ארכיון דון קישוט:

שלום לך מר נתניהו. זה אני, חסר מעש, אחד המבקרים הפחות ידועים שלך, אך את מלאכת הקודש שלי, עושה אני ללא תמורה כספית או אחרת.

כשישראבלוג פרסם שהנושא החם שלו יהיה שלוש שאלות אותן יהיה אפשר לשאול אותך, הדבר הראשון שחשבתי לעצמי הוא: “רק שלוש שאלות? זה ראש ממשלה או דג זהב?", אך מיד התעשתתי והבנתי ששלוש שאלות טובות יותר מכלום, וכך רובץ אנוכי לפתחך הווירטואלי ושואל את שלושת השאלות הבאות:

שאלה מס. 1

מר נתניהו. לפני זמן לא רב התחוללה בכרמל שריפה איומה. היא השמידה כמעט כל ירק, וקיפחה את חייהם של טובי בנינו. בבירורים התברר שהשריפה הגיעה לממדים אלו משום שמערך הכיבוי/החירום בארץ לא היה מתוקצב כראוי, והיה צורך לקרוא לעזרה חיצונית.

אף אחד בממשלה שלנו לא קיבל אחריות על המחדל, וכולם הפנו את תשומת ליבנו לכך שההחלטה נערכה כחלק מההתייעלות תקציבית בממשלת שרון הראשונה. ובכן, מר נתניהו, לאחר בירור קצר גיליתי שהאחראי להתייעלות התקציבית בממשלת שרון הראשונה היה שר אוצר לשעבר בשם בנימין נתניהו. רציתי לשאול אותך בנושא זה 1) מדוע לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי האסון... אלא רק חקירה פנימית של מבקר המדינה? 2) מדוע עוד לפני שוועדת החקירה הפנימית החלה לפעול, היא הכריזה מראש שדווקא אותו בנימין נתניהו לא ייחקר?

שאלה מס. 2

מר נתניהו היקר. במשך שנה, מאז הרפורמה שביצעת במנהל מקרקעי ישראל, מדבר אתה בשני קולות. בקול הראשון אתה מדבר על תור זהב חדש בתחום הנדל"ן. על חופש קניה, מכירה והחזקה של קרקעות שכמוהו לא נודע. מצד שני מדבר אתה על בועת נדל"ן בלתי נסבלת שחייבת להיפסק.

בכל פעם מכריז אתה על מדיניות חדשה שנועדה "לפוצץ את הבועה". פעם הכרזת על הטלת מסים גבוהים לספסרי קרקעות. כנראה שתכנית זו לא פעלה כי מיד לאחר מכן, הכרזת על תכנית אחרת והיא הקלות ביורוקרטיות.

להזכירך, מר נתניהו, התוצר האחרון של הקלות ביורוקרטיות בבניה התרחש בשנות התשעים בזמן שאריאל שרון היה שר הבינוי והשיכון. לתוצר הזה קוראים (בלשון העם), שכונת "נווה סדק”. רק שתבין, "סדק " לא היה שם משפחתו של איזה מנהיג ציונות דגול שנשכח בין דפי ההיסטוריה, אלא הסדק הענק שנוצר בכל בית ובכל קיר בבניינים שבשכונות הללו. אולם, לאחר שגם ההקלות הביורוקרטיות לא פעלו, החלטת ללכת בדרך הישנה והטובה ופשוט לדאוג (בעקיפין) להעלאת הריבית במשק כך שתשלומי המשכנתאות יעלו ובכך להרתיע רוכשי דירות.

אולי תתפלא, אך אני מסכים אתך לחלוטין. בועת נדל"ן מסוכנת ביותר לכלכלת המדינה. לא סתם מדינות חזקות ועשירות כמעט קרסו כתוצאה ממנה. עם זאת, שאלתי לך היא מדוע אתה מקבל אחריות רק על הטוב שברפורמה ולא מקבל אחריות על הרע שהיא יצרה. ומדוע כל פתרון שלך הוא פתרון שפוגע באזרחים מהמעמד הבינוני והנמוך. מדוע מעולם לא שמעתי אותך בוחר לפוצץ את הבועה בדרך הבאה: להטיל מס על משכירי הדירות שמשכירים דירות במחיר גבוה מדי?

חשוב על זה לרגע מר נתניהו. אם תטיל עליהם מס על רווחים מופקעים של דירות, תאלץ אותם להשכיר דירות במחירים שפויים. אם תהיינה דירות להשכרה במחירים שפויים, אנשים לא ימהרו לקנות דירות, ובטח שלא כעת בשיא הבועה... שלבסוף תתפוגג מאליה.

אני בטוח שבין עשרות היועצים שלך, שרובם למדו בהארווארד וב MIT, מישהו בוודאי הציע לך את הרעיון, ואני גם מניח שביטלת אותו. השאלה היא מדוע?

