אותם אנו מפסידים.

וכאן נכנסת התכונה הישראלית החשובה ביותר והיא התקווה. לא סתם קוראים כך להמנון שלנו. אם ישנו דבר אחד בו מצטיינת הרוח הישראלית, יותר מרוחו של כל עם אחר, זוהי התקווה שמחר, או מחרתיים, או בעוד כמה שנים, או בעוד כמה מאות שנים אפילו יהיה טוב יותר. אלפיים שנה שרנו לנו: “בשנה הבאה בירושלים הבנויה", והינה, זה קרה!

ואולי זו הבעיה, כי ברגע שאנו מקבלים תזכורת, ולו קצרה, לגבי הפעם שבה אמנם היינו אימפריה, נדמה כאילו הדבר מטריף את חושינו, ואנו הופכים להיות כמו חיות אחוזות אמוק, ומנסים לשחזר את ההישג שוב ושוב, מתמקדים רק בו, בהישג הזה, עד שאנו שוכחים כל דבר מסביב, עד שאנחנו אפילו זונחים את העובדה כי מאחורי ההישג הזה ישנה מערכת חשובה לא פחות מן ההישג הסופי.

קחו לדוגמה את האירוויזיון. ישראל היא מדינה קטנטנה, שכלל לא נמצאת באירופה. טכנית, אין לנו כל סיבה להיות באירוויזיון. הסיבה היחידה להימצאותנו שם היא כי הצטרפנו לאיחוד השידור האירופי, וגם זה, כי כנראה בשל סיבות של חרם ערבי ורגשות אשם נוצריים, לא הצלחנו להצטרף לשום גוף שידור הקרוב אלינו יותר באופן תרבותי וגיאוגרפי. מרביתנו לא נראים אירופאים , לא מתנהגים כמו אירופאים (ע"ע הבושות שהישראלים עושים בחו"ל), ולא מדברים בשום שפה אירופאית מרכזית, לא דוברים אנגלית כראוי, והשפה אותה אנו כן מדברים, כלל לא שייכת למשפחת השפות האירופאיות.

אך תהיה הסיבה אשר תהיה, בשנות השבעים השתתפנו באירוויזיון וייצרנו הופעה מכובדת שזכתה במקום הרביעי. ההשתתפות הזו העניקה חשיפה לתרבות הישראלית, ובעקבותיה הניבה פסטיבלי זמר שונים שהעניקו את זכות ההשתתפות באירוויזיון לזוכה. על כל שיר כזה, שזכה, היו עשרות שירים שנכשלו, אך היו שירים טובים שהפכו ללהיטים. וכך ההישגים המכובדים שלנו הפכו למנוע לתעשיית המוזיקה.

ואז ביום אחד ב-1978, זכה יזהר כהן עם השיר אבניבי. שיר, שגם אם תסתכלו עליו היום לא נשמע כשיר האינטיליגנטי ביותר. שיר נוסטלגיה על אהבה ילדותית שלא יכולה להביע את עצמה. שנה לאחר מכן, זכתה ישראל בשיר יותר מכובד: הללויה. ומאז אותן הזכיות, במקום ללכת בדרך בה תמיד הלכנו, לכתוב שירים יפים, שיתחרו בשירים יפים אחרים, ואולי הזוכה יצליח, אנו מנסים לשחזר את הזכיה הזו בכל אמצעי אפשרי.

קדם אירוויזיונים הם עניין שבעבר. ואם הם מתקיימים, אף אחד לא חושב עליהם כעל במה להצגת הכישורים, או לייצור להיטים, אלא כתחרות. כשהשירים לא מצליחים אחד אחרי השני, מחליטים על ועדות. לא כדי לשפר את סיכויי הזכיה, אלא לצמצם את עלות הכישלון. וכשגם הן לא מצליחות, מנסים גימיקים.

הגימיק הראשון הוא לייצר מילה מוכרת ואוניברסלית שכולם מזהים: דיוה, הללויה. אם כי עד היום לא הבנתי מה אוניברסלי במילה אבניבי (שגם זכה), אבל ניחה. לאחר כמה נסיונות כושלים עם הגימיק הזה, מנסים את הגימיק הבא (ואולי הטפשי ביותר): גימיק הזמר התימני.

