ארכיון דון קישוט:

עוד שלושה ימים בסך הכל תיגמר העונה הנוכחית של האח הגדול בקול ענות חלושה. הפעם מתוגברים בסלבס היודעים כיצד להפיק מלימונים לימונדה, התמלא הבית לא בשלוש עשרה אוכלי אשפתות הרעבים לכסף, אלא ב-13 מנשנשי סושי, הרעבים לעוד הבזק אחד של המצלמה. אך אנשים הם אנשים ודמויות נשארות דמויות לכן גם לאחר הפיצוצים הרועמים ביותר, הדממה היא אותה הדממה, והשקט החרישי שנותר לבסוף משאיר ,תלויה וצורחת באוויר , רק שאלה אחת: “מה יצא לנו מזה?”.

אניני הטעם יצקצקו בלשונם, ויאמרו שלא הרבה יצא לנו מכך. המריבות היו אותם מריבות. המשימות, מוגזמות והזויות קבעו אמנם שיא, אך יהיה זה שיא שללא ספק יישבר גם שנה הבאה. הצדדים הנצים בבית כבר הראו נכונות להחמיא זה לזה, ולחבק זה את זה בחוץ. אפילו אמיר פיי גוטמן, אמר שהוא ישלח SMS לערפיח, מנחם בן, הצ'ילבה מהבית. במדינה קטנה כמו שלנו, עם שוק בידור קטן ,הננגס מכל צדדיו ע"י טלנובלות ספרדיות, קומדיות אמריקאיות, וסיפורי אהבה קורעי לב בטורקית, הברוגז, מוצדק ככל שיהיה , הוא בגדר מותרות בלבד.

אין ספק שעל השאלה :מה יצא לנו מהעונה הזו, כל אחד צריך לענות לעצמו. הרגשנים יתרפקו על המריבות, הרומנטיות יתרפקו על הגיפופים , הציניקנים יחייכו מכך יצא המרצע מן השק, שהידוענים הם אנשים הזויים על גדר הטירוף על אף תדמית השלמות, והפילוסופים.... אחחח הפילוסופים בוודאי יאמרו שהעונה הזו הוכיחה שטוב ורע דברים יחסיים בלבד, כפי שטענו מאז ומעולם.

אינני שייך לאף אחת מן הקבוצות האלה, אך אולי בעצם שייך אני לכולן: לחורשי המדון, לרומנטיקנים, לציניקנים ואיך לא? גם לפילוסופים. בשבילי העונה הזו הייתה משובחת ועלובה בעת ובעונה אחת. עונה של הכל ועונה של לא כלום. עונה של תרבות, ועונה של תת תרבות. עונה של גילויים חדשים, ועונה של קלישאות שחוקות. עונה של הצלחה גדולה, ובעת ובעונה אחת של פספוס עמוק.

בין אם התכוונו לכך מפיקי האח הגדול ובין אם לאו, הפעם היה להם יהלום ביד. היהלום היה אומנם לא מלוטש, מכוסה בעפר, אך זה היה יהלום למרות הכל. והם השליכו את אותו חזרה לפח האשפה של ההיסטוריה הטלוויזיונית. קשה לי להחליט בשלב זה, אם לסלוח להם בזכות גילוי היהלום, או לכעוס עליהם בשל היחס המזלזל שנתנו לו.

היהלום המדובר היה קונפליקט אמיתי ומשמעותי. קונפליקט עליו חולמים גדולי המפיקים ההוליוודיים בלילה כשהם מרטיבים במיטה בין טיפאני ובמבי – הבלונדיניות שמספק המועדון בחינם עם כל משקה שלישי. בלי שהתכוונו, קיבלו מפיקים קאסט שהשוני בין הדמויות היה חי ,נושם ומעל לכל בוער. שוני כזה מופיע באחדים מגדולי הרומנים – רומנים כמו "בעל זבוב".

