ארכיון דון קישוט:

תאמינו לזה או לא, ישבתי וניסיתי כשבע פתיחות שונות ובכל זאת, לא הצלחתי לבחור אפילו אחת שתתאים. הבעיה לא הייתה שהן לא היו פתיחות יפות, הבעיה הייתה שהן היו יפות מדי, קישוטיות מדי, למשהו כה עמוק.

לפני שלוש וחצי שנים ישבתי וכתבתי את הפוסט הראשון בבלוג. מי שמכיר אותי באמת, ואנשים כאלה אני יכול לספור על אצבע אחת, יודע עד כמה קשה לי חשיפה. היו סיבות רבות מדוע עשיתי זאת. הרגשתי מן ריקנות בחיי, שהייתה כה גדולה, עד שנדמה היה שיש לה מסה משלה. הרגשתי שמשהו חסר, והרגשתי את הצורך להיחשף, ואולי למצוא אנשים שיבינו אותי.

הפוסט הראשון, וגם השני, בו הושטתי יד לעולם, זכו לאפס תגובות. הייתה זו סטירת לחי כואבת, אבל חיונית. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לרחם על עצמי, ובמקום לכתוב על דברים שאני רוצה לומר, בחרתי לכתוב על דברים אותם אחרים רוצים לשמוע. במשך תקופה ארוכה, זה עבד. הפוסטים שלי, שפנו למכנה המשותף הרחב ביותר, זכו לפרסום מה. הם פורסמו בבחירת העורכים, בעמוד הראשי של נענע, באתרים של מטות מאבק שונים, קיבלתי כניסות רבות, ולרגע הרגשתי שמצאתי את הנוסחה, ושאני בדרכי להפוך לבלוגר משפיע. למרות זאת, משהו היה חסר..

הרגשתי שככל שהבלוג מתקדם, אני נמחק. “בסדר, אתה יודע לכתוב פוסט ביקורת", אמרתי לעצמי, “אבל מה אתה יודע לכתוב חוץ מזה". ישבתי וניסיתי לכתוב בסגנונות שונים. בהתחלה ניסיתי לכתוב פוסטים באנגלית. פשוט אהבתי את הדרך בה השפה נשמעת, אפלה, כה שונה מעברית. הוספתי למעלה הערות, שזה לא פוסט רגיל, רק התנסות, ושלא באמת חייבים לקרוא. התגובה הייתה נזעמת, וכמה אנשים ביטלו את המנוי. הרגשתי שאני מאכזב אנשים, והפסקתי לכתוב באנגלית כאן.

קצת לאחר מכן, התחשק לי לכתוב סיפורים. הבעיה הייתה, שיכולת כתיבת הסיפורים שלי מפגרת בשנות אור, מאחורי יכולת הביקורת הפוליטית שלי. בכל זאת ניסיתי, והתגובות שקיבלתי היו שזה ארוך מדי. או במילים אחרות שקוראים השתעממו באמצע, והחליטו לעזוב. אתם בוודאי מבינים שזה לא הדבר הנעים ביותר לשמוע.

ניסיתי לכתוב פוסטים קצרים יותר, אבל אז אנשים אחרים התלוננו, שהם אוהבים את הארוכים, ובלאו הכי, אני לא מרגיש שאני יכול להכניס את כל מחשבותיי לפסקאות קצרות. החיים מורכבים מדי, השיקולים מורכבים מדי, ואולי המינגווי וסלינג'ר יודעים לתמצת את דבריהם לשלושה משפטים בעלי עצמה, אך אני לא המינגווי, ולא סלינג'ר. הרגשתי שאני לא באמת עושה את מה שאני רוצה.

יכולתי להמשיך לספר לכם על שאר ניסיונותיי השונים לגוון, חלקם יעניינו אותכם יותר, ואחרים פחות. אך בואו נדלג על כל האודיסאה ונגיע לתכל'ס.

הבנתי לבסוף שבניסיונותיי לרצות את כולם, אני לא מרצה את עצמי. אני לא כותב את הפוסטים שאני רוצה ואוהב, ולא משתפר בחזיתות שאני רוצה להשתפר בהם. לדוגמה, אני חש שאחד הכישלונות הגדולים שלי הוא, שלאחר כמעט ארבע שנים, לא למדתי איך לרגש. אני יודע להביא עובדות, ואם העובדות מרגיזות (ובפוליטיקה הן כאלה לעתים קרובות), אז אנשים חשים כעס, אבל זה לא אני שמרגש, אלה העובדות.

אני מרגיש שבמשך ארבע שנים אני כבול בסגנון ספציפי מאוד, ולא יכול לסטות ממנו. אם להודות באמת, אחרי ארבע שנים, די נמאס לי לכתוב שביבי עובד על כולם בעיניים. שהסיבה העיקרית שישראל לא נפגעה מהמשבר הכלכלי זה לא המהלכים ה"חכמים", שביבי עשה, אלא שהקיפאון של המשק מנע מביבי לעשות הרבה מאוד מהלכים טיפשיים שהוא רצה, מיתן את המכה, וכך הציל אותנו. וככל שביבי מנסה להגמיש של המשק, אנו מתקרבים לפשיטת רגל לאומית. כן, זה יפה ופיקנטי לשמוע, וזה כל כך קל מצידי להראות את זה בכל מיני חזיתות שונות: החיסכון הפנסיוני, התשתיות הלאומיות, האשראי הבינלאומי, הקצבאות. אבל גם אם אתם, קוראיי הנאמנים, לא מרגישים זאת, אני מרגיש שאני חוזר על עצמי, וממחזר את עצמי.