האם זה משום שהבעיה שלך היא לאו דווקא העובדה שקיימת בועת נדל"ן, אלא שהבועה גדלה בקצב שאינך יכול לשלוט בו. האם יכול להיות שלמעשה אתה דווקא מעוניין בפיתוח שוק הנדל"ן בארץ ובהפיכתו לסוג של סחורה, וזה מעיב על השיקולים הנכונים ועל טובת הציבור?

שאלה מספר 3

כבוד ראש הממשלה. במשך כמה שבועות צופה אני בטלוויזיה שלי ורואה את תמונות האסון שהתרחש ביפן. את הכורים שפולטים קרינה, את היפנים חסרי הבית ברחוב, ואת קבלת העזרה של היפנים ממדינות רבות בעולם...כולל ישראל.

עד לפני שנה, יפן הייתה הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. כיום היא השלישית אחרי ארה"ב וסין. כל הבתים ביפן בנויים על פי תקני רעידת אדמה מתקדמים, ועדיין, עם כל ההכנה והכוננות, המדינה הזו במצב קשה. כאן בישראל היו לנו 80 שנה להתכונן לרעידת האדמה הזו, ועדיין כ-800,000 בניינים לא רק שלא עומדים בתקנים המתקדמים, אלא אפילו לא עומדים בתקנים המינימליים.

מאידך, מערכות הבריאות שלנו, הקורסות ממילא, לא יכולות אפילו לספוג חריגה קלה בעומס כתוצאה משפעת עונתית, שלא לדבר על מאה אלף הנפגעים (חללים + פצועים) הצפויים לנו. עם זאת כאשר אני מתבונן על הצעדים שנוקטת ממשלתך לטיפול בעניין, אני רואה רק עוד קיצוצים. קיצוצים כספיים במערכי החירום, והקלות ביורוקרטיות בתחום הבניה.

הדבר היחידי שמתקרב לסוג של הכנה שמציעה הממשלה שלך הוא תמ"א 38. תמ"א 38, הוא סוג של פטור ממס שבח שמעניקה הממשלה על השבחה של מבנים קיימים כאשר ההשבחה כוללת גם חיזוק המבנה כנגד רעידות אדמה.

הבעיה בתכנית המבריקה שלך, מר נתניהו, היא שגם עם הפטור במס, את רוב הכסף, יצטרכו לגייס הדיירים בעצמם. ותאמין לי שאילו היה להם את רוב הכסף, הם לא היו צריכים את תוכנית תמ"א 38. מרביתם הם אנשים קשי יום החיים במצב קשה, ומוקדי רעידת האדמה, למרבה ההפתעה, ממוקמים בים המלח (דימונה לדוגמה) ובבית שאן, שם אין הרבה קבלנים הששים לפתח בתמורה לוויתור על זכויות בניה מצד הדיירים.

שאלתי השלישית והאחרונה לך, מר נתניהו, היא מדוע אתה לא עושה כלום כדי לעזור דווקא לאנשים אלה? למה בדיוק כספי המסים שלנו משמשים? מדוע במקום ליצר תכנית גרנדיוזית כמו תמ"א 38, שאמורה להשביח קרקעות, להגדיל את מספר הדירות, ואגב גם להגדיל את בועת הנדל"ן כי הקבלנים יבנו לפחות עוד 800,000 דירות בחינם, לא היה מוטב פשוט לייצר תכנית אחרת: תמ"א 39, שתפתור אך ורק את בעיית חיזוק המבנה? או לסבסד את החיזוק בפריפריה?

אילו היו לי עוד שאלות הייתי שואל גם על מצב התעסוקה בארץ, שטורד גם את מנוחתי, אך החלטתי שלא להיות אגואיסט ולשים את צרכי המדינה קודמים לשלי. אשמח אם תראה לי בתשובתך שגם אתה עושה את אותו הדבר.

היה זה מוזר, אם לא משעשע מעט, לצפות בטקס הענקת פרס ספיר. מסך הטלוויזיה, המרובע בדרך כלל, הפך למעוגל, כשבכל  פינה וחרך מדגיש ערוץ 2, שהגמר הגדול של האח הגדול, אצל הזכיין הגדול בערוץ הגדול נמצא במרחק של רק כמה שעות ספורות. למטה היה פס שביקש לסמס למועמדים למובילים, בפינה  העליונה מימין היה שעון עצר, ולידו, משמאל פס שהציג את תמונות המתמודדים. 

גיאומטריה, מה זה בכלל? איזו צורה הייתה למסך ריבועי שנחתך באופן כזה? וכל הזמן, במשך השעה בה שודר הטקס, מדברים בחריץ הדק שנשאר לטקס על התפתחות התרבות במדינה וחשיבותו של שוק הספרים בארץ, עד כמה הוא שוקק, מניץ, מלבלב ופורח. רק דבר אחד היה חסר לי בכתוביות והוא צל. היה זה הדבר המתאים ביותר שהתרבות של האח הגדול תטיל צל, כבוד ואפרפר על חמשת הסופרים המובילים במדינה לשנת תשע"א.

