ארכיון דון קישוט:

שתי בקשות סליחה ישנן באמתחתי. האחת היא מקוראי הבלוג שלא זכו לעדכון במשך זמן רב, והשניה גם היא מקוראי הבלוג, על כך שעד שתקופת העבודות והמבחנים לא תעבור, גם לא יתרחש במצב זה כל שינוי. כעת נמצא אני במיקרו-הפוגה זמנית, בין העבודות המבחנים, הלחצים, התחמנויות, המורים העצבניים, ובקיצור הגרסה הפדגוגית ל"מטבח" – תוכנית הריאליטי החדשה של רשת, והחלטתי לנצל מיקרו הפוגה זו לכתוב למענכם פוסט.

לא יהיה זה, למרבה הצער, אחד הפוסטים הרגילים שלי. המיקרו הפוגה, גוררת גם מיקרו ביקורת. בפוסט זה לא אבדוק שגיאות כתיב, וגם לא פיסוק. לא אקרא שוב את הפוסט הזה לפני שאלחץ על כפתור הפרסום, לבדוק עם חזרתי על משפט או על נקודה כמה וכמה פעמים. פשוט אגיע לסוף הדף ואשלח. עם הקוראים הבררניים, מעריצי אבשלום קור הסליחה. יהיה זה פוסט אסוציאטיבי, טרנזיטיבי וקומוטטיבי. ובמילה עברית אחת. סלט.

בואו ונראה מי יזכה לשחק את תפקיד המלפפון בסלט. מלפפון הוא ירוק, ומה הדבר הירוק ביותר שראינו בזמן האחרון? מאיה בוסקילה במדים כמובן~ גם הצורה הפאלית של המלפפון, מתאימה לה. היא "שלא שמה מלפפון", על הצבא במשך 12 שנים גידלה מצפון והחליטה לעשות את חובתה למדינה. כך זכתה מאיה בוסקילה להצטלם במדיה החדשים, יותר מאשר הישבן של מרינה. חיוך פה קריצה שם, ומאיה תפסה את מקומו של גבי אשכנזי בתור החייל מספר אחד בקרב בני הנוער.

המסר ששידרה מאיה בוסקילה בגדול הוא: “התבגרתי, ועכשיו קחו אותי ברצינות". ואילו המסר האמיתי שמועבר לציבור הוא: the more things change the more they stay the same, ולהלן ההסבר. מאיה בוסקילה לא השתמטה מהצבא. היא רצתה להתגייס בגיל 18, אבל רק ללהקה צבאית. היא עשתה בחינות, מול רמי קליינשטיין ונדחתה. אז החלה מאיה בוסקילה "להתקרב על הדת", ואל הפטור מגיוס שבצידה, וכל השאר... הסטוריה.

השיקול המרכזי של מאיה בוסקילה כעת, לא היה "בואו נחזיר את החוב". הדבר הראשון שעלה בדעתה במשך 12 שנים של השתמטות, הוא "האם יש לי זמן?". והתשובה הייתה כן. זמן יש. הצלחה גדולה כמו בימי רוברטו כבר איננה . אין הופעות המוניות, יש שקט מסביב. כך שזמן יש למכביר. המחשבה השניה הייתה: “מה יצא לי מזה", והתשובה הייתה: “שקט תעשייתי". והמחשבה השלישית הייתה, אם היא תוכל לקבוע את אופי השירות, והתשובה הייתה כן, העיקר שתלבש ירוק.

אצה רצה לה מאיה בוסקילה, ללשכת הגיוס וחתמה על הניירות. שקט תעשייתי Here I come. הקריירה שלה לא תיפגע, היא תזכה לשקט תעשייתי. היא אפילו קיבלה סיקור ענק בעיתונים, קצת עינטוזים במכנסי קופיקו, והיידה, ספיחס הגירסה הנשית והמאנפפת מוצגת בפניכם. עד לכאן, הכל טוב. אלא שכאן מגיע האבסורד הגדול ביותר מכולם. תפקידה של מאיה בוסקילה יהיה להרצות בפני בני נוער נגד השתמטות. האם ראוי???

זוהי שאלה עמוקה יותר מכפי שחושבים אתם. חלקכם בוודאי יאמר: “ משתמט לא ראוי לדבר כנגד השתמטות", וחלקכם האחר יאמר "מי ראוי יותר להרצות כנגד השתמטות, מאשר משתמט ששינה את דעתו". ואילו אני שואל שאלה אחרת: “מהי השתמטות, ומיהו משתמט? “. משתמט איננו בהכרח אדם שלא שירת בצבא. ישנם אנשים המשתמטים ממילואים, ששירתו שירות מלא. משתמט איננו עבריין. ישנם דתיים שלא משרתים, באופן חוקי למהדרין. משתמט איננו אדם רע, ע"ע בר רפאלי. הדבר היחידי שמאחד את כל המשתמטים באשר הם הוא אחד. משתמט הוא אדם, שהשיקול הראשון שמנחה אותו, הוא התועלת האישית שלו, ואם היא מתמזגת עם תועלת הכלל, אין בעיה, אך אם קיימת סתירה, המשתמט יעדיף את עצמו ותועלתו, ו... פשוט ישתמט.