"בעל זבוב", למי שלא יודע הוא ספר זוכה פרס נובל, שכולנו למדנו או נלמד בשלב זה או אחר בתיכון. הספר מדבר על חבורת נערים הנוחתים נחיתת אונס באי מבודד – תפאורה שמאוד מזכירה את בית האח הגדול. הנערים מחליטים לחיות חיי שלום שיתוף ואחווה, אולם כמעט מידית ניצבת בפניהם בעיה משמעותית: מיהו המנהיג.

ב"בעל זבוב" ישנם שני מנהיגים פוטנציאליים. ראלף וג'ק. האחד ניחן בכל מה שאנו רוצים שיהיה למנהיג: יופי, כוח ועקרונות, בעוד שלשני יש את את הדבר האחד שחסר לו: מנהיגות (כריזמה טבעית). בתחילת הספר, כולם נמשכים לראלף, בגלל היופי, העקרונות, והרצון של כולם להידמות לו, אך האי מעמיד בפני חבורת הילדים קושי אחרי קושי, וראלף כושל במבחן המנהיגות פעם אחר פעם, וכך עורקים אנשים מן המחנה שלו אל המחנה היריב של ג'ק. בסוף ראלף ניצוד כמו חיה, דבר שנבלם ברגע האחרון בטריק הספרותי המאוס מכל: התערבות מלמעלה.

בית האח הגדול לא שונה מכך. במהלך העונה ניצבו בפנינו שני מנהיגים פוטנציאליים. האחד אמיר, בעל היופי והכוח, שטען שיש לו את העקרונות. ואילו השני, דודי מליץ, סלב דרג ז' ששום דבר מלבד הכריזמה הטבעית לא עמד לצידו. האח הגדול , ונסיבות החיים הטילו לפתחו של אמיר פיי גוטמן מבחן אחרי מבחן, והוא כשל בהם בזה אחרי זה.

הגיבוי שנתן לאנשים הלא נכונים, חוסר הגיבור שנתן לאנשים ה"כן נכונים". ההתפרצויות שלו, ולבסוף הדמעות שלו, הפשיטו מעל עצמות לחייו הגבוהות את מסיכת המנהיג, והפכו אותו לא לאחד האדם, אלא לפחות מכך: מנהיג דחוי. היות ומנהיג דחוי תמיד יהיה בגדר איום, נפלט אמיר מן הבית.

דודי מליץ לעומתו, הוא מנהיג עם כריזמה. קשה להגדיר את הסיבה לכך. ייתכן שזה משום שיש לו את הדבר האחד שלאמיר אין: השלמה אמתית וכנה עם דרכו. ייתכן שזה משום שדודי הוא מנהיג שצמח מלמטה, ולא הוצנח לתהילה מלמעלה, ולכן הכיר את השטח, וייתכן שזה מרכיב נעלם, שלעולם לא נדע את טבעו האמתי. כך או כך, דודי הצליח לפלס את דרכו מה"פרובוקציה התורנית" של מאיה בוסקילה, ולקבל חיים משל עצמו. הכל תוך כדי שמירת עקרונות, או לכל הפחות מראית עין של שמירת עקרונות.

גם לשאר המתמודדים אפשר להצמיד דמות "בעל זבובית". מנחם הוא ללא ספק חזרזיר. ילד בעל יכולות שכליות גבוהות, המוכשל שוב ושוב בשל כושר גופני לקוי, ויכולות חברתיות השואפות לאפס. בספר חזרזיר מתעקש לומר את דעתו – גם כאשר היא אינה רצויה, ועלולה לגרום לו לנזק. תחילה ראלף מגן עליו, אך לבסוף עם היחלשותו של ראלף, הופכת ההגנה הזו לחסרת כל ערך, והוא נרצח, כמה טיפוסי, במריבה בה הוא מתעקש לומר את דעתו בנאום תוכחה מתמשך.

הנשמה של הבית היא שימי תבורי. המילה "הנשמה", לא מרמזת על דבר טוב או רע, אלא על תכונה מסוימת שיש לשימי תבורי. תכונה אותה הוא חולק עם סימון, הדמות המקבילה לו מן הספר "בעל זבוב”. שימי וסימון ניחנים באנרגיה מיוחדת, שמאפשרת להם לחוש את המצב בבית. כשבבית טוב הם מאושרים. כשבבית רע הם עצובים. האנרגיה הזו, החברתית, הופכת אותם לברומטר המצב רוח בבית. כדי לדעת מה המצב האמיתי בבית, צריך רק להסתכל על שימי ולדעת.