פעם בשבוע אני מתיישב לשעה מול המחשב, כותב פוסט שדי דומה לאחרים: מראה את הבעיה, מראה את הפתרון המוצע, לפעמים מראה שהפתרון לא פותר את הבעיה, ולפעמים שהוא רק מחמיר אותה. מוסיף בסוף קינה על כך שהמדינה מתדרדרת לעוד שלב, ומחכה לתגובות.

אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו אחר, שונה, חדש. רוצה לשמח אנשים לשם שינוי. לרגש אותם. לא לדבר מאחורי זהות פיקטיבית. רוצה לדבר על דברים יפים, להמציא סיפורים, פנטזיות.. במילים אחרות לגדול.

עם השנים, הבנתי שיהיה לי קשה לעשות את זה עם קהל הקוראים הזה. לא כי יש בו משהו רע. כל אחד ואחד מהקוראים שלי הוא יחיד ומיוחד לי. הבעיה היא שהדבר שמאחד את כולם הוא שהם התרגלו לכתיבה בנושאים מסוימים, ובאיכות מסוימת. ואם אני רוצה להשתנות, הנושאים ישתנו, ולפחות למשך ארבע השנים הבאות, האיכות גם תרד בהרבה... בכל זאת, אני מנסה משהו חדש.

אילו היה לי בלוג מצליח בטבלת הפעילים, עם אלף כניסות ביום, ייתכן שהייתי חושב עשר פעמים אם אני רוצה לעשות את הצעד הזה. אבל זו לא המציאות. המציאות היא שיש לי 20 כניסות ביום, ועשרים תגובות לפוסט. זו לא סיבה להמשיך להתכחש לעצמי ולרצונותיי. ולכן החלטתי, כמו שאומרים היום, “ללכת על זה!”.

למרות כל הנאמר כאן, הבלוג הזה יקר לי. אין לכם מושג איזה חלק משמעותי מחיי הוא ואתם הייתם עבורי. ליוויתם אותי בלימודי התואר, במבצע עופרת יצוקה, כשגראדים שרקו מעל. במלחמת לבנון השנייה, ואפילו ברגעים הקשים שראיתי את כלכלת העולם מתפרקת, והבנתי מה עלול לקרות. כל אחד ואחד מכם עזר לי, בכך שהוא הראה לי שיש אנשים שפויים במדינה. אנשים טובים ואכפתיים, שהם, ולא ראשי הממשלה והרמטכ"לים מהווים את הסיבה שישראל לא מתפרקת. לא חשבתי שזה ראוי שאעזוב ככה סתם באמצע. רציתי לעשות משהו בעבורכם ובעבור הבלוג.

בעוד שלושה חודשים, יחגוג בלוג זה ארבע שנים לקיומו. חשבתי שאין תאריך הולם מכך לסיים. מי שקרא את כתביי במשך הזמן הזה יוכל להכין את עצמו לסיום. אולי במהלך הזמן הזה יתעורר עוד משבר שיחייב התייחסות מצידי. בכל מקרה, לפחות כרגע, אני מרגיש שלם עם ההחלטה להמשיך הלאה.

לפני כמה ימים נפלטה לי באחת התגובות בבלוגים האחרים העובדה על סיום הבלוג, והרגשתי שאני חייב הסבר. זה ההסבר. אני לא רואה בכך סוף, אלא התחלה חדשה... וכך צריכים לראות זאת אתם.

לפני כשנתיים כתבתי בבלוג על כך שמצב הכינרת עובר את נקודת האל חזור. הפוסט הזה קיבל תשומת לב רבה, ואף נבחר על ידי העורכים של נענע להופיע בדף הראשי. הפרסום גרר תגובות רבות. היו אלה תגובות מעניינות לשם שינוי,שהכילו מידע רב על המצב.

אחד הדברים שטענתי בפוסט הוא שמצב המים בישראל הוא תוצאה של הזנחה מתמשכת, וקוצר ראיה מוחלט. טענתי שאילו המדינה הייתה רצינית לגבי שינוי המצב, היא הייתה צריכה להקים ועדת חקירה ממלכתית, בדיוק כמו שהקימה ועדת חקירה ממלכתית לאחר מלחמת יום כיפור, אירועי אוקטובר 2000, ומלחמת לבנון השנייה.

השבוע, סיימה ועדת החקירה את עבודתה והגישה את מסקנותיה. למי שלא קרא את אותם, אני יכול לומר שהם דומים מאוד לפוסט שכתבתי. במקום לבזבז שנתיים אפשר היה לעשות פשוט העתק+הדבק אבל ניחא. לא על כך באתי לדבר. באתי לדבר על הישראבלוף!