המשימה שעומדת בפני מאיה בוסקילה, כשתרצה כנגד השתמטות, לא תהיה לשכנע אנשים שצה"ל הוא מקום טוב ונחמד. המשימה האמיתית שתעמוד בפניה תהיה לשכנע את הנערים, להעדיף את אינטרס הכלל על פני האינטרס האישי שלהם. ובבואנו לבדוק את יכולתה להעביר מסר כזה, אנו נגיע למסקנות מאוד מעניינות.

המסקנה הראשונה היא, שמאיה בוסקילה, מעולם ב12 שנותיה, לא העדיפה את אינטרס הכלל על פני האינטרסים שלה. כמו משתמט טיפוסי. כשהאינטרסים שלה סתרו את האינטרס של המדינה, היא העדיפה את האינטרס שלה. וכעת כשהאינטרס שלה התמזג עם אינטרס הכלל, היא זורמת עם כולם.

ההשוואה הזו מחמירה איתה אף יותר, משום שמאיה בוסקילה, העלתה את נושא ההשתמטות על סדר היום הציבורי. עד אז, ההשתמטות נעשתה בהחבא ובסתר, אך כשהתראיינה מאיה בוסקילה לצופית גרנט, שאלה אותה המראיינת על השירות הצבאי שלה, ומאיה בוסקילה אמרה את התשובה המתבקשת "שהיא השתמטה והיא מצטערת על כך“, אך היא לא הפסיקה להתגלגל מצחוק בזמן שאמרה זאת, מה ששם עננת חשד ענקית מעל "הצער שלה".

כך הפכה מאיה בוסקילה, לנציגת המשתמטים הבלתי רשמית, ואויב לשכת הגיוס מס. 1. אילו הייתה בנקודה זו, מחליטה להתגייס, ניתן היה לברך על ההחלטה, או לראות בכך כפרה על שגיאת נעורים. אך לא. גם בגילה המתקדם, המשיכה מאיה בוסקילה בסירובה. היא המשיכה בגאון לצעוד במסלולה, ולא זרקה ולו מבט אחד מעבר לכתף, לכיוון הצבא.

היה לה קהל, קהל המשתמטים. אבל היה לה גם אינטרס אישי. ואז יום סגרירי אחד, לאחר ויכוח מתוקשר עם סוכנה רוברטו (שאין לי מושג מה שם משפחתו). נגמרה החגיגה, וחוץ מעוגת קרם חצי אכולה, ובלאגן ענק לנקות לא נשאר לה דבר. בשלב זה גבירותי ורבותיי, התרחש מפגש אינטרסים. האינטרס האישי שלה התמזג עם האינטרס של הצבא, וכך החליטה גברת בוסקילה, לרדת מעמדת נושאת הדגל של המשתמטים, ולעבור לנשיאת הדגל כנגד ההשתמטות.

האם הייתה זו החלטה חכמה? בהחלט! האם הייתה זו החלטה נכונה? כמובן! אך האם הייתה זו החלטה מונעת מוסרית, של טובת הכלל, של התנערות מהשתמטות ? לא ולא! זו הייתה החלטת השתמטות טיפוסית, של העדפת האינטרס האישי, רק שהפעם האינטרס האישי התאים.

אותה מאיה בוסקילה, תיאלץ כעת לעמוד בפני נערים. סיפור הצלחה של אדם שניצח את השיטה, ותיאלץ להסביר להם, שלמרות שעומדת מולם, בתרועות חצוצרה, הדוגמה האולטימטיבית לאדם שהעדיף את האינטרס שלו פעם אחר פעם, וניצח את השיטה,דווקא עליהם לנהוג אחרת.

אין שום ספק, שדוגמה שכזו לא רק שלא תצמצם את ההשתמטות, אלא אף תגביר אותה. מאיה בוסקילה במדים היא לא פרסומת נגד השתמטות אלא פרסומת בעדה. מאיה בוסקילה היא פרסומת ל"תעשו מה שבראש שלכם, ואז כשתפלו בין הכיסאות, ויהיה לכם זמן, ולא יהיה לכם משהו טוב יותר לעשות, רק אז לכו תעשו צבא". ויותר מזה מאיה בוסקילה היא פרסומת, לזה שאם הצבא מספיק מיואש, הוא יסכים להאמין להם.

לצערי לא הספקתי לספר על המרכיבים האחרים בסלט.... נו אולי בפעם הבאה, מאוחרת ככל שתהיה....