כוכי וגיא, חולקים את תפקיד רוג'ר – האיש הרע , הביצועיסט,יד הימין של המנהיג. בספר רוג'ר הוא הילד שחיסל את חזרזיר. בבית כוכי וגיא ניסו כל אחד מהם לחסל את מנחם בן בדרכם. גיא הספורטאי הפיזי פולט איומים סמויים כלפי מנחם, שבהם הוא אומר: שהדבר היחידי שמונע ממנו לתקוף אותו זה העקרונות שלו: "שלא תוקפים איש זקן”. ברמת ההיגיון המהלך הזה גובל באבסורד. מה הוא בדיוק ציפה שמנחם יענה לו: "ההורים שלך חינכו אותך יפה. להיות אלים לאדם שלא הניח עליך אצבע זה בסדר. כל עוד הוא לא זקן?” כוכי לעומתו ניסתה לחסל את מנחם בן בדרך אותה היא מכירה טוב מכל: חברתית. מיד כשעדי נוימן התלוננה על הטרדה מינית מצד מנחם, מיהרה להעמיד פנים שהיא לצידה ולתקוף מבלי לברר את העובדות. זה היה די פתטי לצפות בכוכי מרדכי מזדקפת על רגליה האחוריות כדי לעמוד על עקרונות ההטרדה המינית. כאילו שהקהל בבית שכח מי היה בעלה, ובמה הוא הואשם.

כל מי שציינתי היו הדמויות החזקות – הקצינים בצבא. השאר הם חיילים שכירים שמחליפים מחנות ע"פ העמדה המשתלמת ביותר. שרונה שהייתה במחנה אמיר החלה לפזול למחנה דודי לדוגמה. ועדי נוימן מקיימת יחסים כפולים הן עם מחנה אמיר, והן עם מחנה דודי. כמו כן צריך לזכור שבבעל זבוב לא היו נשים, ולכן אי אפשר להצמיד לכל דמות מבית האח הגדול, דמות מ"בעל זבוב". בבעל זבוב גם לא היה מתח מיני.

בכל מקרה, עושר הדמויות הזה, וקו העלילה הזה, יכל להיות כן שיגור מעולה לאקשן אמתי, אקשן טבעי בניגוד לפעולות המאולצות בסיר הלחץ ה”אח גדולי”.. את השאלה הדי שטחית של העונה שעברה: בובליל או פרידמן, שאלה שדוללה ודולדלה בעקבות העובדה שלמחנה הפרידמנים הצטרפו ערבים, הייתה יכולה להחליף העונה שאלה עמוקה וחשובה יותר: מהו מנהיג אמיתי? מיהו מנהיג אמיתי? מתי מנהיג מפסיק להיות מנהיג ראוי? כל השאלות האלה, במיוחד בעיצומו של המשבר השלטוני אותו אנו חווים היו יכולים לשמש לקח ונכס אמתי לעם. תחת זאת החליטה הפקת האח הגדול ללכת בדרך הקלה ולמען בצע רייטינג וכסף להפעיל לחצים בלתי הגיוניים, להעמיד מספר גבוה של מועמדים הדחה בכל שבוע – דבר שגרם לסילוקו בטרם עת של אחד מהמנהיגים ומהצירים של העלילה.

קשה לי להאמין שהברק יפגע פעמיים באותו המקום ושבעונה הבאה, בה שוב יהלכו בין קירות הבית אנשים הרעבים לכסף יותר מפרסום, נקבל קונפליקטים אמתיים שכאלה. תחת זאת נקבל סכינאות ותככנות של אנשים המפחדים שהכסף יברח להם מן הידיים, דבר שיזכיר יותר טלנובלה מאשר יצירת מופת.

