ארכיון דון קישוט:

כולם יודעים שאני לא אוהב את אהוד אולמרט. אני חושב שאולמרט הוא ראש ממשלה גרוע, גאוותן ודורסני. שגרם בעיות רבות למדינת ישראל. הסקרים האחרונים מעידים, שרוב רובו של העם חושב כמוני, והתמיכה באולמרט, מעולם לא הייתה נמוכה יותר. כעת נוספה לנזיד, כף העץ הארוכה של החוק, והחלה לבחוש בתבשיל. אין לדעת מה תעלה. אולמרט שבעבר נחשב כסתם ראש ממשלה גרוע, הפך לראש ממשלה פושע בפוטנציה. אין ספק שאחוזי התמיכה בו ימשיכו לצנוח, והקולות הקוראים לו להתפטר רק ילכו ויגברו. אבל למקהלה הזו את קולי לא אצרף, משום שאני מאמין שזה שאולמרט הוא ראש ממשלה גרוע ומפוקפק, ההיא בדיוק הסיבה מדוע אולמרט צריך להישאר בתפקידו.

מדינת ישראל גדולה וחזקה, ויכולה לסבול אולמרט אחד. אך אף מדינה לא יכולה לסבול אינסוף "אהוד אולמרטים" קטנים שיכרסמו ביסודותיה. אף מדינה לא תוכל לסבול שיירה של ראשי ממשלה שלא נותנים דין וחשבון לכנסת, ומסתפקים בנאום של 30 שניות. אף מדינה לא תעלה בדעתה שיכול להיות יצור כזה: “ראש ממשלה , אבל לא פופולרי", אף מדינה – אפילו לא מדינת ישראל. ובכל זאת, נדמה שאולמרט הוא לא תופעה, אלא חוליה בשרשרת ארוכה הנמתחת כבר 20 שנה, של ראשי ממשלה שבילו ביאחב"ל. לא הפרשה הפלילית היא שמדרבנת את הציבור הישראלי להדיח את אולמרט, קודמו שרון שגם נחשד בפלילים, היה לעומתו ראש ממשלה נערץ. הפרשה הפלילית הנוכחית הפכה להיות רק דרך עקיפה להדיח את אולמרט , כתגמול על כך שהוא ראש ממשלה גרוע, וזהו, רבותיי הדבר הגרוע ביותר האפשרי.

אם כל העולם הוא במה, וכולנו שחקנים, אז כל מה שקורה בעולם, הוא הצגה בעצם. הצגה עם גיבורים ורשעים, ועם נרטיב. תשפטו אתם אם זו קומדיה או טרגדיה, אבל על דבר אחד תסכימו כולכם, והוא שהצגה צריכה להיות אמינה. הרשע צריך להיות מסולק על ידי הגיבור, ולא למות משלשול בפתאומיות. והינה, דווקא בהצגה שקוראים לה מדינת ישראל, במקום לחפש גיבור שידיח את אולמרט, הפכנו לעכברים שנדרסים תחת רגליו, ומתפללים לשלשול שיבוא ויסלק את הרשע מן הבמה, כמו בגלות. לא זאת בלבד, אלא שייעדנו כבר לאולמרט מחליף, והוא הרי רשע אחר, שקיצץ בקצבאות ילדים, נכים וזקנים. וגם עליו אין לנו כל דרך להשתלט, מלבד שוב להתפלל שירד מהבמה ברגע המכריע, דרך שלשול (חקירה משטרתית) או דרך יתושו של טיטוס., אפשר לסבול הצגה גרועה אחת, אבל אם תהיינה יותר מדי הצגות שכאלה, התיאטרון (המדינה) פשוט יפשוט רגל.