מסקנות ועדת החקירה היו שכל מנהלי רשויות המים כשלו בזה אחרי זה בניהול תקין של משק המים. שאין מנוס מכך שמחירי המים יעלו, ושהמצב ימשיך עוד להחמיר. מה שמעניין בסיפור הזה הוא לאו דווקא המסקנות, אלא העובדה שבנושא כל כך חמור, כמעט ולא נאמר דבר בתקשורת. הידיעה הזו לא פתחה את מהדורות החדשות, וכמעט אף בכיר לא נקרא כדי לספק תשובות.

הסיבה שאמרתי כמעט, היא כי היה מקום אחד בו דווקא התייחסו לידיעה – לפחות מקום אחד אותו ראיתי. המקום הזה היה מהדורת החדשות "שש – עם עודד בן עמי". למהדורה הזו הגיע נציב המים ,פרופ' שני, בכדי להסביר את עמדתו, ומהרגע בו הוא פתח את הפה, הייתי צריך להחזיק את עצמי לא לזרוק כפכף על הטלוויזיה.

הטיעון שלו היה שלמרות שוועדת החקירה אמרה שהוא כשל זו הייתה בעצם מחמאה במסווה. הסיבה היא שלמסקנות הוועדה היו שני חלקים. החלק הראשון הוא השיפוט: כשל/הצליח. והחלק השני היה המסקנות האישיות. “צריך להמשיך/צריך להתפטר". ההסבר שלו היה שכל המנכ"לים שלפניו לא עובדים יותר בתפקיד, ולכן הועדה לא יכלה להסיק לגביהם מסקנות אישיות (להורות להם להתפטר), אבל דווקא לגביו, יכלו להורות במפורש להתפטר, אבל לא עשו זאת, רק אמרו שהוא כשל כמו כולם. לכן, חוסר המסקנות האישיות לגביו מהווה הוכחה שהוא עשה עבודה טובה למרות הכל.

לא באתי לשפוט אותו כמומחה מים. אינני פרופסור. מה שכן באתי לשפוט הוא את הזלזול המוחלט שלו בתוצאות ועדת החקירה. גם ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, לא הסיקה מסקנות אישיות כנגד אף אדם. היא לא אילצה לא את אהוד אולמרט, לא את עמיר פרץ וגם לא את דן חלוץ להתפטר. היא רק אמרה שהם כשלו. עמיר פרץ הגדיל לעשות, כשהוציא משפט מתוך מסקנות ועדת החקירה מחוץ להקשרו:” שאל שאלות נכונות". והסביר שזו כשלעצמה מהווה סיבה לכך שימשיך בתפקידו. ואולמרט, החזיק בקרנות המזבח במשך כמעט שנתיים לאחר המלחמה.

תחילה חשבתי שההיאחזות המבישה הזו בשברירי מילים וברמיזות מאפיינת רק פוליטיקאים. במובן מסוים גם ריחמתי עליהם קצת. פוליטיקאי אין לו משקל סגולי משל עצמו, וברגע שהוא נפרד מהכנסת יש לו שתי ברירות: לנצל את הקשרים הפוליטיים שלו לעשיית כסף כפי שעשו אהוד ברק, אלי גולדשמיט, רענן כהן ואהוד אולמרט, או לחכות לבחירות הבאות. זו הסיבה שקשה היה לי להאשים במישור האישי את נפגעי ועדת וינוגרד.

עם זאת, פרופ' שני אינו פוליטיקאי. הוא אדם מקצועי שאינו צריך להיות מוכתם בפוליטיקה. זהו אדם שאמור להיות בעל מידות. ובכל זאת, כאשר ועדה קבעה שהוא כשל בתפקידו, הוא רץ להעלות אוב את העובדה שהיא לא השפילה אותו לגמרי ומינף זאת כאות להצלחה, כסיבה להישארותו בתפקיד.

זה נכון שאין כל מניעה חוקית לכך, אבל עדיין ההחלטה הזו שלו מסריחה מזלזול. קשה לי לחיות במדינה בה יש כה מעט רשויות מבקרות, וגם כשהן סוף כל סוף קמות ועושות משהו, בעיקר במקרי חירום, אנשים שאמורים להיות מנהיגים, מתעלמים ממסקנותיהן. לא הייתה שום מניעה שהפרופ' הזה ימשיך להיות יועץ, אפילו יועץ בשכר, אפילו בשכר גבוה מאוד, אך מנהל הוא אינו יכול להיות.

הערה: לא התייחסתי בכוונה להחלטותיו התמוהות לדכא יזמים פרטיים שמוכנים לייבא מים לארץ על חשבונם, הנצחת המונופול הממשלתי (שאינו מוצלח במיוחד כפי שראינו), והעלאת המחירים. גם לא העובדה שהוא מבטיח הצלחה רק ב 2013 ולא פתרונות מידיים. אתם רשאים להתייחס לכך בתגובות אם אתם רוצים, אבל היות ונושא הפוסט הוא לא הביצועים שלו, אלא הזלזול שלו במוסדות המדינה, העדפתי לא להתייחס לנושא זה בשלב זה.