אך למרות הכל, האח הגדול, לפחות בעונה הזו, בהחלט סיפק את הסחורה. אולי הוא לא נתן תשובות, אך בהחלט העלה שאלות. בעוד שלושה ימים קצת אחרי הגמר, שוב יכבו אורות הבית, ושוב הקהל יתפזר ויעזוב את הרחבה, אבל הפעם השאלה הזו, זו שתלויה באוויר : “מה יצא לנו מזה?" תיילל בקול קצת פחות צווחני.

אתמול הצביעה מפלגת העבודה ברוב דחוק בעד נטילת חלק בקואליציה של בנימין נתניהו. במציאות כמו שלנו בה בזמן כה קצר עברנו שלוש מערכות בחירות, שתיים בארץ ושלישית בארה"ב, משבר כלכלי ועדת חקירה, התפטרות, חוסר ודאות ומלחמה בעזה, בוודאי שואלים אתם, במה זכה המהלך הזה שדווקא עליו החלטתי לכתוב כעת.

הסיבה לכך היא שהמהלך הזה חשוב לא פחות וחיוני יותר מכל האירועים הקודמים. הוא חשוב מן הבחירות בארה"ב, וממערכת הבחירות בארץ. הוא חשוב מן המלחמה בעזה, הוא חשוב יותר מכולם משום שזה מהלך שישנה את פני הפוליטיקה הישראלית לעד.

כדי להסביר מהו השינוי, צריך להסביר מה היה המצב הפוליטי עד לא מזמן: עד עתה היה העם מחולק בין ימין ושמאל בצורה שווה, עם יתרון קל לימין, אבל היה זה יתרון מחיק ובלתי יציב, שדרבן הן את הימין והן את השמאל להתאמץ לבצע עבודה ראויה, בכדי לזכות בקולות הצפים.

במערכת הבחירות האחרונה, התרחש תהליך שנקרא "המפץ הגדול", ומפלגת הליכוד הגדולה התפצלה לשתי מפלגות קטנות יותר: הליכוד וקדימה. רבים אמרו מאז ששרי קדימה פרשו מן הליכוד למען כיסאות. זהו דבר מגוחך לומר כשמנהיג הפרישה, אריאל שרון, היה ממילא בכיסא הבכיר ביותר – ראש הממשלה, ובבחירות הבאות עמד לקבל קולות נוספים. הסיבה האמתית שהתרחש הפיצול הייתה משום שהליכוד היה קשור בקשר גורדי לגוש הימין, ובכלל זה גם לימין הקיצוני, והקשר הזה מנע מן החלק "השפוי" בליכוד, לא רק לבצע פשרה טריטוריאלית, אלא אפילו לדון בה.

כדי לפתור את הבעיה הזו הוקמה לה מפלגת קדימה, שהוגדרה כמפלגת מרכז. ההגדרה הזו הייתה אמורה להפוך אותה למוצר הייטק קטן ממזרי וחכם, המסוגל ליצור בריתות הן עם הימין והן עם השמאל למען האינטרס ה"שפוי" של מדינת ישראל. גם שמה הראשון של קדימה , "אחריות לאומית”, רמז על המטרה הזו.

מיד עם הקמתה, זכתה קדימה בשלטון, ובשל היחסים העכורים שלה עם הימין, התחברה עם השמאל. היא הקימה ממשלה ורבות אפשר לומר עליה, ביצועיה והצלחותיה, אך אין להכחיש כי החבירה הזו הפכה את קדימה, לפחות בעין הציבור, למפלגת שמאל מובהקת, ובבחירות הנוכחיות, למרות שהיא זכתה ברוב הקולות, לא יכלה קדימה לבצע את המטרה שלשמה הוקמה: לחבור לגוש הימין ולהקים ממשלה.

אילו הייתה קדימה הולכת לקואליציה, או נתניהו היה מסכים לרוטציה, ייתכן כי היו מתאחים מחדש הקשרים בינה ובין הליכוד והמפלגות היו מתאחדות מחדש, אולם המציאות הייתה חזקה מכל, וקדימה הקצינה את הקרע, ובכך הפכה באופן רשמי למפלגת שמאל – שכעת מנסה "לשקם את עצמה באופוזיציה".

