ארכיון דון קישוט:

לפני שמונים שנה צעד איש זקן 241 קילומטרים בסדין לבן . למרות שמלכתחילה היה כחוש, ולמרות שמקל היה הדבר היחידי שתמך בו, הוא צעד בגאווה, ואם אפשר לומר אז גם בחיוך. עשרים וארבע ימים כך צעד, עשרה קילומטרים כל יום בגיל 61, וסחף אחריו אומה שלמה. שמו היה מהטמה גנדי. הצעדה הזו הייתה יריית הפתיחה המשמעותית במאבקה של הודו לעצמאות. כמו מסיבת התה של בוסטון, גם גנדי, עו"ד בריטי בהכשרתו, הבין שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הכיבוש היא דרך הכיס. הבריטים קבעו מחיר גבוה מאוד על המלח, וגנדי בצעדתו המפורסמת הוביל את אנשי הודו לחוף כדי שייצרו מלח בעצמם.

בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, מנהיג סוחף לא פחות הוביל צעד דומה. שמו היה אדולף היטלר. על פי תורת הגזע שלו, והקריקטורות בעיתון האנטישמי דר-שטרימר, היהודים שלטו בגרמניה בעיקר דרך הכסף (בנקאות). למעשה, אליבא דהיטלר היהודים שלטו בעולם כולו, והדרך לפגוע בהם, כמו בכל כובש הייתה דרך הכיס. לכן, באפריל 1933, כמעט מיד לאחר שקיבל את מושכות השלטון מהינדנבורג, הנהיג אדולף היטלר חרם אלים מאוד על מוצרים יהודיים.

שנתיים לאחר מכן, בארץ ישראל, גם הערבים פנו לנתיב דומה. הם ראו ביהודים כובשים זרים, לא רק מעבר לקו הירוק, אלא בכל ישראל. הם ארגנו חרם חרם תעסוקתי מתוך תקווה לפגוע באופן אנוש בכלכלה היהודית. למרבה הפלא, החרם שלהם דווקא השיג את התופעה ההפוכה. הפועלים הערביים הוחלפו בפועלים עבריים, הכלכלה הישראלית התחזקה והפכה לגורם כלכלי מרכזי. כדי להחזיק חרם כזה, חרם לא אפקטיבי, היה צריך לתדלק אותו במסע שטנה, וזה הוביל לפרעות של 1936-1939. משם החרם התפצל. והליגה הערבית החלה להחרים חברות שעבדו או מכרו לישראל. על חלקם זה עבד, אך זה לא מוטט את הכלכלה הישראלית. נהפוך הוא.

החרם הגדול ביותר היה אמברגו הנפט בשנת 1973. בעקבות הניצחפסד במלחמת יום כיפור, החליטו מדינות ערב לפגוע באופן משמעותי באספקת הנפט העולמית. התוצאה הייתה משבר כלכלי, שהוביל לתגובת שרשרת עולמית – בין הגרועות הזכורות עד היום. מחיר הנפט עלה, מפעלים נסגרו, הכלכלה הצטמצמה ובסופו של דבר פחות ופחות אנשים צרכו את הנפט, דבר שפגע בכלכלות הערביות שמכרו את הנפט מלכתחילה. אגב... ישראל לא התאוששה מן המשבר הזה עד לשנת 86, אבל זה היה בעקבות ניהול שגוי.

אתמול החליט אבו-מאזן, יו"ר הראשות הפלסטינית לפתוח בחרם משלו. חרם על מוצרים ישראלים המיוצרים בשטחים. פקחים נכנסו לחנויות הפלסטיניות, ועלעלו בכובד ראש ברשימה של 500 מוצרים מוחרמים שהחזיקו ברשותם. אם מצאו אחד מהמוצרים הללו על המדפים הם החרימו אותו, והזהירו את בעל החנות לבל יזמין אותם שוב.