אינני יודע מיהו האדם שהגיע למסקנה המטופשת שרק תימני יכול לזכות באירוויזיון, אך באופן כלשהו נשתלה המחשבה הזו בדעת הציבור הישראלי, וכל זמר תימני שאי פעם חשב להשתתף באירוויזיון מנסה להימלט מתדמית הפייבוריט רק בגלל הדעה הזו. אנשים שוכחים שבועז מעודה, הראל סקעת, דפנה דקל, ואפילו עפרה חזה, היו תימנים כשרים למהדרין שלא זכו. טכנית הרבה יותר תימנים לא זכו באירוויזיון מאשר כאלו שכן זכו בו. אך הטעם והרצון לזכות משמידים כל חלקה טובה וגורמים לנו להישמע מגוחכים אפילו בעיני עצמנו, ולהרוס את מעט התרבות הטובה שנשארה בארץ.

היום בערב, יתקיים טקס הענקת פרסי האוסקר,. וכמו בתחרויות השירה, ישראל תעמוד במבחן דומה. תעשיית הקולנוע ידעה עליות ומורדות. מצד אחד היא יצרה סרטים חשובים ומדהימים כמו השוטר אזולאי, סלאח שבתי וואלס עם בשיר, אך מאידך, היא עדיין לא זכתה באותו פרס עליון ונשגב: האוסקר.

גם כל התירוצים על אנטישמיות מתעופפים להם דרך החלון, אך לא לגמרי. היהודים היושבים בועדות האקדמיות בהוליווד הם יהודים גלותיים המודאגים מתדמיתם. הם לא מעוניינים ביהודים לוחמים או בוכים או סובלים, בטח שלא ביהודים שפוגעים. כבר בימי הזוהר של הוליווד, ראשי האולפנים היהודיים דיכאו כל איזכור לנושאים יהודיים כואבים: אנטישמיות לדוגמה, וכשראש האולפן היחידי שהיה לא יהודי, דריל זאנוק, החל להפיק סרט על אנטישמיות, עמיתיו היהודיים ביקשו ממנו להפסיק. זה לא שיש להם משהו נגד ישראל או אפילו כנגד מדינת ישראל, אלא דווקא מתוך החשיבות אותה הם רואים לניהול יחסי הציבור שלהם, הם לא יתנו לסרט המציג את היהדות באור שלילי להצליח : ע"ע החיים על פי אגפא. אפילו סרט חשוב מאין כמוהו, נגד מלחמה, כמו וואלס עם באשיר, בזמן מלחמת עיראק השנויה במחלוקת זכה בגלובוס הזהב (אותו מעניקים עיתונאים זרים), אך הועלם באוסקר לטובת סרט יפני זניח.

והינה מגיע לו סרט שנדמה כאילו הופק במפעל לחלומות הרטובים של היהודים בחו"ל. סרט ללא אלימות, כמעט ללא מוות, על ערכי משפחה, בעברית, על ארץ הקודש, המכיל מוטיבים יהודיים ומציג את היהודים באור חיובי, כפי שהיו רוצים שיציגו אותם: כמלומדים 'חנונים וחרשנים'. פתאום סרט זה זוכה בפסטיבלים שונים בעולם המעידים על כך שהוא סרט איכותי . לא אופתע אם סרט זה יזכה בפרס, אך אצטער מאוד אם כך אכן יהיה.

אני בטוח ש"הערת שוליים" האו סרט טוב וראוי, אך בניגוד לסרטים ישראלים אחרים כמו: עג'מי, בופור, מאחורי הסורגים וכדומה, הסרט, מציג פלח מאוד צר באוכלוסיה הישראלית. רובנו אפילו לא לומדים משנה וגמרא לבגרות היות וזה לא מקצוע חובה. אם הסרט הזה יזכה באוסקר, הוא עלול לגרום לתעשיית הסרטים הישראלית בדיוק מה שהזכיה באירוויזיון עשתה לתעשיית המוזיקה הישראלית, או הזכיה באוסקר עשתה לתעשיית הסרטים האסיאתית.

פתאום יפקחו עיני המפיקים הישראליים והם יבינו שכדי לזכות בפרס הנכסף, צריך לכוון לכך, ובמקום להפיק סרטים המשקפים מציאות ישראלית-ערבית, או מציאות חברתית מסובכת, נתחיל להתלות בגימיקים ובתוך כך לחזור לחדר ולשטעטל, ולדבר בשפה ששם רוצים להקשיב ושם רוצים להבין. בדיוק כמו שתעשיית הסרטים האסיאתית הפכה לסוג של יצרנית "חוכמה עתיקה ומסתורין/אומנויות לחימה", עבור תעשיית הסרטים האמריקאית, כי רק כך מסוגלים שם לתפוס את הדמות הזו, תזכה תעשיית הסרטים היהודיים לגורל דומה. יהיה הדבר טרגדיה לא קטנה לעוד ענף שמספק תרבות ישראלית יחודית.