וכך, בעוד שש שעות,פלוס מינוס כמה דקות, שניות, פרסומות, קדימונים וטיזרים, יחל באמת האירוע התרבותי מספר אחד במדינה. האירוע שיקבע מי יהיו המנחים הבאים של תכניות התרבות שלנו, מי באמת יככבו בעמודים הראשיים של מדורי הרכילות לשנה הקרובה, מי יזכו בפרס הגדול פי חמש(!),  מפרס ספיר, ומעל לכל למי בני הנוער שלנו יתחננו שיעשו להם ילד.

למרות זאת, יהיה זה קל,  קל מדי, להמשיך לחבוט באח הגדול. זאת משום התכנית אינה יותר מאשר מראה, או יותר נכון מסננת לישראליות. שם טמון הקסם שבה. מראה, כשמה כן היא.מראה. אולם מסננת, מסננת  את הטעים מן הטפל. כך עושה האח הגדול, החל משלב האודישנים הנסתר. באודישניםסוננו מאלפי מועמדים רק הישראלים הציוריים ביותר . משם הקהל המשיך ומסנן את המועמדים אחד אחד. ובאופן הזה, כמו קרן אור העוברת במנסרה, או נכון יותר , קרני שמש בכתם שמן עכור על הכביש,  משתלבים המועמדים בתבניות ובדמויות בלתי צפויות.

אמר מישהו לפניי, ואכן צדק, כי העונה הזו הייתה עונה נשית. קשה לי להאמין שלכך התכוון האח הגדול אך כך זה יצא. גם בעונה הזו, כמו בעונות הקודמות היה את אותו התמהיל: שתי דמויות אב, ושתי דמויות אם. בכוונה הוא עושה זאת, האח,  לאו דווקא באח הגדול הנוכחי, אלא גם בכל עונה ובכל מדינה בה הוא משודר. הכוונה  היא לקחת שניים בכדי שאחד לפחות יגיע עד לשלבים המתקדמים, אך הפעם קרה משהו הפוך.

רצה הגורל , ושתי דמויות האב נשרו בשלבים מוקדמים מאוד... ולמרבה האירוניה, דווקא משום שהיו דמויות אב ורצו לייצג משהו ערכי. הראשון, יורם, שביקש
שלא יכניסו את התנ"ך לשירותים, והשני, יגאל, משום שהזכיר לג'קי שהוא לא שירת בצבא. כך נשארה הבמה פנויה לשתי הנשים, דנה ופרידה, שהיו צריכות לשמש גם כאבא וגם כאימא. לא מפתיע, אם כך, שמבין השתיים נצחה זו ששירתה את המטרה בצורה הטובה יותר: פרידה הגברית-נשית והבלתי צפויה..

יהיה זה חטא לאמת לעסוק בפרידה ככוכבת. פרידה מעולם לא הייתה דמות ראשית, אלא זרז מעולה. פרידה זירזה תהליכים, אולם קשה לי להאמין שאפילו עכשיו אנו יודעים על פרידה הרבה יותר מכפי שידענו עליה בתחילת התכנית. פרידה לא נחשפה כמו ליהי,  לא זיגזגה כמו נופר, לא התאהבה כמו סיוון ועמיר. פרידה הייתה פרידה. פושרית ודחפנית של אג'נדות  של אחרים. על חלק היא הגנה, אחרים היא תקפה. זה הכל. לכן, האנשים שקידמה קיבלו לבסוף  חיים משל עצמם, הפכו להיות מעניינים ממנה, ולבסוף אף קיבלו את מקומה בגמר... כמו ליהי.

ליהי, יחד עם דנה ספקטור, מסמנת אבן דרך בתולדות הפמיניזם. אם לפני 100 שנים היו רוצחים על בגידות, ולפני 50 שנה מסתירים אותן ומתלחשים בחשאי, כיום הבגידות מפורסמות ללא חשש. בדרך כלל הדבר נעשה בעמודים הראשונים של אמצעי התקשורת, ובמקרה של ליהי, בן הזוג אף מואשם בכך שלא סיפק מספיק אהבה. אין חשש שהדבר יפגע ברייטינג או בקריירה, בדיוק להפך. אולם ליהי היא אדם שהרגש שולט בו, היא באמת מתנהגת כפי שהיא מרגישה וזאת בניגוד לנופר.