למרבה ההפתעה, נמצאו בחנויות הפלסטיניות מוצרים מועטים המיוצרים בשטחים. כמה קופסאות ממרח תמרים, אבטיח או שניים, לא יותר. אין הדבר תואם את הרעש התקשורתי שליווה את החרם הזה. קשה לי להאמין שאבו-מאזן יוכל לתחזק את תדמיתו כלוחם הפלסטיני למען החופש על גבם של כמה קופסאות ממרח. באופן הזה, אם ימשיך הפרסום הלא פרופורציוני, המבוכה בכישלון תהיה גדולה מדי, ןהחרם שאמור היה להיות המעשה הפציפיסטי של גנדי, עלול לעבור הסלמה,תעמולתית בעיקר, ולהפוך לחרם האלים של היטלר.

כדי להיות מנהיג צריך לא רק להיות צודק אלא להיות חכם. צריך לומר לאנשים את האמת בפרצוף. רבין אמר אותה ב-1992. הוא אמר שההתנחלויות הן נטל כלכלי. הוא אמר שהן לא מכסות את העלות של עצמן, ולכן צריכות להיות מקוצצות. הפלסטינים לעומתו תמיד טענו את ההפך. הם תקעו בשופר הקולוניאליזם והכיבוש. הם טענו כי הישראלים מתיישבים בהתנחלויות בגלל הכסף, בגלל הרווח, ופגיעה ברווח תוביל לקץ ההתנחלות.

היבול הדל של החרם היום הראה מי צדק: רבין או אבו-מאזן. המשאב האחד והיחידי שההתנחלויות מייצרות הוא אשליית בטחון. אשאיר לכם להחליט אם האשליה הזו של הביטחון מוצדקת או לא. זהו לא נושא הפוסט, אך אין ספק שפגיעה כלכלית בישראל לא עזרה בעבר, ולא תעזור בעתיד. האם בכך שההתנחלויות תהיינה נטל גדול יותר מבעבר תבוא הישועה לישראל? לאו דווקא. ההתפלגות בין מי שהחליט שההתנחלויות הן נטל כלכלי אך כזה שהכרחי מבחינה ביטחונית, ובין מי שהחליט שאפשר אחרת נקבעה מזמן. חרם כזה לא יזיז אנשים בין מחנות אלא רק יעמיק את הקרע. כיום, הימין מחזיק בחלק הארי של הכוח הפוליטי, ולכן חרם כלכלי רק יחזק את שלטון הימין.

במציאות של היום חרם הוא דבר בלתי אפקטיבי. אפשר לחלק את המשק לשני חלקים: העסקים הקטנים והעסקים הגדולים. העסקים הקטנים מוכרים כה מעט, שהם יכולים לתעל את הסחורה שלהם למקומות אחרים. רבים הם האנשים המזדהים עם המתנחלים מאחורי הקו הירוק, שישמחו להוסיף עוד שקל או שניים בשביל לתמוך במוצרי השטחים. הממשלה או עמותת צדקה כלשהי ישמחו לקנות כמה אלפי קופסאות ולחלק לעניים. פרסום זריז, מסע יחסי ציבור טוב והאנשים האלה עוד עלולים להתפלל שהחרם רק יימשך, קצת כמו אומן שהשיר שלו מצונזר.

העסקים הגדולים לעומתם, לא מייצרים את מוצריהם במקום אחד, אלא לפחות דרך שישה ספקים שונים. יצרנים אלה לא יטביעו על המוצרים שלהם את הכיתוב המסגיר ושום חרם לא יגרום לבעל עסק להסגיר את רשימת הלקוחות שלו. אולמרט, בזמן שהייתו בליכוד, הסכים לפצות את ההתנחלויות על הנזקים הכלכליים שנגרמים להם מהחרם של האיחוד האירופי. מדובר בסכומים קטנים יחסית. האם אבו מאזן סבור באמת שהרשות הפלסטינית מהווה כוח קנייה חזק יותר מהאיחוד האירופי?