ככל שהנושא הזה ימוחזר, תעשיית הסרטים תהפוך להיות צפויה ומערכונים יתחילו לצוץ עליה, ואז, כמו באירוויזיון, במקום לחזור אחורה כמה שלבים לתקופה שהכל היה בסדר, נתחיל לחפש "כוכבים וגימיקים", כדי לשחזר את המעמד. כמובן שהם יכשלו, וכמובן שאחרי שהם יכשלו ננסה אפילו חזק יותר, וניכשל באופן מהדהד הרבה יותר.

זו הסיבה, שכשמנחה האוסקר יפתח את המעטפה ויגיד את המילים הנכספות: “and the winner is”, אחזיק אצבעות לכך שיאמר שמו של סרט אחר... אפילו הסרט האיראני. ואת קבלת הפנים החמה לסרט הערת שוליים, אשמור ליום בו יחזרו!

פעם הייתה זו סינגפור. היום זו פינלנד. לפני כן הייתה זו יפן. אילו היה בן-גוריון מקבל המלצות על פי המדינות המשיגות מקומות ראשונים בדירוג, היינו צריכים לדבר עשרים שפות, ובשטף.

כל פעם צץ מודל חדש או תכנית לימודים חדשה, ותמיד, תמיד יש מדינה אחרת, מעבר לחופים זהובים, ששם הם עושים את זה טוב יותר, מהר יותר, מבריק יותר וחדש יותר, ואף פעם, אף פעם אנו לא מסתכלים פנימה ורואים שהבעיה טמונה בנו, באופי שלנו ובמבנה הפוליטי והתרבותי שלנו ולא בשום דבר אחר.

כדי להפריך את הטיעונים הללו אני רוצה לספר לכם כמה פרטים עלי, ולהסביר לכם, בעיקר לצעירים מבינכם כיצד התדרדר החינוך.

לא גדלתי במרכז, ואפילו לא גדלתי בבית מבוסס. בבית היה לחם, היה אפילו בשר, אבל לאנשים רבים סביבנו לא היה זה או זה. היו אלו שנות השמונים. האינפלציה הייתה 400 אחוזים (לשם השוואה, כיום היא חד ספרתית). ישראל עדיין ליקקה את הפצעים של מלחמת לבנון ובאירוויזיונים עוד חלמנו על מקומות ראשונים (טוב,שם דבר לא השתנה).

הכלכלה הייתה אז במצב קשה הרבה יותר מהיום. לא היה כסף, ומדינת ישראל עמדה בפני התמוטטות כלכלית. אז המדינה הייתה מאוחדת – הייתה אפילו ממשלת אחדות. אז, הבינו שחינוך הוא במקום הראשון, ונשיא ישראל, יצחק נבון, פרש מתפקידו הרם הישר למשרד החינוך. היה מעט כסף במערכת. למעשה, בשנים הראשונות למדתי רק ארבע שעות. הלכתי ללמוד בשעה שמונה וחזרתי בשעה שתים-עשרה.

אז, לא דיברו על יום חינוך ארוך, על עוז לתמורה, או על ועדת דברת. פשוט למדו. מי שרצה למד, ומי שלא רצה לא למד. זה היה עד כדי כך פשוט. תלמיד שלא למד, לא התקדם! לא האשימו את המורה בכך שהוא לא מגרה אותו, או שהוא שחוק. לא המציאו אישורים על כך שהילד הוא היפראקטיבי. פשוט היה מובן מאליו שאם הילד לא התקדם בכיתה של 30 ילד (אז היו רק 30 ילדים בכיתה), וכל האחרים כן, אז כנראה האשמה טמונה בו או בהורים שלו. לא היו שיחות לבית של המורה. לא היו איומים. פשוט נתנו את אותה הבחינה לכולם, וזו הייתה ההוכחה.

גם לנו היו בחינות הערכה. אין לי מושג איך קראו להן אז. פעם בשנה באו אנשים ממשרד החינוך, חילקו לנו טפסים והרגיעו אותנו שהן לא יחשבו לנו כחלק מהציון. כולנו עשינו אותן. אף אחד בהנהלה לא חיפש תירוצים כדי להוציא את התלמידים הגרועים מהכיתה כדי להעלות את הממוצע, כנראה כי אף אחד מעולם לא בא אליהם בטענות. עשינו את הבחינות ולקחו את התוצאות, ועל פי התוצאות תיגבר המורה כל אחד מהתלמידים כפי שראה לנכון. בלי האשמות כלפיו, פשוט השתמשו בבחינות ככלי, ולכן אף אחד לא נלחץ מהן.

