ארכיון דון קישוט:

לא. לא חזרתי מטיול במאדים. גם מסיור בנקודה האדומה של צדק לא שבתי. על התופעה הרודפת את כדור הארץ מאז העדרי, שמעתי גם שמעתי!

מי היה מאמין ששלוש דקות יכולות לשנות את העולם עד כדי כך. כשסוזן בויל פערה את פיה, מעל הסנטר הכפול, אפשר היה לשמוע גל הדף, כן גל הדף, העובר בקהל כמו תגובת תסיסה כימית המונעת בידי קטליזטור. תחילה, הלעג שרה בכל מקום. הגיחוכים נשמעו מקיר לקיר כמו קרקורי תרנגולת. ואז בקע הקול שלה. לא מהר מדי, ולא לאט אלא בדיוק במידה הנכונה. מפתה,נשפך בצמיגות האיטית של דבש מכפית, והתשואות רק גברו. הקהל סער, התגובה הושלמה בזמן קצר, ובכלי הניסוי הקרוי "הדבר הגדול הבא- בריטניה", נשאר נוזל אחיד, הומוגני, של הערצה מקיר לקיר.

אין עוררין על כך שהניצחון של סוזן בויל גדול הוא בכל קנה מידה. אך האם זהו ניצחון בקרב או במלחמה. האם הוא סיפור גבורה, מרתק אומנם, שניאחז בו שוב ושוב עד למיאוס, או שמא יהיה זה פתיח לניצחון במלחמת הרדידות התקשורתית.

התשובה לדעתי נעוצה בשוערים. אותם האנשים האמונים על שמירת השער בין הערב הרב הצובא על שערי ההזדמנות האחת והיחידה, ומונע מאיתנו להשתעמם ולמאוס בכוכבי ה"חמש העשרה דקות". אין כל מנוס מלשאול האם סיפורה של סוזן בויל הוא תוצאה של כשרונה, של כיעורה, או הזלזול של אותם השוערים .

תארו לכם סצינה אחרת: סוזן בויל, רווקה סקוטית לא מוכרת מדדה אל אולם האודישנים מאופרת ברישול, גבותיה עבותות , שמלתה דהויה והליכתה על העקבים של הנעליים החדשות שההפקה נתנה לה מסורבלת על גבול ההתהפכות. תארו לכם מה היה גורלה אילו סיימון קאוול, האנטיאיידול, היה מתייחס אליה בנימוס הבריטי הקריר והבלתי מעליב בעליל. סביר מאוד להניח שאילו היה קאוול נותן לה את ההזדמנות הראויה, לא היינו מתרשמים. היא הייתה זוכה לגורלן של עשרות אלפי ציפורי שיר ללא מראה מסחרי, כמו חנה גור מכוכב נולד 2.

כעת שאלו עצמכם את השאלה הבאה: מה היה קורה אילו עכשיו היו השערים נפערים לרווחה, ומבול של "סוזן בויליות" : מבוגרות, צעירות, שמנות, רזות, חסודות ,זנותיות נחמדות ועוקצניות – בקיצור נשים מכל גווני הקשת, היה מציף אותנו. ואנו, שהיינו מתמוגגים מקולן המלאכי שמהדהד באוזננו, היינו מקבלים את המתת הזו כמובנת מאליה. האם אז, כאשר בתוכנית גילוי הכשרונות הבאה, הייתה צצה בחורה צרודה, אבל עם בטן שטוחה, רגליים שלא נגמרות, פני מלאך סגלגלים עם חיוך מבוייש. האם לא היינו מוחאים לה כפיים, מעודדים אותה, מזדהים איתה, הנלחמת בטחנות הרוח הממסדיות, ומטיחה בהן את גופה האנמי, בדיוק כפי שאנו מזדהים כעת עם גזרתה עבת הבשר של סוזן בויל??