החרם הזה הוא לא צעד של מרי, ואפילו לא צעד של כוח. אלא צעד של קרבן. סוג של עצירת נשימה ילדותית מול ההורים, עד להכחלה. כן. זהו צעד לגיטימי, אפילו צעד בלתי אלים. הלוואי וכל המרי הפלסטיני היה מסתכם בחרם פציפיסטי. אם כך היה, אם חרם כלכלי היה כל הסכנה הנשקפת לישראל מן הפלסטינים, מזמן היו כבר מפונות ההתנחלויות. לא בגלל שהם נטל כלכלי. כלכלנים יאמרו לכם שתמיד היו כאלה, אלא בגלל ובעיקר משום שהמשאב העיקרי אותו הן מוכרות: ביטחון, היה הופך למצרך בלתי נדרש.

אולם המציאות רחוקה מכך. הביטחון, בין אם הוא מגיע מההתנחלויות ובין אם לאו, הוא עדיין מצרך נדרש. אפשר לומר אפילו שהביטחון הוא המצרך החשוב ביותר כיום, מלבד אולי החיים. עדיין ההתנחלויות מאמינות שהן מוכרות אותו, וחלק גדול מהעם חושב כך גם כן. בחלק הארי באלימות כנגד ישראל מחזיק החמאס ולא אבו-מאזן. חרם הוא לא מה שיפגע במוראל הישראלי. חרם רק יחזק בקרב הקיצונים הישראלים את ההרגשה שכולם נגדנו.

הרומן שלי עם הרשתות החברתיות החל מזמן וכמו רוב הרומנים, הסתיים בלב שבור וטעם של עוד.

היו אלה שנות התשעים והאינטרנט היה הדבר החם הבא. לא. לא היו אז בלוגים ומי שרצה לחדור לעולם האינטרנט היה צריך להראות ניצוצות של אינטליגנציה. לא הרבה, אגב, רק אנגלית בסיסית. עדיין, למרות המסך השחור, שהפך לאחר מכן לכחול, ולמרות שורת הפקודה הנצחית, הצליחה הרשת לקבץ קבוצה של צעירים אינטליגנטים ששוחחו זה עם זה על בסיס קבוע ב IRC.

מה לא היה שם? סקס, סמים ורוקנרול. בעיקר רוקנרול כשה MP3 החל לחדור לשוק ואתרי שיתוף הקבצים עדיין לא הגיעו למלוא אונם. אדם אחד היה יוצר את ה MP3 ומעביר לחברים שלו. הם היו מודים לו, ונותנים לו MP3 ים שיצרו בעצמם. הייתה זו קהילה ידידותית שחברות המחשבים וחברות התקליטים קלטו מהר את הפוטנציאל שלה, וניסו לנצל את השוק.

קשה לי לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו זה קרה – הרגע בו הזהוב הפך לכסוף, והכסוף לעופרת, אבל לבסוף זה קרה. נדמה לי שזה היה כשהICQ פרץ לשוק. עד אז, אנשים היו מדברים בחדרי צ'ט וכולם היו חשופים לכולם. אם מישהו מצא חן בעינכם, אפשר היה לדבר אתו באופן אישי, אך עדיין החדר הכללי היה הצינור העיקרי. באופן הזה הרגשת הקהילה נמשכה, אך כאשר הגיע ה ICQ זה השתנה.

פתאום לא היה חדר שיחה כללי (בעצם היה אבל הוא היה נסתר), ובמקומו אנשים החלו מראש לחפש ולאתר אנשים שיעזרו להם (בעיקר עם החרמנות אבל זה כבר סיפור אחר). תחילה הם הכניסו ל ICQ את החברים שלהם, ואז את החברים של החברים שלהם. לא משנה לכמה זמן עזבתם את ה ICQ, השמות נשארו. לאחר כחצי שנה רשימת ה ICQ נראתה כמו דף קשר מכיתה ג' המקבילה. מי לעזאזל הוא ירחמיאל פינקלשטיין, ומה הוא עושה פה ברשימה, הייתם שואלים את עצמכם. לא הייתם מוצאים את האומץ למחוק אותו, הרי זה לא עלה לכם כסף להשאירו ברשימה. ושנה אחר שנה הייתם מביטים בירחמיאל פינקלשטיין ברצינות תהומית, מגרדים בפדחת שנוצרה עם הזמן ותוהים.