בשנות השמונים לא היו בבתים מחשבים ואינטרנט (בעצם אולי הייתי צריך לומר ברוב הבתים). את רוב שנות ילדותי 'ביליתי' ללא מחשב. אולי זה בגלל השכונה העניה שבה גדלתי, ואולי זה כי המחשב לא היה השקעה כדאית. כך או כך, את מרבית הידע שלי הייתי צריך להשיג בספריה... ובטלוויזיה.

כן, בטלוויזיה. שכחתי לספר לכם שהיה לנו רק ערוץ אחד. היום, עם יותר מ-500 ערוצים, לך תספר לילד איך היה רק ערוץ אחד. הם בוהים בי במבט כל כך אטום, אותו המבט שמישהו ניסה להסביר לי איך הייתה פעם תקופה שהממשלה מיוזמתה מחקה צבע מהטלוויזיה כדי שהשידורים יהיו בשחור לבן. ולא רק שהיה לנו ערוץ אחד, בעצם, היה לנו רק שמינית ערוץ, כי בערוץ האחד הזה, היו צריכים לטפל גם באוכלוסיה הערבית (שקיבלה שתי שעות שידור), ובאוכלוסיה המבוגרת, ובספורט ובפוליטיקה, ומה נשאר לנו הילדים? שעה אחת ביום. קראו לזה תוכניות הילדים והנוער. חצי שעה שידרו תוכנית לגיל הצעיר, וחצי שעה שידרו תוכנית לבני הנוער (בדרך כלל פרק שחוק של דגרסי). ואז לערבית.

את שעות הבוקר, מילאו שידורי הטלוויזיה החינוכית, או הלימודית, ומכיוון שלא הייתה לנו אלטרנטיבה, צפינו בהם. אתם מבינים? פשוט הגענו מהבית ספר שלנו היישר לבית הספר בטלוויזיה. ושם, “זכינו", לראות שיעורים. שיעורים בספרות, בתנ"ך, אפילו בתלמוד(!).והיו אלו לרוב שיעורים של שנים מתקדמות יותר משום שהם שודרו בשעות המאוחרות בהן חזרנו לביתנו. ולאחר שהשיעורים הללו הסתיימו, החלה רצועת השידורים של האוניברסיטה הפתוחה, ששידרה הרצאות ברמה של אוניברסיטה.

בוודאי יהיו כאלו שיאמרו כעת "איזה מסכנים, רק למדו ולמדו ולמדו". אתם יודעים מה התשובה שלי להם? הם צודקים לגמרי! היינו מסכנים, רצינו, כמו כל הילדים לבלות ולהנות. רצינו הרבה סרטים מצויירים, סרטי הרפתקאות ומה לא. אולי בשל כך קראנו הרבה מאוד ספרים, אך מלבד זאת, מי שלא רצה, יכל לשלם ולקבל תוכניות אחרות. או שהוא שילם לתחנה פירטית, או עבור אנטנה או צלחת, או על מנוי בספריית הוידאו, אבל כאן נעוץ ההבדל בין התקופה שלנו לפעם: היום משלמים על השכלה, בעוד שהבידור ניתן בחינם, ופעם שילמו על בידור בזמן שההשכלה ניתנה בחינם.

זו הסיבה שהתוצאות וההשכלה בארץ יורדות. אנשים תמיד יהיו מוכנים לשלם על בידור, משום שבידור זה משהו שנהנים ממנו. השכלה היא מיגעת וקשה, ואף אחד לא ישלם עליה סתם כך. אולי לא היו צריכים להכריח אותנו לקבל אותה, אך היתרון היה שפעם קיבלנו אותה בחינם!! ולא רק זאת, אלא שכשאדם מקבל בידור חינם, הוא צורך אותו ללא סוף, כשאדם משלם עבור הבידור, הוא יקנה רק את כמות הבידור לה הוא זקוק ולא מעבר לכך. זהו ההסבר הטוב ביותר לתופעת "תרבות הריאליטי!”.

יום אחד, (עבורי היה זה אוגוסט 93), ובדלת נקש נציג מכירות. נראה לי שמכל סוכני המכירות המוכרים מדלת לדלת, עבודתו הייתה הקלה ביותר. הוא מכר חיבור לכבלים. ופתאום במקום ערוץ אחד (או אחד וחצי, אם משקללים את ערוץ 2 דאז), קיבלנו כמאה ערוצים, ומתוך כמאה הערוצים, רק ערוץ אחד, ערוץ 8, היה ערוץ המדע.