התשובה לשאלה הזו כמובן חיובית. נשים כאלה תפסו את המקום הראשון בכל תחרות כשרונות מקדמת דנה, בין אם קולן היה קול זמיר או קול עורב. לכן אין מנוס מלהסיק, שהרבה יותר מכפי שהתרשמנו מקולה של סוזן בויל, התרשמנו מן הסיפור הטראגי שטוו לנו מפיקי התוכנית ב-3 דקות. מפיקים שסיימון קאוול אגב נמנה עמם.

סוזן בויל, עם כן, היא ברת מזל שאין כמותה. היא מהווה עלה תאנה לכך שאברי החישה התקשורתיים שלנו הפכו להיות מגורים מדי. לכן, כדי להנות מחוויית הצפייה כיום, עלינו להתגרות בכל החושים בו זמנית, ולא רק באחד: ראיה, שמיעה, וכו'... וכאשר כולם כושלים, מנסים בתוכניות הכשרונות הללו, לגרות את החוש היחידי שנשאר אצלנו לא מגורה מספיק: חוש ההומור. ובסופו של דבר אנו נשארים לצחוק על האומללים שבתוכניות, בלי לדעת שגם הם משמשים תפקיד במכונה/מגרסה של עסקי השעשועים, רק ללא כל תמורה.

סוזן בויל, מבינה גם היא את תפקידה. היא ממשיכה לפזר הבעות הפתעה תמימות. לצחקק בביישנות. להזכיר לנו שפעם היו ימים טובים יותר, ראויים יותר. אבל אין מנוס מן העובדה שסוזן בויל ישנה אחת בעשור. לא בגלל שחסרות נשים כמותה, אלה משום שרק פעם בעשור, באותן שעות אפלוליות בהן אנו חוזרים עייפים מטרדות היום, אנו מתעצלים מלהרים את החומות ולהיזכר שמשהו כאן לא עובד כראוי, ושפעם אולי לא היה טוב יותר, אבל בהחלט היה צודק יותר.

לפני זמן רב, כשבגרוש היה חור, נסראללה היה רק כינוי לקקי, והסורגים היחידים שגלעד שליט ראה היו בלול, התגבשה לה רשת האינטרנט במסעה לכבוש את העולם. היו אלה ימים של חלוציות, של המצאות – ימים של אופקים כה רחבים, שגם אילו אימצתם את העיניים לא הייתם יכולים לראות את הגבול. אולי המסכים היו עדיין שחורים, אבל העתיד בהחלט היה בהיר.

מאז הרבה פיקסלים ריצדו בחצר הגרוטאות. האינטרנט הפך לנחלתו של כל ישראלי, סיני אמריקאי והודי. ומכלי של ידע, אחווה ותרבות, הפך לכביש מהיר להעברת פורנו, גנבת כרטיסי אשראי, ופיתוי קטינים. אם פעם כרטיס הכניסה לאינטרנט היה ידע שנרכש במשך שנים, כרטיס הכניסה כיום הוא כרטיס אשראי, והמחיר הוא שקל ליום.

ישנה אמרה אמריקאית: easy come, easy go. אמרה שבשלוש מילים ופסיק מתמצתת חכמת עולם. הבלוגים, מרכיב מרכזי ברשת האינטרנט , הפכו כה נגישים, קלים לתחזוקה ואמינים, עד שהחלו לצוץ בכל פינה

תגידו את האמת... כמה בלוגים איכותיים אתם באמת מכירים? נסו עכשיו למצוא אחד חדש! אין ספק שכיום זו לא עבודה פשוטה. הבלוגים של ה"צומי" יהיו בוודאי הגושים הראשונים שתיאלצו לסנן – גושים עבים וגסים. אחריהם יהיו הבלוגים המקושרים, אותם הבלוגים שמשום מה מופיעים בכל תגובה. אחריהם יהיו הבלוגים המקפיצים: אותם אלה שדואגים להישאר ברשימת העדכונים ע"י המילה הכל כך משמעותית: “למטה". ואולי אם ישחק מזלכם, אחרי המסננות אלה, תגיעו לבלוג שמתעדכן פעם ביובל, אבל המידע בו יקר מפז.