ואז, אחרי שנתיים, פתאום הגיע הרגע וירחמיאל פינקלשטיין היה Online, ושלחתם לו הודעה. אז גיליתם שלמרבה ההפתעה שגם הוא לא זוכר אתכם. וכמו שני פנסיונרים מהצבא האדום הייתם מנסים להשוות ביוגרפיות ולהיזכר, איפה לעזאזל נפגשתם. בצבא? בעבודה? כשהוא היה עובד זמני וערך שליחויות, בזמן שאתה יצאת עם האחות של הגניקולוג של סבתא שלו? זהו ! משם! אנחת רווחה נשמעת משני הקווים. חסר מעש מכיר את ירחמיאל פינקלשטיין, וירחמיאל פינקלשטיין מכיר את חסר מעש. לא לשווא שמרתם את השמות שלכם ברשימה במשך שנתיים... ומאיפה ממשיכים? שתיקה ארוכה. בואו נודה באמת. עד כמה אפשר להרוויח מלהכיר מאיש השליחויות בזמן שיצאתם עם האחות של הגניקולוג של סבתא שלו, ועל מה כבר אפשר לדבר? גניקולוגיה של גיל הזהב?

שתיקה ארוכה... ארוכה מדי. ושוב השמחה המשותפת על גילוי הקשר פגה, ורק שאלה אחת נזרקת לאוויר. “אז נשתמע מתישהו אחי?”, כן, בטח. אין חשק למחוק את ירחמיאל פינקלשטיין יותר, הרי אנחנו כבר מכירים, וכך נידון ירחמיאל פינקלשטיין לרבוץ ברשימת ה ICQ שלכם לנצח... עד שתעברו ל MSN. שם הסיפור יחזור על עצמו.

כשהפייסבוק פרץ לזירה הבינלאומית בשנת 2007, ראיתי את פרשת ירחמיאל פינקלשטיין חוזרת על עצמה אך היא לא באמת חזרה. לפייסבוק, כפי ששמו מרמז, היו מצורפות תמונות ומידע אישי. שיווקו אותו כדרך החדשה לבצע Networking, ודף הפייסבוק נראה די דומה לקורות החיים. זו הסיבה שהוא משך אנשים אינטליגנטיים רבים, כמו בימי השיא של שנות התשעים, והיווה זירה אמתית להיכרויות עם אינטרס. אך שוב, שוב גילו החברות המסחריות את הפוטנציאל הגלום בו, והתחילו לנצל אותו לצרכיהם.

מאמר אחרון מרמז ש-70% מהמעסיקים בארה"ב (הכלכלה הגדולה בעולם) בודקים את העובדים הפוטנציאליים שלהם בפייסבוק לפני שהם שוכרים אותם לעבודה. חברים וחברות קנאים בולשים אחרי רשימת החברים של בני הזוג שלהם בפייסבוק, וכל הגבלת פרטיות רק משמשת כהודאה באשמה. אגב, נשים כבר נרצחו בגלל שהם שינו את הסטטוס שלהן. חברות אבטחה כנגד ריגול תעשייתי משתמשות ברשימות החברים בפייסבוק כדי לגלות חברים מחברות מתחרות ברשימת החברים של משתמשי הפייסבוק ולגבש רשימת חשודים. מחיקת חשבון בפייסבוק, בלי איום של תביעה משפטית, היא בלתי אפשרית. אפשר רק להפוך את החשבון לבלתי פעיל אך לא למחוק אותו. דבר זה רק אומר שצריך להסתמך על יכולות אבטחת המידע של פייסבוק, שבואו נודה באמת, אינן גדולות: החברה מתבססת על פתיחות וחופש מידע, וכל ניסיון אבטחת מידע (שזו בעצם שיטה להגבלת מידע) רק יגביל זאת.