החלטתה של קדימה ללכת לאופוזיציה, לוקחת את כתר הבכורה ממפלגת העבודה. מפלגת העבודה לא תוכל כעת לקבל קרדיט ציבורי על טרפוד המהלכים שערורייתיים שממשלת נתניהו בוודאי תעשה בלחץ ליברמן והבית היהודי, רק קדימה תוכל להשתקם מהם ציבורית. זו הסיבה שאהוד ברק ויתר חברי המפלגה, החליטו למנות למפלגת העבודה "כונס נכסים", להפריט אותה, את שמה והמוניטין שלה בכדי לשמש חותמת לגיטימיות בינלאומית לממשלת נתניהו.

התירוצים שנתן מחנה ברק , תירוצים של אחריות לאומית, היו קלושים. אין שום סיבה מיוחדת שאהוד ברק יחזיק בתיק הביטחון על פני מופז או יעלון, שניהם שמשו בתפקיד הרמטכ"ל, ושניהם הוכיחו את עצמם, צבאית לפחות, כמתכנני קרבות מן המעלה הראשונה. העבודה גם לא תוכל "להיות קול של שפיות במחנה נתניהו”, משום שבניגוד לשנים קודמות, הקול שלה לא יכול להחזיק את נתניהו בשלטון, והוא גם לא יכול להדיח אותו. מפלגת עבודה בקואליציה הנוכחית היא לא יותר מאישה יפה, אישה יפה שאמורה להיות יפה ולשתוק – במיוחד כשהאורחים העשירים מחו"ל מגיעים לביקור.

במשך שנים הייתה מפלגת העבודה מפלגה שהמסר שלה אל השמאל היה: “ מפלגת שלטון שיכולה לעשות שינוי". זו הסיבה שהשמאל ברובו העדיף להימנע מלהצביע למפלגות הקטנות והאנמיות ,שתואמות את רצונו באופן מושלם, כדי לשנות את המציאות. עם הפיכת מפלגת העבודה לאישה יפה ומושתקת, גם הלגיטימציה שלה בציבור הישראלי תיעלם, והשמאל יתפרק חזרה לשלל מפלגות קטנות ואנמיות, כאשר את תפקיד מפלגת השלטון המרכזית של השמאל תתפוס קדימה.

קדימה עם זאת, היא כלל לא מפלגת שמאל. המצע שלה, רחוק שנות אור ממצע השמאל. אומנם היא זכתה לתהילת עולם בכך שאנשיה "נשכבו על הגדר" למען ההתנתקות. אבל עם כל הכבוד לדרך שקדימה בצעה, גם השמאל התנגד להתנתקות – התנתקות של ברוגז ללא הסכם ועם ואקום שלטוני בראשות הפלסטינית – והסכים לה לבסוף רק כמהלך של הרע במיעוטו.

השמאל בארץ היא קבוצת אנשים שמבינה שדרך הליכוד שעליה כעת מנצח ליברמן "שלום תמורת שלום” לא תצלח. דרך ה"מקל" לא אפקטיבית : כל עוד מדינת ישראל תלויה במעצמות זרות, אי אפשר לפתוח מלחמה עם סוריה, לבנון ואירן, ולהעמיד בפניהן ברירה פשוטה: “שלום או מלחמה". וללא "גזר" מספק גם דרך אין שום סיבה למנהיגי ערב להסתכסך עם המוסלמים הקיצוניים בשטחן, ולכרות ברית עם ישראל. בהיעדר שני הפתרונות האלה, אנו נמצאים כבר 30 שנה במצב של מלחמה קרה, בו כל צד אוגר נשק קטלני יותר עד ליום הדין שכולנו יודעים שיבוא.

אנשי קדימה עדיין לא הפנימו זאת. הם עדיין יושבים על המדוכה, יחד עם כל מצביעיהם ולא מוכנים להחליט לאן פניהם. מצד אחד הם מוכנים לפשרה טריטוריאלית, אבל מעוניינים לשמור את השטחים בעלי הערך בידי ישראל. הם גם ממשיכים להזרים כסף להתנחלויות, ולהפוך אותן ליותר ויותר בעלות ערך, ובכך להעלות את המחיר שישראל תצטרך לשלם על אחזקתן, או הוויתור עלהן.