במציאות כזו, אין ספק שהרצון להיקרא, גדול עשרת מונים מהרצון לקרוא. מי רוצה להיות חסיד, כשאפשר להיות אדמו"ר? באופן הזה הפכה הרשת ממקדש לג'ונגל, וכמו בכל ג'ונגל, לאו דווקא החיות הססגוניות שורדות, אלא אלה בעלות הכישורים המתאימים: צבעי הסוואה, הילוך שקט ,התמצאות בסבך הדשא והידיעה תמיד להתקרב כנגד כיוון הרוח.

ישראבלוג אינו שונה. מדי פעם, בשיטוטיי בו, אני נתקל בפוסטים שמתאוננים על המצב. המשותף לכולם הוא שהם לא תוקפים את הבעיה,אלא את הפתרונות. חלקם מתלוננים על בחירת העורכים, וטוענים שאינה שוויונית. חלקם מתלוננים שאנשים לא ראויים, מגיעים לטבלת הפעילים. אחרים מתלוננים על אנשי הצומי, והמקפיצנים, שלא נותנים להם לחפש בלוגים בשקט.

אולם אל מול כל אלה עולה השאלה: האם בבחירת העורכים אפשר בכלל לדלות מבין עשרות, אם לא מאות, אלפי בלוגים, רק ארבעה שתהיה לגביהם תמימות דעים? האם בחיסול טבלת הפעילים, וביטול אחד המוקדים המשמעותיים לתנועת הגולשים, לא תתפורר הבלוגוספירה חזרה לעדר קוראים חסר מטרה המחפשים בידור ? האם בכך שתבוטל ההצגה של הבלוגים האחרונים לעדכן.... לא נעלה גירה בפוסטים ישנים?? כמובן שלא! כל אלה הם פתרונות, לא רק לבעייתו הנצחית של הבלוגר, אלא לבעייתו הנצחית של הגולש ברשת: חיפוש יהלומים בחצר גרוטאות. ובכל זאת, דווקא אלה הם הראשונים שמותקפים.

הבעיה של ישראבלוג היא לא מפגשי חברה משעממים, ולא חוסר שוויון במתן הזרקור. הבעיה המרכזית של ישראבלוג היא שהוא נפל קורבן להצלחתו. במקום להסתכל קדימה, אל עבר התחזיות לגדילתו, להתכונן להן, ולספק תשתית ראויה. ישראבלוג בוחר להסתכל אחורה. לבעיות שכבר נוצרו, לתלונות שכבר נשלחו, ולספק להם פתרונות. אפשרויות ה"פרו" סופקו רק לאחר שכל האתרים האחרים כבר העניקו אותן בחינם, וההענקה שלהן לוותה במקח וממכר לא קטן. גם בחירת העורכים, הייתה אפשרות שכבר נוסתה באתרים אחרים לפני שהגיעה לישראבלוג, התוצאה של ההתבוננות אחורה, הייתה כמובן בעיות חדשות שאפשר היה למנוע אותן מראש.

דווקא את מה שחשוב , מה שיכול היה להוות את הפתרון לבעיה, בחר ישראבלוג להזניח. אני מדבר כמובן על הטבעות. הטבעות היו ועודן הפתרון הטוב ביותר להקמת קהילות. הן מפוקחות ע"י הבלוגרים עצמם, ובשל כך מהוות אבן שואבת לאנשים בעלי תחומי עניין זהים. הן אינן מוגבלות בגודלן, ולכן מעניקות לקהילה הזו אפשרות להמשיך ולגדול. הבלוגרים המתחזקים אותם אינם מחויבים לשום חוק, ולכן יכולים לסלק את כל אנשי הצומי המקפיצנים ושאר מרעין בישין. בקיצור הקהילות שהטבעות מייצרות, יכולות להיות הגביע הקדוש, הזרקור שמאיר את היהלומים בשדה הגרוטאות, וכדור הכסף לבעיית הגדילה של ישראבלוג.