את הנזקים שלו, עשה כבר אולמרט, ואת העונש שלו עוד יקבל. אבל גם לנו, עמך ישראל, הייתה יד במינויו, וגם אנו צריכים ללמוד את הלקח שלנו. והלקח שלנו הוא, שהבעיה היא לא רק בראש הממשלה, אלא בשיטת המימשל. השיטה המעניקה לראש ממשלה יותר מדי כוח לשנות את המדינה, אך לא מספיק כוח בכדי להישאר בשלטון. השיטה שמאפשרת לראש הממשלה לטעון שבאחת הממשלות הגדולות בעולם (שרים ביחס למספר התושבים), אין לו אפילו מחליף ראוי אחד, ולכן, לטובת המדינה, עליו להמשיך בתפקידו. ובקיצור העדיפות שלנו כעם לא צריכה להיות לסלק את אולמרט, אלא לוודא שלא יוכל להיכנס לעולם אולמרט נוסף.

זו הסיבה שאסור לאולמרט להתפטר. משום שעכשיו, כשסופו הפוליטי אורב מאחורי הקלעים, קיימת הזדמנות פז לשנות את המצב. כעת, כשהאינטרס הפוליטי לא מנחה אותו, יוכל אולמרט להעביר חוקים שלא הופכים את ראש הממשלה לדיקטטור. הוא לא יהיה יותר ראש ממשלה, וכל השאר יישמחו לצבור נקודות פופולריות, ולעבוד לתיקון השיטה.

בכל הנוגע למלחמה בשחיתות, אוהבים לציין את אנגליה כמופת, ולצטט את הביטוי הבריטי: It’s simply not done, בכל פעם שישנו מעשה חוקי, אך מפוקפק. אנשים שוכחים שאת המהפיכה הגדולה באנגליה, גם יזם וביצע, ראש מדינה מפוקפק, שהחליף ראש ממשלה פופולרי שנעלם. המלך ג‘ון, שהחליף את אחיו המלך ריצ‘ארד, שנסע למסעות הצלב, היה גם הוא ראש מדינה "לא פופולרי". הוא היה ראש מדינה כל כך לא פופולארי, שעד היום זוכרים שהוא היה האדם שנגדו נלחם רובין הוד. כדי לשמר את כוחו, הוא ביצע מהלך שאז נחשב מהפכני. הוא אמר שהמלך לא כפוף לאלוהים, אלא לחוק. הוא קבע שכולם זכאים למשפט, וכו וכו... המסמך הזה, שקרוי המגנה כרטה, לא ניתן בזכות אהבתו של ג‘ון לשלטון הצדק, אלא מהפחד של מה יקרה לכשיאבד את כסאו.

גם לנו יש ג ‘ון משלנו, שהחליף "ריצ ‘ארד" פופולארי, ויהיו לנו עוד רבים אחרים כמותו – זהו טבעו של עולם. אבל עכשיו ישנה הזדמנות לעשות שינוי, להוציא עז ממתוק. ואת ההזדמנות הזו אסור להחמיץ. כן, כולם מושחתים, לכולם יש אינטרסים, והינה צץ לפנינו אדם בעל אינטרס אחד בלבד, לשרוד. ייתכן שהוא ישרוד, וייתכן שלא, אבל כעת הוא מנסה לשמר את שמו ואת מעמדו. הדרך בה הוא הולך לקראת זאת, היא ע"י פלירטוטי שלום עם סוריה. כמו רבין לפניו, וכמו אהוד ברק הסיכויים שיצא מכך משהו הם אפסיים, והסיבה שהוא עושה אותם, היא כדי לשמור על מורשתו. אם נראה לו, כעם, כי מה שבו אנו רוצים יותר מכל הוא ממשל תקין יותר, ייעצו לו יועצי התקשורת, אותם האורים והתומים שאחריהם הולך אולמרט באש ובמים, להפנות אמ מאמציו לכיוון זה. ואז אולי נסתום את הפרצה המאפשרת לפוליטיקאים חלקלקים מסוג זה להיכנס, או לפחות לפעול ללא מפריע. ובכך נצא כולנו, נשכרים, גם אולמרט .

לא שאלת המוסריות של שריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה צריכה להיות הנושא החם, אלא הדרך המתוחכמת בה הצליחו להשתיק אותה, או יותר נכון להסתיר אותה שלא תיראה או תישמע.