הפילוסופיה של קדימה, ההתכנסות היא תמצית האידאולוגיה הזו: שמירת קרקעות בעלות ערך בידי ישראל, והפקרת כל השאר לפלסטינים. זה בדיוק אותו המהלך שניסה ברק לבצע ברק בשנת 1998-2000,כשבקמפ דיויד רצה לסנדל את הפלסטינים בשטח ריבוני וחסר ערך. תחילה התפאר ברק בנצחונו, כשהפלסטינים איבדו לגיטימציה בינלאומית, אך אחר כך, לאחר האיתיפאדה כולנו הזדעזענו כיצד קיבלו הפלסטינים את כל הלגיטימציה בחזרה, ואף יותר מכך.

כל עוד קדימה תהייה בשלטון, היא נדונה לבצע את אותה השגיאה. היא אומנם תיתפס כמפלגת שמאל, ואפילו תזכה לאהדת העולם, אבל בכל פעם שתהיה התחממות במשא ומתן כלשהו, הצד השני יבין שהוא לא יקבל את האמצעים הנחוצים לחיים עצמאיים, ויבצע פרובוקציה שתוביל למלחמה או למהומות. כך תדלל קדימה את מחנה השמאל, שמצביעיו יאבדו אמון בכוונות הערבים. כוחו של השמאל ירד מ-60 מנדטים, ל-30: המנדטים של השמאל הקיצוני ביותר בתוספת הערבים. אז מדינת ישראל תהפוך ,הלכה למעשה ,למדינה של דעה אחת.

הדבר היחידי שגרוע ביותר מעם מפולג הוא עם אחיד. אי הנוחות שבפילוג גורמת לביקורת פנימית מתמדת, פשפוש במעשים, בחינת המצב מכמה וכמה זוויות ומעל לכל שיפור. אחידות דעים לעומתה היא משכרת, והסכנה בשיכרון הזה היא שהוא נעים מדי וקצר מדי. אדם שיכור לא רוצה להתעורר מן השיכרון שלו. הוא יחפש בנרות את בקבוק האלכוהול של אחדות הדעים, הוא יכה ואפילו יהרוג כל מי שיעמוד בינו ובין הבקבוק. בזיכרון שלו יהיו חרוטים לנצח נצחים הרגעים הקצרים מדי של האופוריה,שמהם לא יוכל להימלט, והמוח הסלקטיבי שלו יאריך אותם עוד ועוד ל"תור זהב", שכל מי שלא תרם לו, ייתפס לנצח כאויב.

בהליכתו של ברק לממשלת נתניהו, במקום הפתרון הקשה, שתי קדנציות באופוזיציה,אחת כדי להוכיח את חוסר היעילות של דרך הליכוד, והשנייה כדי להוכיח את חוסר היעילות של קדימה, ולאחר מכן להציג עצמו כאלטרנטיבה לגיטימית, בחר ברק לא רק למוסס את מפלגת העבודה, אלא את כל מחנה השמאל. הסיכויים שאנשים כמו קדימה, שגדלו בליכוד, יזוזו עוד שמאלה כדי למלא את מקום העבודה, אפסיים. הסיכויים שמר"צ המאובקת, תיוולד מחדש הם מגוחכים. בשמאל ישנן יותר מדי מפלגות כרגע מכדי לרכז את כלל המצביעים לכדי כוח אחד אפקטיבי, ולכן גורלו של השמאל כמעט ונחתם.

זו הסיבה שכתבתי על האירוע הזה. אירוע אחד קטן, כמעט מינורי, ששינה את מסלולה של המדינה. כמו השתקת מקרופונים כמעט נשכחת לאריאל שרון, שהולידה את קדימה, כך גם המהלך הזה, מסמן סוף. אני רק מקווה שהסוף הזה הוא לא מוחלט, ושבסופו מחכה לידה מחודשת.