למרות זאת, דווקא הטבעות הן הדבר המוזנח ביותר. השורה החיוורת שמצהירה על השתייכות לטבעת, כמעט וגוועת בין עשרות התמונות הססגוניות, הרשימות המהבהבות, הכפתורים העצומים, ותיבות הדו שיח ולוחןת השנה שבבלוג. רק במאמץ רציני אפשר לאתר אותה. לא רק זאת, אלא שיש כל כך הרבה טבעות, שגם עליהן השתלטו מפלצות ה"צומי", והחליטו להקדים אותן בתווים אלפא-נומריים כמו +, *,-, וכדומה, כדי להיות ראשונים בסדר האלפבית.

הטבעות הן לא רק חצר גרוטאות, אלא גם מגרש רפאים. ישנן טבעות בנות משתתף אחד בלבד. מה בדיוק הטעם בזה? קשה גם לתחזק אותן ביעילות. הכלל על פיו מנוהלת הטבעת הוא מי שראשון נרשם, זוכה להופיע ראשון. למנהל הטבעת אין כל שיקול בעניין. חלק מן הבלוגרים הפסיקו לכתוב, אבל מופיעים ראשונים ובעמוד הראשון, וחוסמים את החשיפה של הבלוגים הפעילים בעמודים האחרונים. כל זה גורם לכך שרק טבעות בודדות משגשגות. ומבין אלה שכן, רק מעטות, אם בכלל מועילות למצטרפים אליהן. זאת ועוד, היות והבלוגר מוגבל רק לשלוש טבעות, האפשרות הזו מצטמצמת אף יותר. בלוגר לא יכול להצטרף לכמה טבעות, להתנסות, לראות כי טוב, ולפתוח אחת משלו. הוא מוגבל רק לשלוש.

לכן החלטתי להניח על השולחן את הצעתי: להשקיע בטבעות! להלן ההצעות שלי לשיפור המצב:

1. לתת בידי מנהל הטבעת, אפשרות לקדם את הטבעת שלו. הקידום כולל אפשרות לתת לטבעת כפתור פרסומת גראפי מרהיב, במקום השורה החיוורת.

2. להעניק למנהל הטבעת אפשרות לדרג בעצמו את הבלוגים בטבעת כראות עיניו. הפרמטרים יכולים לכלול איכות, קצב פרסומים, פז"ם או רצון לעזור לחברים. עבור טבעות מוצלחות זה יכול להוות תחליף יעיל ל"בחירת העורכים", ולאפשר לאנשי הטבעת למצוא אנשים דומים באותו תחום עניין.

3. טבעת שלא תצליח במשך שלושה חודשים למשוך יותר מכמות מינימאלית של קוראים, תימחק. לחברי הטבעת תהיה ברירה: הם יוכלו להצטרף לטבעות אחרות שלא תימחקנה, להתארגן ולפתוח את הטבעת מחדש כל שלושה חודשים, לשים אצלם בקישורים את האנשים המועטים של הטבעת בסרגלים, לשלם לישראבלוג עבור התחזוקה הלא כדאית של הטבעת או שפשוט ינסו לחפש עוד אנשים כך שהטבעת שלהם תהיה אטרקטיבית יותר. בכל מקרה, הצעד הזה ישמור רק טבעות אטרקטיביות ברשימת הפעילים, ויהפוך אותן לכלי יעיל להתארגנות חברתית או הנחיית קוראים.

4. למנהלי טבעות מוצלחות – טבעות מלאות אנשים – תוענק אפשרות להוסיף באנר פרסומי אחד משלהם, בנוסף לפרסומות של ישראבלוג ולפרסם בו מוצרים בתשלום. האפשרות הזו תהווה את ה"גזר", ותדרבן אנשים להשקיע את הזמן ולארגן טבעות מוצלחות".

     5. הצעה נוספת של טירנוסאורוס רקס היא שבבחירת העורכים תהיה המלצה על טבעת. באופן הזה לא רק בלוגר אחד ירוויח מהפרסום אלא כל הבלוגרים בטבעת. גם זה 

         רעיון טוב שעליו לא חשבתי. 

אני מאמין שארבעת הצעדים הצעדים הללו, בתוספת הרעיונות הנוספים של הגולשים יהוו פתרון משמעותי לבעיות החשיפה של הגולשים כיום.

מה דעתכם??