נופר, לעומתה, היא אולי המתמודדת המענינית של העונה. היא קיבלה שלא בצדק את התואר "עצבן". אולם אף אחד לא שאל מדוע היא כל כך עצבנית. נופר הרי מעולם לא הופלתה, לא הוחרמה, ואת רוב המריבות היא יזמה. הסיבה שנופר עצבנית היא משום שהיא אופורטוניסטית וככזו היא מוותרת על עקרונותיה למען המטרה הסופית. היא נמשכת לחזקים ולמשפיעים ובתוך כך היא מתעלמת מצו ליבה. עם פרידה היא התקדמה כברת דרך מסוימת, לפני שזרקה אותה. אז ניסתה להתקדם על גבה של דנה. וכאשר מקומה בגמר הובטח היא זרקה את סוס המשא האחרון שלה, ג'קי.

כאשר רצונותיה של נופר מתרחקים ממנה, היא מפחדת להישאר קירחת מכאן ומכאן, ומנסה להשיג אותם בדרך אלימה של כעס... או נכון יותר של פחד.
אולם חשוב לזכור שנופר אינה אדם רע. היא פשוט מייצגת סוג מסוים של ישראליות. כולנו מכירים אותו: חברות לרגע. אולם בחיינו הם נעלמים חזרה אל תוך המבוך של החיים ולא מספיקים לספוג את הכעס שלנו. באח הגדול לא היה לנופר לאן לברוח ומכאן המקור לחיכוכים. נופר היא כזו, כי אין לה הרבה מה להציע, ולכן היא מרגישה צורך לוותר על עצמה למען הזדמנויות.  סיוון לעומתה היא ההיפך המוחלט.

מן הרגע הראשון סיוון הוגדרה כ"כוסית" של העונה, וזמן רב דיברה היא על המהפך הגדול שהתרחש בחייה,  מחנונית ל"שאפת על". אולם קילוף קטן של פני השטח מראה שהמהפך שהתרחש בחייה של סיוון אינו גדול כפי שחשבה.

סיוון שיפרה את האריזה, אך לא שיפרה את התוכן. סיוון, למרות גופה המשגע, היא עדיין אותה חנונית על שמחכה לנסיך על הסוס הלבן/ מלך הכיתה שיאסוף אותה וימליך אותה. וכשהאגדה לא מתרחשת בהתאם לתסריט אותו תכננה בראשה היא הופכת לכעסנית ונקמנית. לאו דווקא על מה שעושים לה,אלא על כך שהיא מרגישה שהמתינה זמן רב ללא כל תועלת. במהלך כל העונה ניסתה סיוון לתמרן את ה"אגדה" שרקחה בראשה, בעזרת כעס, נקמנות ובכי, אך את הפתרון האמתי, והוא לשפר את מה שמתחת לחזות מעולם לא ניסתה, ואני בספק רק אם תנסה במהלך העשור הקרוב. הגוף המהמם שלה יספק אינסוף מחזרים. לא בכעס אני מדבר עליה כך, אלא ברחמים, וכמייצגת של ענף נוסף של הנשיות הישראלית.

היות והייתה העונה הזו עונה נשית בעיקרה. גם הגברים שכיכבו בה, או נכון יותר הגיעו לגמר, היו גברים נשיים יותר מבדרך כלל. עמיר של עונה 3
הוא לא סער שיינפיין של עונה 2.  סער יודע לעמוד מול "רגשי" נשי, עמיר נשבר. עמיר התקפל מול כמה מילות איום של יגאל, ואילו סער עמד בחרם כמעט עונה שלמה. עמיר היה אולי המתמודד הגברי ביותר העונה, אך במבחן הגבריות שאותו היה אמור למלא, הוא לא עמד. הוא עדיין חיפש את השליטה הנשית והצל האימהי כשנמשך (חברית) לדנה. בכה יחד עם סיוון. עמיר הוא אולי הגבר הישראלי החדש, אך זוהי התדרדרות גדולה מהגבריות הישראלית הקשוחה של פעם.

ג'קי, לעומתנו, מעולם לא היה אמור להיות הגבר של העונה, אלא ההפוגה הקומית. עד היום קשה לי להחליט אם ג'קי הוא שחקן גדול, או מתמודד גדול. האם
אנדרטאות האהבה שהעמיד לנופר, וההתנזרות שלו בספרד, והבכי שלו והעמידה האוטומטית שלו לצידה גם כשלא צדקה הן סוג של אהבה עיוורת, או שמא הן סוג של משחק מתוחכם .לי נראה שזה קצת מכל דבר, ורק בסוף הבין ג'קי, מה המשמעות של להיות בוגר, והוא שלתת מעצמך באופן עיוור, לא אומר שתקבל משהו חזרה. מי שבאמת אוהב, נותן בלי לצפות לתמורה.

כך או כך, גילתה לנו העונה הזו שנשים הן לא בובות חרסינה נוצצות, ובכך עשתה שירות לכל הגברים במדינת ישראל... אולי אפילו יותר מפרס ספיר :)