מי? מה? למה? כמה? איפה? איך? אלה היו השאלו שצצו במוחי, כאשר קראתי לראשונה על שריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה. איך ייתכן שאני, צופה אדוק במהדורות החדשות, שומע על כל פליצה שעושה טלנסקי, ודווקא את הנושא הזה אני מפספס? מה יכול להסביר את זה? יכול להיות שבזמן שסיפרו על זה, עשיתי פיפי ופספסתי, מי יודע?. אבל האם נושא כל כך חשוב באמת צריך להיות באורך של הפסקת פיפי? מה אתם אומרים?

אם נשים את ההומור המקרטע שלי בצד, אין ספק שהפרשה הזו לא מסמלת את תור הזהב של התקשורת החופשית שאנו כה נהנים להתפאר בה. בכל פעם שחופש זה נאלץ לעמוד במבחן מאתגר, הוא נכשל. פעם היו אלה מלחמות שגרמו לעיתונאים להניח בצד את לשונם המושחזת, ולעטות פנים מחייכות בבואם לבשר על נצחונות והישגים מפוקפקים. לאחר מהן, היו אלה פרשות ריגול חמורות, שגם לאחר שנתפסו הפושעים, והושמו בתא בבידוד עם אזיקים, עדיין נמנעה התקשורת מלהוסיף ולדון בהם. ולבסוף הגיעה התקשורת לקו פרשת המים, בכך שהצניעה את הדיווח על שריפת ספרים, עד שהיה צורך בנושא חם להאיר בפניי את המצב.

כן, יהיו בוודאי אנשים שיאמרו: איך לא ידעת, הרי מדברים על זה בכל מקום? זו בדיוק הנקודה שאני מנסה להעביר. ישנן שתי אוכלוסיות בארץ, ושני ערוצי חדשות המזינים אותם. ובהיותי רחוק מן המרכז, אני זוכה רק לאחד מהם. ובשעה שמלעיטים אותי במידע חסר תועלת, על טלנסקי ואולמרט, ועל פרשה חמורה, ועל משפט שיגרום להדחה. וחוזרים על עצמם שוב ושוב, צצה לה פרשה חשובה הרבה יותר, שמואפלת בכוונה באופן הזה. למעשה מבוצע כאן פיליבסטר תקשורתי לתפארת מדינת ש"ס, בחברה שאמורה להיות בעלת תקשורת "חופשית , רב ערוצית ללא משא פנים ".

עם היוודעי לנושא, ישבתי וקראתי פוסטים עליו. אין צורך לומר שמרבית הדעות בנושא היו עוינות לשריפה. זו לא הפתעה גדולה, משום שאילו היו הדעות אוהדות את המעשה, אין ספק שהוא היה מפורסם בעמודים הראשונים של כל מהדורת חדשות מכאן ועד מיקרונזיה. אך האכזבה שלי מן הפוסטים הייתה דווקא אחרת. כולם דיברו בלשון היסטורית, בפתגמים היסטוריים. הציטוט שניתקלתי בו רבות מדי היה: “היכן ששורפים ספרים, לבסוף ישרפו בני אדם". הציטוט הזה, לקוח מזמן אחר. היום לא שורפים בני אדם, פשוט קוברים אותם בים התקשורת כך שאף אחד לא יראה ואף אחד לא ישמע. קבורה היא הרבה יותר שקטה ודיסקרטית משריפה, וגם הרבה פחות מזהמת.

אולם סגן ראש העיר הזה, בחר דווקא בשריפה על פני הקבורה. הוא רצה לראות ולהיראות, הוא רצה להתפרסם, ולא מאהבת הקדושה הוא עשה זאת, אלא ממניע מקיאוולי הרבה יותר: אהבת המונופול. אור יהודה איננה סביון או קיסריה. זו עיר ענייה עם תושבים קשי יום, פרופ’ שלמה בן-עמי כינה מקומות כאלה, "הביצה שעליה צומחת ש"ס“. והינה באה לביצה קרפדה חדשה, נוצרית, המציעה את אותה המרכולת שמציעה ש"ס: שלווה דרך רוחניות . הקרקור אותו קרקור, אבל השחקן החדש מוכן להתפשר על הרבה פחות. א) פחות מחוייבות:הוא לא מבקש לשלוח את הילדים לחינוך מיוחד.ב) פחות כסף, הוא לא מבקש (עדיין) כספים תמורת קמעות וברכות וספרי קודש. זה יקרה אם וכאשר הוא יתבסס. בינתיים, הוא רק מציע נחמה, בחינם או במונחי כלכלה: “תחרות חופשית".