מנגד, פייסבוק עוזבת את הקו שהובילה בהתחלה. במקום מידע מסונן ואיכותי, תוכניתני פייסבוק עוסקים בעיקר בהצפת המשתמשים שלהם במידע חסר משמעות. Poke, חידונים, לייק וכדומה. ישנה כמות מסוימת של מספר חברים, שמעבר לה כבר אי אפשר לעקוב ברצינות, וכל הערה אגבית נתקלת בהערה אגבית אחרת. מן פינג פונג של היי, ביי, שיואו מגניב, חח תודה (נא להגות במבטא שנקינאי מאנפף).. המוח האנושי, אגב, נמצא במחקרים כמסוגל לנהל קשרים משמעותיים עם 150 אנשים לכל היותר בממוצע (כמובן שיש סטיות תקן). ישנם אנשים רבים עם 5000 חברים ויותר. מצד אחד המשתמש מכלה את כל זמנו בתחזוק חשבון הפייסבוק שלו, ומצד שני הוא לא יוצר קשרים חברתיים אמתיים.

כל זה לא נעשה בשגגה. פייסבוק מתפרנסת יפה מהמידע ומהפרסומות, וככל שהמשתמש שוהה באינטרנט זמן רב יותר, הוא מניב לפייסבוק (החינמית) רווחים עצומים. זוהי התממשות של כלל הזנב שנטבע בספרות ראשית פריחת האינטרנט.

כעת, עשתה פייסבוק מהלך גאוני וטפשי כאחד. על ידי הריסת חומות הפרטיות האחרונות היא העלתה את הכנסות הפרסום שלה לטווח הקצר, אך הרסה את גרעין המשתמשים החזק שלה לטווח הארוך. האנשים בעלי התוכן, אותם האנשים שסביבם התגבשו הרשתות החברתיות, עזבו כבר מזמן ומחפשים רשתות חברתיות חלופיות בהם לא יוטרדו על ידי פוקים ולייקים והודעות. אנשים אלה רוצים שרק המידע אותו הם רוצים יהיה זמין להם, מסונן עבורם ומוגש להם. הם ניסו טוויטר, וכשזו גם הוצפה עברו הלאה.

פייסבוק לא השכילה להבין את מה שמנהל מועדון לילה בת"א הבין מזמ:. אנשים לא מחפשים לדבר עם כולם, אלא עם אנשים הדומים להם, אנשים המעניינים אותם. ע"ע סלקציה (לטוב או לרע). כמו שבמועדונים בתל אביב הבינו שהצלחת המועדון תלויה בהספק של בנות מושכות, ומנסים (בדרכים די גסות) לשמור בחוץ את הגורמים שירחיקו אותן, אחרת המועדון ייכשל בשל איזון חברתי לא נכון, ברגע שפייסבוק פתחה את השערים לכולם, בלי ניהול אמתי ואנושי של קהילות (ניהול על ידי תוכנה אוטומטית לא נחשב ניהול כי אפשר לעקוף אותו בקלות), היא כרתה את הענף שעליו היא ישבה.

פייסבוק לא תיעלם, אבל היא בהחלט תדהה. היא תוחלף ברשת חברתית אחרת, שם יתבצע סינון קפדני יותר, אך מהרגע שיזוהה הפוטנציאל המסחרי תמצא גם הדרך להפר גם אותו. ירחמיאל פינקלשטיין, ימשיך לככב ברשימת השמות שלי, ואני כל שנה אגרד בפדחת שלי עמוק יותר ויותר ואנסה להיזכר מדוע הוא שם.

כאלו הם החיים, עד כמה שאנו חושבים שהתקדמנו, בסופו של דבר היצור האנושי רוצה רק חברים טובים ובמקום להתאמץ לפתוח את הדלת ולחפש אותם סביבו. במקום לתרום לקהילה, להתנדב ולשפר את חייו, הוא מתפתה תמיד לקנות דלת משוריינת יותר, מנעולים עם יותר צילינדרים, סיב אופטי וחיבור לרשת חינמית שתבטיח להיות החברה הכי טובה שלו, אך במציאות לא תהיה רק שלו. יום אחד, אולי יקום האדם שיבין את זה, ויפתח את שבעת המנעולים שבביתו בזה אחר זה, וילחץ את היד לשכן, או יתרום להומלס, ואולי, רק אולי האנושות תזכה לפרק ב'.