ערוץ 8 היה הערוץ שכולם קונים, אך אף אחד לא צופה בו. בערוץ זה, כל יום שידרו הרצאות מהאוניברסיטה הפתוחה, אך עם הזמן, ההרצאות הללו נעלמו להן, ואת מקומן תפסו תוכניות דוקומנטריות ועיתונאיות, שערך לימודי אין להן כלל. לאחר מכן, עם הצגת הממיר הדיגיטלי, שוב היה ניסיון לשדר הרצאות בערוץ 500 , אלו היו הרצאות במשפטים, ולשם שינוי דווקא שם היה חומר שהיה שימושי לכולם, אך גם ערוץ זה קיבל רייטינג אפסי ודעך.

אני מניח שמי שרוצה היום ללמוד יוכל למצוא את מבוקשו בתוכניות באתרי אינטרנט, אך הנקודה היא שהסיבה שאנחנו מפגרים בהישגים הלימודיים שלנו היא אותה הסיבה שילד מפגר בגדילה שלו והיא שההורים מאכילים אותו יותר מדי ממתקים ולא מספיק בשר. גם הערוץ הראשון כיום, מתאמץ להתחרות בערוצים המסחריים, ועושה מעט מאוד לממש את תפקידו האמתי, אותו התפקיד בו משמש ה BBC באנגליה: שידור תוכניות שחשובות לאזרח, גם אם אף אחד לא יצפה בהן.

בפינלנד, בסינגפור, ביפן, ההורים מבינים את זה היטב. שם, כשאין מקום באוניברסיטה, לא רצים לבנות עוד מכללה כדי שעוד פוליטיקאי סוג ז' יגיד שהוא הביא השכלה לעיר. בסינגפור נלחמים בשחיתות ביד ברזל, כדי לדאוג שהכי טובים יכנסו, כי שם המנהיג LKY, הבין שטובה קטנה פה, טובה קטנה שם, וכל בניין הקלפים יתמוטט. בפינלנד, אבא רופא לא מתבייש בבן שהולך להיות חשמלאי, ושואל : “מה יגידו השכנים?". להיפך, הוא אומר שכל עוד הילד יוכל לפרנס את עצמו, אז אדרבא, שיעשה מה שעושה אותו מאושר. והמדינה, לא פותחת 500 פקולטות למשפטים, ו700 פקולטות לתקשורת,פסיכולוגיה ומחשבים כדי להוריד את המחיר (לא כולל הנדסאים). משום שהיא חושבת איך יפרנסו האנשים האלה את עצמם בעתיד.

בגלל זה, שם המורים מרוויחים כראוי, משום שהם מספקים שירות חיוני: ידע, או כניסה לאוניברסיטה. זו הסיבה שלהוראה שם ,נכנסים רק הטובים. וזו הסיבה שהמדינות האלו משגשגות. משום ששם ההנהגה היא חזקה, ולא חזקה מהבחינה שאנחנו תופסים אותה בארץ – מרווחי זמן גדולים בין קדנציות. משום שביפן הממשלה נוטה ליפול בדיוק כמו בישראל. פשוט במדינות אלו, גם הממשלה ממושמעת, ולא נכנעת לתכתיבים של קבוצות לחץ קטנות (בעיקר בתחום החינוך). שם לא תמצאו ממשלה ששוברת את הראש על איך להתעקש על ליבה לרשת החינוך החרדי. שם כל המפלגות הגדולות מסכימות על כך, ואף אחד לא ישתמש באחת כדי לנגח את השניה.

אז תגידו מה שתרצו. תגידו שהדג מסריח מהראש, תגידו שזה משחק מכור, אבל אל תשכחו שמחר בבוקר תקום מדינה חדשה בעולם שתגיע לראש הדירוג העולמי בחינוך, ושוב, כמו שכולנו רצינו להיות סינגפוריים, או פיניים, נרצה להיות דומים לאותה המדינה, אבל בעשותנו כך, נשכח כי לנו יש בעיה, והבעיה שלנו היא שאנו רוצים שהחינוך בארץ יהיה הכל חוץ מחינוך. אנו רוצים שהמורה יהיה מטפלת ,שמרטף, פסיכולוג, מאמן, שוטר הכל חוץ ממורה, ובזמן שהוא יעשה את העבודה המחומשת והטריוויאלית שלו בשכר מינימום, אנחנו נלך לעשות את הדברים החשובים באמת: שירות לקוחות, להמציא ג'ינגלים לפרסומות ולדון בבית המשפט, כשהאבק ישקע, אנחנו עוד נילחם כדי להשוות את עצמנו לאירן.