דווקא נחמה, במקום שכזה, היא מצרך נדיר. זהו גם מצרך מאוד יקר. אך יותר מכל זהו מצרך שנמצא בידיים של גורם אחד בלבד: ש"ס. ש"ס קובעת את הכמות של הנחמה שתעניק, וחשוב מכך את הנחמה שתמנע, ותהפוך עדת אנשים קשי יום לציבור זועם ולוחם – צבא פרטי למטרותיה היא. ש"ס גם תקבע מי יקבל נחמה, ומי יוענש בהחרמה, כי זהו א"ב של כל צבא: להעניש את מי שלא הולך בתלם. אבל חשוב מכל :ש"ס לא תיתן לאף חייל שלה לערוק, וזה מה שעומד לקרות כעת, והיא יודעת זאת היטב.

זו הסיבה, שש"ס העדיפה פיתרון גרנדיוזי, של שריפה על פני קבורה שקטה. לא כדי להשתיק, אלא כדי להעביר מסר ברור. שזוהי מדינת ש"ס עם צבא ש"ס, ועם רמטכ"ל ש"ס. והמסר עובר היטב לכל אחד, חוץ מלאוכלוסיה הראשונה. המבוססת והמודעת למעשה, זו המרוכזת בעיקר במרכז. היא עדיין שבויה בעולם הדימויים ההיסטורי שלה, ומסכמת את הכל במטבע לשון אחת: ימי ביניים.

אי אפשר שלא לגחך למשמע הביטוי הזה. דווקא עכשיו נזכרתם לומר שאלה הם ימי ביניים? עכשיו ? ימי הביניים הרי לא החלו עכשיו בשריפת ספרים. ימי הביניים התחילו לפני 20 שנה, שהממשלה קשרה עזרה סוציאלית עם אמונה דתית. ימי הביניים התחילו כשהחינוך הרלבנטי לחיים (באוניברסיטה) הפך לעניין של כסף ולא של כישורים, ומנעה את הסבסוד מהעניים ודחפה אותם לידיים של ש"ס. כל אלה גרמו לכך שאוכלוסיה אחת שורפת ספרים בראש חוצות ברעש, בעודו האוכלוסיה השניה, מעדיפה לקבור את העניין בשקט, מהבושה.

להלן שיעור קטן בהיסטוריה. ימי הביניים לא היו רק ימי חושך, המצאות חשובות ביותר הומצאו אז. מה שהפך את ימי הביניים לבעלי שם שכזה, היה הקיטוב. קיטוב שגרם לכך שהשגשוג היה סוגיה של כוח, ייחוס, וקשרים שהועמקו והפכו בלתי חדירים מבחוץ ע"י בריתות וחתונות. זו הסיבה, שבימי הביניים אנשים היו מוכנים לעזוב את ביתם ולצאת למסעות צלב, כדי לשבור את המונופול, וזו גם הסיבה שימי הביניים הסתיימו עם גילוי אמריקה, משאב כלכלי חדש שאיזן את תנאי התחרות על המשאבים.

אולי אנו חיים עכשיו בעיצומם של ימי הביניים, אך אם כך הדבר, הרי הם החלו לפני זמן רב מאוד. ואולי יבוא יום ובאותה כיכר באור יהודה באמת ישרפו בני אדם, אבל זה יהיה הרי ליד המקום בו הומלסים קופאים למוות, בלי שלאף אחד יהיה איכפת. זה הרי לא משנה כיצד מתים אנשים, קפיאה או שריפה. אף מיתה אינה הומנית יותר מחברתה. מה שחשוב הוא שכשאקדח יורה, לא מאשימים רק את מי שלחץ על ההדק, אלא גם את מי שנתן לו את הכדורים.