ארכיון דון קישוט:

היה משהו כבד, ואפילו מאולץ בחגיגות לרגל נצחונו של מופז בקדימה. באיחולים, במנגינות, בחיוכים, משהו היה חסר. קשה לי להגדיר זאת במילים, אך אילו היו דוחקים אותי לפינה, הייתי מסכם זאת במילה אחת: אמונה.

בחירה מוזרה של מילה, לא כך? מילה דתית במפלגה חילונית, דבר והיפוכו באופן הגס ביותר ובכל זאת, כאשר רוצים לסכם זאת במילה אחת, נראה היה שעשרים ושמונת חברי הכנסת של קדימה מנצלים את ריאותיהם כדי לנשוף רוח במפרשי המפלגה אשר שטה לה לאט מדי, בשעה שאניות אחרות עוברות על פניה במרוץ.

מופז הוא לא סוס שחור, וגם לא מועמד מפתיע. מופז הוא שחקן שמהלכיו, ודעותיו ידועים מראש. קיימים מעט מאוד דברים חדשים שהוא יכול להביא לפוליטיקה הישראלית. הוא אינו יכול לשכנע את הציבור בטוהר המידות שלו, לאחר הזגזוג המפורסם לקדימה (שעליו לדעתי זכה לביקורת שלא בצדק). הוא אינו יכול למכור לציבור את עברו הביטחוני העשיר, וזאת משום שהמוצר הזה מצוי בשפע בכל מפלגה. וגם הדבר האחד שהוא אולי יכל למכור: הקיפוח שלו וההצלחה לבסוף, הוא אינו יכול למכור משום שהוא נמצא בקדימה, מפלגה המתיימרת להיות מפלגה מרכזית ולא מפלגת נישה.

מופז מודל מרץ 2012, אינו מהווה מודל לנצחון, ואפילו לא מודל להצלחה, אלא מודל למניעת כישלון. מופז של 2012 ללא שינויים תדמיתיים, אינו אלא ברק של ראשות מפלגת העבודה דאז. בבחירות הקודמות נבאו הסקרים כי מפלגת העבודה תחדול מהיותה המפלגה השניה בגודלה ואפילו לא תהיה המפלגה השלישית בגודלה, אלא הרביעית, אחרי ליברמן. או אז גויס אהוד ברק, בעל עבר מפוקפק של ניצחון אחד סביר וכישלון אחד צורב מלווה בנטישה מעוררת מחלוקת, כדי לעמוד ב"פרץ”, ואף הצליח חלקית, בעקבות שבחים שחלקו לו לאחר מבצע עופרת יצוקה.

אהוד ברק לא היה בשר מבשרה של העבודה, ולכן יכל לנטוש בנקל. מופז מעולם לא היה בשר מבשרו של הליכוד, ולכן יכל לנטוש אותו בנקל. לא בכדי הציגו את השניים זה ליד זה מחקים בתיאום כמעט מושלם את התנועות מהשיר: “אילו ציפורים".

אולם למופז יש נכס שלברק אין, והנכס הזה הוא זמן. מופז יכול עוד לשנות את תדמיתו ולהפוך למה שהציבור כיום מחפש, אם רק ירצה: אישיות תקשורתית קלילה ואינטילגנטית כמו יאיר לפיד, כלכלה ימנית וקלאסית של הפרטה כפי שמציג נתניהו, מלווה בנגיעות רחמניות וסוציאליסטיות שרוצה להנהיג שלי יחימוביץ'.

מופז יכול להיעזר ביועצי תדמית, כפי שעשה אריאל שרון לפניו, משום שבאופן מעשי, אין לו רקע וניסיון בשום תחום מלבד בטחון (ואולי קצת תחבורה), ולכן אינו מחויב לאף דרך. יתרה מזאת, מבחינה ציבורית, מופז יכול, כמו יצחק רבין וטוני בלייר לפניו, לומר "כלכלית" דבר והיפוכו מבלי שידבק בו כל רבב. הוא יכול לומר שהוא יבצע צעד כלכלי משמעותי שיתקבל בפופולריות בציבור, לא לבצע אותו, או לבצע אותו באופן שגוי, לטעון שכלכלה אינו התחום שלו, לפטר או לנייד כמה אנשים בשרשרת הפיקוד שתחתיו, ולהישאר נקי זך כשלג, בזמן שהוא קוצר את הדיוודנדים של קדוש מעונה שניסה לבצע צעד שכשל.

מופז התחרה מול ציפי לבני, ולזכותם יאמר שהיריבות בינם עדיין לא הפכה לאיבה כמו האיבה המפורסמת של נתניהו ולבני. בציבור הישראלי, ביחוד בציבור הישראלי הנשי, תמיד הייתה קיימת התקווה למנהיגות נשית. ישראל היא המדינה השניה בהיסטוריה שבחרה ראש מדינה אישה: גולדה מאיר, במקרה שלנו. אולם ראש המדינה הזו, לא הייתה מנהיגה סוחפת ומודל לחיקוי לקהילה הנשית בישראל. היא נתפסה בציבור כיידשע מאמא מזדקנת, ולא אישה קרייריסטית ודינאמית.

מאז ועד היום התקיים חיפוש נרחב אחרי דמות שכזו. אני זוכר שבשנת 1992, לימור לבנת הועמדה במשבצת זו. לבנת שהייתה חברת כנסת חדשה, חפה מהמבוכות שליוו אותה מאז ,שיחקה את התפקיד בצורה טובה ובזכות זה קיבלה תפקיד שר במהירות לאחר נצחונו של ביבי בשנת 1996. אולם אז הפסיקה לספק את הסחורה, מה שגרם לנתניהו להביא את לבני לפוליטיקה.

לבני תאמה את אותה תבנית שלבנת השאירה מאחוריה: משכילה, קרייריסטית, רהוטה, ימנית ובגיל הנכון שפנה לציבור הנכון, ובשונה מלבנת, לבני גם סיפקה את הסחורה. היא לא נגררה להתבטאויות קיצוניות, וגם לא נתפסה במעשים מבישים ולא נחשדה במעשי שחיתות. ולכן על כנפי החסר שמלאה המריאה בתדמית הציבורית, והתבלטה בעיקר אל מול שאר הפוליטיקאים שספקו פחות או יותר את אותה הסחורה.

כאן נעוץ כישלונה של ליבני. לבני שחקה את תפקידה טוב מדי, והתרגלה לו יותר מדי. ליבני לא הבינה כי כאשר אדם מגיע למעמד בכיר מסוים, מצופה ממנו להתנהג באופן מסוים. אריאל שרון הבין זאת, וכאשר התמודד על ראשות הממשלה, מיתן את התנהגותו. ליבני לעומתו, הייתה מתונה מדי ולא החריפה את התנהגותה לרמות שנדרשו בציבור. כאשר נתפס אולמרט כאחראי לכישלון במלחמת לבנון השניה, צופה מליבני לקחת את מקומו, או לפחות לבקש ממנו לפרוש. ליבני עשתה זאת, אך עשתה זאת חלקית, ברמזים. ליבני לא אמרה שאולמרט צריך ללכת, אלא שהוא "צריך להסיק את המסקנות". מילים כאלו מובנות בחלקים מאוד מצומצמים של האוכלוסייה, וכדי לזכות בראשות השלטון יש לדבר לכולם בשפה שהם מבינים.

גם כאשר אולמרט התפטר לבסוף, וציפי ליבני הייתה המועמדת הראשית להחליפו, ועמדה בפני הסחטנות של ש"ס, ועמדה בה יפה מבלי לקבל על כך את המחמאות הראויות, כשלה ליבני מלקצור את הדיווידנדים באופן הראוי. ליבני עמדה מול המצלמות ואמרה: “יבחר הציבור את מנהיגיו", במקום לומר "לא ניכנע לסחטנות", ולזכות בקולות המתנדנדים של החילוניים. במהלך הבחירות בחרה באופן שגוי לאתרג את ליברמן, שלא גמל לה לבסוף לאחר שנבחרה ברוב קולות, והייתה רכה מדי בהנהגתה של קדימה אל מול הכוחות הסוררים.

וזו הסיבה שציפי לבני הפסידה למופז, לא בגלל מה שהיא עשתה, אלא בגלל מה שלא עשתה. במה שלא עשתה,במה שנמנעה לעשות, דומה שליבני לא סתם שירטטה חלל, אלא שירטטה חלל בדיוקנו של שאול מופז, שניתן היה לראות אפילו מן החלל, ולא פלא הוא שהוא נבחר ברוב כה גדול. מופז אמר למעשה בבחירות: “אני אעשה את מה שציפי לבני לא רוצה או לא יכולה לעשות". ומשם הדרך לומר:”אני לא אעשה את מה שליבני עשתה כדי שקדימה תיכשל", הייתה קצרה וכואבת.

אולם זהו אינו הזמן לגמור את ההלל על מופז, על נתניהו או על לבני. זוהי השגיאה שהתקשורת עושה פעם אחר פעם. המציאות היא שהנסיבות קובעות את המנהיגים לא פחות משהמנהיגים קובעים את הנסיבות. מופז אינו הטיפוס שיכול להיאבק בשחיתות. אין לו את הרקע המשפטי המתאים כדי לעצור את התהליך באיבו. מופז הינו איש צבא וצבא הוא בראש ובראשונה חברות, וחברות באופן בלתי נמנע תוביל לשחיתות בשלב כזה או אחר. כמו אריאל שרון לפניו בנאום המקרופונים המפורסם, מופז יכיר בשחיתות רק כשהיא תהפוך למפלצת גדולה מדי מכדי להכריע. וללא לבני, בעלת כישורים כאלו, לצידו, ועם מספר קולות מצומצם הוא יצטרף לממשלה הבאה (בין אם הוא יזכה בבחירות ובין אם לאו – כמו אהוד ברק לפניו). והכיסאות והתקציבים הגדולים רק יעצימו את השחיתות בקדימה.

ואז בחוסר מעשיו, ישרטט מופז את דמותה של לבני, השאלה היא אם עד אז תישאר לה "קדימה" לחזור אליה.

ימים יגידו!